ישראל 2020

כבר סיפרתי שהנסיעה משנה את המרחב, כי היא מסדרת אותו על ציר הזמן. המקומות כבר לא סתם נמצאים, אלא יש מקומות שהם בעבר, שאנחנו זוכרים אותם, ויש מקומות שהם בעתיד, שאנחנו מצפים להם. אבל לא סיפרתי, כי עוד לא ידעתי, שהנסיעה משנה גם את הזמן עצמו. נגיד שאנחנו נוסעים אל איזו פסגה: המחשבה פונה לפסגה, שזה בכיוון הציפייה. ועכשיו נגיד שעברנו את הפסגה, ואנחנו נוסעים ממנה: המחשבה עדיין פונה לפסגה, אבל עכשיו זה בכיוון הזיכרון. כיוון הנסיעה ביחס לפסגה קובע את כיוון המחשבה. לזמן עצמו תמיד היה כיוון, אבל בעקבות הנסיעה, עכשיו יש לו גם טופוגרפיה. עליות ומורדות. קו פרשת מים.


הים התיכון חמים כמו אמבטיה. מבחינתי זה הים האמיתי היחיד, הים הראשוני והנכון, מקור כל חי. הוא בגוון הנכון והמדויק של ים, והריח שלו הוא הריח הנכון והמדויק של ים, וגם השמש מעידה עליו ושוקעת בו מדי ערב. בים הזה, ולא בכל ים אחר, שטו אוניות הסוחר של הפיניקים, ואל הים הזה, ולא לאף ים אחר, ברח יונה הנביא עד שבלע אותו הלווייתן, ועל חוף הים הזה ולא על שום חוף ים אחר העפתי עפיפון לראשונה, ודווקא בו התגלגלתי מתחת לגל גדול ורועש ומלוח ונבהלתי מאוד, עד ששלפו אותי אבא ואימא מתוכו בחזרה לאוויר וניחמו אותי. ולמרות שאין לי שום אסמכתא מדעית לכך, ומן הסתם גם לא תהיה, אני די בטוח שדווקא פה גם עלו על החוף דגי-הריאות הקדומים הראשונים, דוחפים את עצמם בסנפיריהם על החול, משאירים סימן, מייסדים שושלת.

כל שאר האוקיינוסים שראינו – ובכן, הם אינם הים הזה. הם סלעיים מאוד, או שהם מוקפים צוקים, או שהמים שלהם בהירים באופן מוזר, ובדרך כלל גם קרים מאוד, או שחופיהם מכוסים בחיות משונות ועוינות, כמו להקות של אריות-ים. זה מאוד מרגש לחוויות של טיול, אבל האוקיינוסים האלה היו יכולים מבחינתי להיות באותה מידה אוקיינוסים של מתאן או אמוניה על פלנטות זרות. כאלה שלא באמת אפשרי לחיות בהן. בשביל לחיות, צריך לחזור לכדור הארץ.


הנוף העירוני מוכר, אבל במין גרסה עתידנית. במקומות שבהם אני יודע שיש רק שדות קוצים, או שורות מוסכים מוזנחים, עכשיו צומחים מגדלי שיש וזכוכית בגובה עשרות קומות, ומסילות רכבת חשמלית, וגשרים, שכונות וערים שלמות ומבהיקות שלא היו קיימות קודם לכן אפילו ברמז, חוץ מאולי בדמיונם של מאיירי שערי מגזיני המדע הבדיוני תחת כותרות כמו "ישראל 2020" וכיוצא באלה. בכיכרות עדיין יש הפגנות של צעירים נלהבים, אבל כשאני מביט בהם מקרוב אני רואה שעכשיו אלה צעירים אחרים, והם נושאים שלטים שעליהם טרוניות אחרות. גם מזג האוויר הוא לא מה שצריך להיות. חם בחוץ, חם מאוד, חום יולי-אוגוסט. כשאנחנו עזבנו את ישראל היה פברואר.

אני מסיט את עיניי מהעיר ומתבונן במראה, אבל לא מזהה את פניי-שלי. מה, כך נראה העור שלי? כך אמורות להיראות העיניים, קו השיער? בארה"ב לא שמתי לב לשום דבר יוצא דופן, אבל עכשיו אני מתקשה להאמין שזה באמת אני. וברור לי שזה לא ששינוי גופני של שבע שנים פשוט המתין בסבלנות כל הזמן הזה רק כדי להתממש תוך ימים ספורים מרגע שנחתנו. זה כיוון המחשבה שלי שהשתנה.


נסיעה של שבע שנים היא נסיעה ארוכה, ארוכה. תחילתה במפרץ סן פרנסיסקו, וסופה בפורטלנד, וביניהם, כמעט שנתיים בקרוואן, בין לבין לבין לבין. זה הרבה מקומות. היה לי במחשב טאב פתוח קבוע עם מפה, כדי לתכנן את מסלול הטיול, ומאוחר יותר כדי לתעד אותו, להוסיף תמונות וקישורים וזכרונות, ואז כדי לעבור על מה שתיעדתי. והוא עדיין פתוח, והעכבר והעיניים תמיד נמשכים אליו. ובתוכו, לאמצע המפה, לעצירה שלנו בקולורדו, בחזרה מערבה, שם גם התחלתי לעבוד מרחוק, כך שהתפוגגה אחרונת המגבלות שלנו. הייתי שיכור מחופש. נסענו שם לראות את הרי הרוקי, קו פרשת המים, הגבול שבין האוקיינוסים. הוא לא הכי גבוה בארה"ב, אבל מה שהפך מבחינתי את המקום לפסגת העולם זה לא הגובה שלו, אלא המיקום: בין לבין. בין המזרח למערב, בין הנהרות הגדולים, בין תחילת הטיול לסופו. באמצע כל הדברים. במקום הזה, אפילו השלג עוד לא יודע לאיזה מן האוקיינוסים יזרמו מימיו כשיפשיר. הנוף פרוש כולו בשלוש-מאות ושישים מעלות, מול העיניים ועל המפה, המהירות מתאפסת, והכול אפשרי. אין עוד לאן לעלות. רק לעצום עיניים, לנשום עמוק, ולבחור כיוון.


חוף בת-ים, לידו אנחנו גרים עכשיו, נמצא בסך הכול במרחק חצי רחוב מהבית. אני יכול לקחת את הילדים אליו כל ערב, בשיא הקלות. ככה יצא, שזה ממש אותו החוף עצמו שאליו לקחנו את יונתן לראשונה, לפני כמעט עשור, כשהיה תינוק זוחל בן שנה. איך הוא התרגש אז! הנחנו אותו על החול והוא פשוט התחיל מיד לזחול לעבר הגלים כמו צב-ים שהרגע בקע מביצתו, מתיז חול בסנפיריו, שועט קדימה בלי להביט לאחור. אם לא היינו תופסים אותו ומרימים אותו, הוא היה צולל לתוכם בלי היסוס.

ועכשיו הילדים משחקים בגן השעשועים על החוף הזה. הם אוהבים אותו מאוד, והחום לא מפריע להם בכלל. הם בדיוק מצאו פה חבר חדש, שמדבר כמה מילים באנגלית, אז הם מצליחים לתקשר ביניהם בשילוב של עברית ואנגלית ותנועות ידיים והרבה רצון טוב. הם לא שמים לב לקו האופק הכחול, ולשמש ששוקעת בו וצובעת את מגדלי-הענק החדשים בערפל ורדרד, או אליי. הם שקועים במשחקים שלהם, ובמתקנים, ובעצמם. הם מנסים מילים חדשות בעברית, והוגים אותן במבטא האמריקאי המעוגל שלהם. מבטאים בזהירות, ומקשיבים זה לזה, וצוחקים כשהם שומעים כמה משונה זה נשמע, ומבטאים שוב, ואז עוזבים הכול ורצים ביחד להתנדנד על הנדנדה הגדולה.

הכול בסדר. כולם שמחים. אין מה למהר, ואין לאן ללכת. אבל ברגע כזה של הפוגה, כמו בכל רגע של הפוגה, המחשבה נודדת. אם ארצה ואם לא ארצה, היא כבר נסחפת מעצמה בכיוון החדש שאליו הורגלה, בכיוון הזיכרון. והיא לוקחת אותי איתה את כל הזמן והמרחק הזה, לכל אורך הדרך, בחזרה למקום שבו הכול אפשרי, במרכז כל הדברים, המקום שבו אני עומד שיכור מרוב חופש, באוויר הדליל והקריר של הרי הרוקי, על פסגת העולם.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s