אפילוג

אולי לא היה צריך להפתיע אותי שכשחיים חיים נייחים, עדיין יש בהם תנועה. לא במרחב, אבל קדימה בזמן. המחזוריות קובעת את סדר היום: כל בוקר מפעילים מדיח כלים, כל ערב מכונת כביסה. בימי רביעי באים לאסוף את הזבל וצריך להציב את הפח הגדול מחוץ לבית. פעם בשבועיים גם מיחזור. בימי שני מוזיאון המדע סגור אז אי אפשר ללכת, אבל בסופי שבוע יש שם סדנאות לילדים ואז דווקא שווה להגיע. ובינתיים, לאט לאט, מזג האוויר משתנה; ולא כי זזנו למקום אחר, אלא פשוט כי העונות מתחלפות. האוויר מתחמם, העצים פורחים, הימים מתארכים, שעון קיץ בתוקף. פתאום יש עוד זמן אחרי המוזיאונים, או אחרי סתם יום בבית, לקחת את הילדים לגן שעשועים לכמה שעות, או לטיול בעיר. ימי שלג כבר אין בכלל, ימי גשם יש פחות ופחות, ומבלים יותר בחוץ. לפני שלושה ימים פתחנו לילדים בפעם הראשונה את החצר האחורית, עם האופניים וכל המשחקים והצעצועים שהיינו משתמשים בהם מחוץ לקרוואן.
הבית גדול. בוודאי גדול מספיק לצרכינו. יש סלון, ויש חדר משחקים, יש משרד, יש חצר אחורית, ויש עוד מרתף בגודל כל הדירה כולה שאנחנו כמעט לא משתמשים בו כי פשוט לא צריך. כולנו, בו זמנית, יכולים להיות בבית ולעסוק בעניינינו, בלי להפריע זה לזה, ועם המון מרחב ואור מבחוץ. וזה נעים. אני עובד מהבית יומיים בשבוע, מביניהם פעם בשבוע אני מקפיד לעבוד מבית קפה שכונתי וללכת לשם ברגל. הילדים נהנים מהמרחב הפיסי, רפאל רץ מקצה אחד של הבית לקצה השני וזה לבד מספיק לעייף אותו, והגדולים מבסוטים שיש להם איפה להניח את יצירות הלגו שלהם. את הקרוואן לא טרחנו אפילו לפרוק. הולכים מדי פעם לקחת ממנו מה שצריך, אם צריך, וזהו.
לא לוחץ לנו לטייל, למרות שיש הרבה יעדים אטרקטיביים באזור. אין לנו ראש לזה. לא למאונט הוד היפהפה, שמברך אותנו לשלום כל בוקר כשאנחנו חוצים את נהר הקולומביה אל העיר, ולא לחופי האוקיינוס, ולא ליערות. על הנסיעה בת שלוש השעות לסיאטל אין מה לדבר בכלל. גם הילדים לא מבקשים. אבל לפני שבועיים עוז שאל למה אנחנו תמיד הולכים לאותם מוזיאונים, אז הזכרתי לו שהפסקנו לטייל ואנחנו עכשיו גרים בעיר אחת, ומה שיש בה זה מה שיש. אבל רשמתי לפניי, וניסיתי לגוון קצת יותר בפעילויות ולחפש מקומות חדשים שלא היכרנו, כמו גן החיות של אורגון, ומוזיאון היערנות, והם היו מבסוטים. ומה נעשה כשנמצה גם את אלה? אני עוד לא יודע. אולי חוגים, או פעילויות, או פרויקטים לימודיים או יצירתיים שמתמשכים. ננסה ונמצא.
וכל הזמן הזה הקרוואן עומד ליד הבית, בדיוק באותו מקום בו החנינו אותו, ענק וגמלוני, תופס כמעט חצי מהחצר האחורית. מבחינתו לא קיים זמן, יש רק מרחק, והמרחק הרי לא השתנה. הוא מסתכל על הילדים לומדים לרכב על אופניים בחצר, הוא מציץ עליי דרך חלון חדר האמבטיה כשאני מצחצח שיניים בבוקר, הוא משקיף בדממה לרחוב מעל הגדר החיה כשאני יוצא לטייל עם שירה בלילה. הוא שם, ואנחנו מתעלמים ממנו, כי הוא כבר לא רלבנטי לחיים שלנו. אבל הצמיגים שלו עדיין מנופחים, הסוללה שלו טעונה, המחבר שלו מוכן ומזומן להתחבר עם המשאית בכל רגע. אם עצרנו ללילה יחיד, לשנה, או לנצח, לא אכפת לו בכלל.
היות שהסתיים הטיול, מסתיים גם יומן המסע. אולי אכתוב עוד כמה פוסטים שהתחלתי בסדרה על חיי הקרוואן באופן כללי, ואולי לא, אבל בכל הנוגע לטיול אני מפסיק לעדכן, כי כבר אין פואנטה. השאר זה חיים רגילים. בכל מקרה, לפחות בפייסבוק אני אחזור לכתוב גם על דברים שאינם הטיול. תודה לכם, הייתם קהל נהדר, וגם מארחים נהדרים (לאלה מכם שהתמזל מזלנו לפגוש).
ולסיום, קצת סטטיסטיקות:
– גרנו בקרוואן בסך הכול שנה ושמונה חודשים. אבל מתוך זה חודשיים ויומיים היינו בחופשת מולדת בישראל. ועוד חודש וחצי מזה ישנו במלונות או אצל חברים, כשהקרוואן חונה בחוץ או במקום אחר (כולל 18 יום רצופים בווגאס כשהמשאית היתה בתיקון).
– בסך הכול גרנו בקרוואן ב-99 מקומות חניה שונים.
– ביקרנו, או לפחות חלפנו דרך, 36 מדינות בארה"ב, ובנוסף לזה במחוז קולומביה, ובפרובינציות הקנדיות אונטריו וקולומביה הבריטית. דילגנו על המדינות אלסקה והוואי, כמובן, וגם על דלאוור, מערב וירג'יניה, מיין, קנטאקי, אוהיו, צפון דקוטה, איווה, מיזורי, ארקנסו, נברסקה, קנזס, ואוקלהומה. בהזדמנות אחרת.
– ביקרנו ב-12 פארקים לאומיים.
– שתי הנקודות הרחוקות ביותר שחנינו בהן היו באיי ה-Keys בפלורידה, ובוונקובר בקולומביה הבריטית, מרחק 4500 ק"מ זו מזו.
– איי ה-Keys היו גם נקודה הדרומית ביותר שחנינו בה. הכי צפונית היתה ב-Slocan, קולומביה הבריטית. הכי מזרחית היתה ב-Plymouth, מסצ'וסטס, והכי מערבית ליד עיירת החוף Crescent City, קליפורניה, על גבול אורגון.
– בסך הכול גררנו את הקרוואן לאורך 22 אלף קילומטרים, אם מודדים בקווים אוויריים מחניון לחניון. (אז זה כנראה יותר.)
– הנסיעה נטו הכי ארוכה שלנו ביום אחד היתה תשע שעות, מוונקובר ל-Slocan בקולומביה הבריטית.
– החניון הכי גבוה שלנו היה בעיירה Estes Park, קולורדו, ליד הפארק הלאומי הרי הרוקי, בגובה 2300 מ'. הכי נמוך היה בגובה פני הים, והיו הרבה כאלה.
– הכי קר לנו היה בלילה של השניים בינואר 2018 ב-Alpharetta, ג'ורג'יה, ליד אטלנטה. מינוס עשר מעלות צלזיוס. הכי חם היה השישה ביולי 2017 ב-Acton, קליפורניה, ליד לוס אנג'לס. ארבעים ושתיים מעלות צלזיוס.
– בשלושה מקומות התניידנו מהקרוואן ובחזרה אליו בתחבורה ציבורית: ניו-יורק, וושינגטון די.סי, ודיסני-וורלד.
– המקומות שחנינו בהם הכי הרבה זמן ברציפות הם פלזנטון, קליפורניה, ממזרח לסן פרנסיסקו, ופורטלנד, אורגון, עם 24 יום בכל אחד מהם. אבל שניהם היו כבר ממש בסוף הטיול. בשום מקום אחר לא חנינו יותר משבועיים ברציפות. (אבל היו כמה חניונים שחזרנו אליהם כמה פעמים.)
– החניות הכי ארוכות שלנו בחניות של חברים היו של 13 יום. פעם אחת ב-Alpharetta, ג'ורג'יה, ליד אטלנטה, ופעם אחרת ב-Santa Clara, קליפורניה, מדרום לסן פרנסיסקו. אלה גם התקופות הארוכות ביותר שלנו בלי חיבור לביוב.
– השיא בלי חיבורי חשמל ומים היה שישה ימים, במואבּ, יוטה.
– החניונים הכי יקרים שלנו היו בג'רזי סיטי, ליד מנהטן, ובדיסני-וורלד בפלורידה, עליהם שילמנו $110 לילה כל אחד. הכי זול היה $20 ללילה בפארק הלאומי Everglades, בדרום פלורידה (בלי מים וחשמל). אבל בערך ב-40% מהפעמים לא שילמנו בכלל, כי חנינו בחניונים שיש לנו בהם מנוי, או אצל חברים, או במגרשי חניה.
– בסך הכול כתבתי על הטיול 216 פוסטים (כולל זה) שכוללים 1161 תמונות. המקום האחד שכתבתי עליו הכי הרבה היה נמל החלל קנדי, עם חמישה פוסטים שונים.
– במהלך הטיול שירה למדה ללכת — במוזיאון הילדים Explora באלבקרקי — ויונתן למד לקרוא שוטף — קודם כול שלטים במוזיאון הטבע בניו-יורק, ובהמשך ספרים שלמים בפארק העירוני בניו-אורלינס.
– בסוף הטיול, רפאל היה יותר מבוגר ממה שהיה אחיו הגדול עוז כשיצאנו אליו. לשירה חסרים שלושה שבועות כדי להגיע לגיל של רפאל.

screen-shot-2019-02-26-at-21.37.52


עשינו ראיון קבוצתי (שקוראים "Ask Me Anything") בקבוצת הפייסבוק המצויינת "כל התשובות נכונות", ואנשים שאלו הרבה שאלות מעניינות, כולל על נושאים שלא חשבתי בכלל לכתוב עליהם פוסט. אז ערכתי את השאלות והתשובות לטקסט אחד שיהיה קל לקרוא:


אנחנו חיים (מזה שנה וחצי) חיי נוודים בצפון אמריקה: גרים בקרוואן בשטח 30 מ"ר, עוברים ממקום למקום כל שבוע-שבועיים לפי מה שבא לנו או לפי מזג האוויר, ומלמדים את הילדים (יונתן – 7, עוז – 5, רפאל – 4, שירה – 2) מהשטח וממוזיאונים שאנחנו מגיעים אליהם. מוזמנים לשאול כל דבר.

ש: איך קיבלתם את ההחלטה והתכנון?

עדי: עכשיו חגגנו שנה וחצי של טיול. מטיילים מאז ה-15 ביוני בשנה שעברה (2019).נעמה: חיינו באזור המפרץ של סן פרנסיסקו, ובעצם לא טיילנו כמעט בכלל בגלל הילדים המאוד צמודים. עדי עבד בהייטק, ויש לנו גרין קארד בזכות זה. כשהחלטנו לחזור לישראל הבנו שזה הזמן לטייל, אז יצאנו לטיול ארוך מאוד. האמת שאנחנו כל כך גרועים בתכנון, וזה עובד נהדר עם הסגנון חיים הזה, כי לא משנה איפה אנחנו הילדים ישנים באותה מיטה, ולא צריך לחפש מוטל באמצע הלילה.

עדי: כשעברנו לצפון קליפורניה לפני שש שנים רצינו לטייל הרבה ולראות את ארה"ב, אבל נולדו לנו מלא ילדים ולא הספקנו ממש. אז כשהחלטנו לחזור לארץ, אמרנו שנעשה טיול פרידה בתור פיצוי. זה היה אמור להיות ארבעה עד שישה חודשים במקור, אבל כל הזמן הארכנו אותו. ההחלטה עצמה היתה די פשוטה כי תכננו לחזור לארץ אז היינו צריכים לסגור הכול ממילא. כשגם ככה אין רכוש ומחויבויות זה עוד יחסית פשוט לעשות, זה רק עיכב לנו את החזרה. בעצם אנחנו בדרך לארץ רק בדרך ממש ארוכה. כל מה שיש לנו נמצא בקרוואן, והכול נייד. בכל מקום יש חנויות לקנות אוכל. אז אנחנו באמת יכולים לעשות מה שבא לנו, ולכן לא תכננו הרבה מראש, הסתפקנו בלקנות את הקרוואן והמשאית שגוררת אותו (הרבה מחקר וישיבה על האינטרנט), ולהעביר אליו את הדברים שלנו, שזה המון עבודה כמו לעבור דירה, אבל היינו צריכים לעשות את זה ממילא. המסלול עצמו לא שינה כמעט לגבי היומיום עצמו ולא היינו צריכים לקחת אותו בחשבון. יש לנו מדי פעם תאריכים קשים שמחייבים אותנו להיות במקום מסוים בתאריך מסוים, בעיקר מפגשים משפחתיים, ולפעמים אירועים אחרים שאנחנו רוצים להספיק אליהם (אורגון, בליקוי חמה; כרטיסים לדיסני-וורלד). בגדול יצאנו ביוני אז התוכנית הגדולה היתה להקיף את ארה"ב והחופים עם כיוון השעון, כדי שנהיה יחסית צפוניים בקיץ ודרומיים בחורף. אחרי שמונה-תשעה חודשים החלטנו לעשות סיבוב בפארקים הלאומיים של הדרום-מערב, ותוך כדי נסיעה כל הזמן הארכנו אותו והוספנו עוד יעדים.

ש: אילו הוצאות יש באורח חיים כזה?

נעמה: נורא קשה להעריך, בעיקר כי הוצאות קבועות של 6 אנשים הן די הרבה. חניה מסודרת מתחילה מ-$20 ללילה והכי הרבה ששילמנו היה $100 ללילה.

עדי: אני יכול לתת כותרות של סעיפים בעיקר. בגדול זה דומה למחייה באזורים יחסית זולים בארה"ב. אבל אפשר לעשות את זה יותר יקר או יותר זול לפי הסגנון.

יומית, יש אוכל וקניות שוטפות. זה לגמרי כמו מחייה רגילה. בגלל שנמצאים מחוץ לבית הרבה יש גם הרבה פיתוי לאכול בחוץ ארוחה אחת ביום, ואם נכנעים לו לעתים קרובות זה עוד כסף. מבחינת חנייה, נעמה כתבה. אבל לא חייבים תמיד לשלם על חנייה, ובכמעט חצי מהלילות שלנו אנחנו לא משלמים כי אנחנו חונים בחניון של רשת שיש לנו בה מנוי, או אצל חברים, או במגרשי חנייה בנסיעות ארוכות. יש אנשים שמקפידים לא לשלם על חניה אף פעם, וזה סגנון קצת אחר ודורש היערכות. כניסה למקומות לא עולה לנו הרבה כי יש לנו מנויים צולבים בכמה מוזיאונים שנותנים לנו הנחות כבדות או כניסה בחינם לרוב המוזיאונים, ולכל הפארקים הלאומיים, למשל. דלק זה די זול בארה"ב.

חודשית, צריך לשלם ביטוח בריאות. הביטוח המצוין שלנו שקיבלתי מהעבודה הקודמת שלי והמשכנו לשלם עליו פרטית היה איזה $1800 למשפחה לחודש. אבל יש גם פתרונות אחרים. בימינו יש לנו ביטוח נסיעות ישראלי, שזה זול בהרבה. משלמים גם $250 לחודש על אחסון של החפצים שלנו שלא לקחנו איתנו (ושנשלח בהמשך לישראל במכולה).

ביטוח בריאות פרטי בארה"ב זה קטע יקר בצורה פסיכית, זה הסעיף הכי יקר בהוצאות שלנו בצורה משמעותית. כל השאר כמעט גרושים בהשוואה. עד שנעמה עלתה על הקטע של לעשות ביטוח נסיעות ישראלי בביקור מולדת, ועכשיו זה הרבה יותר קל. ביטוח נסיעות לא מכסה הוצאות רפואיות שוטפות אבל אין לנו כמעט הוצאות שוטפות גם ככה, אנחנו צריכים את זה רק כדי שאם יהיה חלילה מקרה חירום רפואי לא נצטרך לפשוט את הרגל בשבילו.

בתור הוצאות כלליות, צריך לקנות קרוואן ורכב שיכול לגרור אותו. ובסוף המסע למכור אותם, ולספוג את ירידת הערך. גם זה מאוד משתנה לפי הצרכים והבחירות. בנוסף גם יש הוצאות לא צפויות, נגיד התקלקל לנו המנוע והיינו צריכים להחליף אותו.

ש: איך מתפרנסים?

עדי: בחודשים הראשונים חיינו על חסכונות שהקצבנו לנושא, לזמן מוגבל. החלטנו להמשיך, אז מאז אפריל השנה אני עובד במשרה חלקית "מהבית" בתור מהנדס תוכנה, יומיים בשבוע או יותר. עלות המחייה הזאת בשוטף לא מאוד יקרה, אז זה מספיק, וכשצריך אני עובד יותר. העבודה היא עם אנשים שעבדתי איתם המון בעבר, אז זה לא בדיוק כמו למצוא עבודה חדשה כזאת, אולי יותר דומה לשינוי תנאים בעבודה שכבר יש.

ש: זה לא יוצר פער בעייתי בקריירה?

נעמה: אני חושבת שאצלי הפער נוצר מהמעבר לאמריקה מלכתחילה, אז זה כבר מצב קיים.

עדי: אני מרגיש שדווקא יצא לי טוב העבודה הזאת, כי למרות שהיא בהיקף חלקי יוצא לי לרכוש מיומנויות חדשות ולהכיר טכנולוגיות מודרניות. דווקא בשנים שלפני כן, כשעבדתי במשרה מלאה בתאגיד גדול ויחסית מצליח, היה לי יותר קשה להתחדש מבחינה טכנולוגית.

ש: איך מסתדרים עם שירותים, כביסה, מקלחת?

נעמה: יש לנו שירותים בתוך קרוואן. אנחנו יכולים להשתמש בהם ברצף בין שבוע לשבועיים ואז לרוקן את מה שנקרא "המיכל השחור" לתוך ביוב. להתרחץ לרוב בקראוון. כביסה עושים בערך פעם בשבוע, במכבסה, לרוב יש כזו באתר הקראוונים. אם יש לנו מזל ואנחנו חונים אצל חברים אז יש כביסה לעיתים יותר קרובות. מקלחת יש באתר קרוואנים, או שאנחנו משתמשים בזו שלנו, לרוב כשאנחנו מחוברים למים וביוב.

עדי: בקרוואן יש הכול. שירותים, מקלחת, כיורים, מטבח, מקרר. מאובזר לחלוטין (למעט מדיח ומכונת כביסה, שאין). בכל מקום שחונים, מחברים חשמל מים וביוב, ואז זה (כמעט) כמו בית רגיל. על מערכת החשמל/מים/ביוב כתבתי פה https://mitgalgelim.blog/2018/02/20/1242/ . אם נמצאים במקום שאין חיבורים כאלה אז זה סיפור קצת אחר מבחינה טכנית, אבל בגדול יש פתרונות בילט-אין להכול.

לפעמים אנחנו גם חונים אוף גריד (https://mitgalgelim.blog/2018/04/21/242), למרות שזו לא ההעדפה שלנו בדרך כלל, אבל בכל זאת זו אפשרות שאנחנו צריכים שתהיה זמינה. במיוחד בנסיעות ארוכות. לביוב יש לנו מיכל מים שחורים. זה מספיק לנו לשבוע-שבועיים. האינטרנט בסלולרי, אלא אם יש לנו וויי-פיי, ואז זה עדיף. לא היינו כמעט במקומות שממש אין בהם קליטה סלולרית בכלל.

נעמה: יש לנו גנרטור לשימוש רק כשאנחנו מספר ימים באיזור בלי חשמל.

ש: איך אתם מחלקים את הנסיעות?

עדי: אנחנו לא עושים משמרות בנהיגה, נעמה תמיד נוהגת את המשאית עם הקרוואן. כשאנחנו חונים במקום מסוים אנחנו נוסעים לפעילויות באזור, ואז אנחנו מחלקים בינינו את רוב הימים, אחד נשאר בבית ושני נוהג עם הילדים.

ש: קניתם קרוואן, או שכרתם? איך זה עובד? תיירים יכולים?

נעמה: קנינו. השכרה ארוכת-טווח יקרה אימים.

עדי: כל מי שנמצאים בארה"ב יכולים לקנות או לשכור קרוואן ולנסוע לאן שרוצים. אני חושב שוויזת תיירים מוגבלת לאיזה חצי שנה, אז זאת מגבלה, אבל אולי יש דרכים להאריך אותה, אני לא יודע. אנחנו תושבי קבע (גרין קארד) אז מבחינתנו זאת לא בעיה.

נעמה: יש קבוצת פייסבוק "טיולי קראוונים בחול" ששם אפשר להתייעץ.

ש: קראוון? לא טייני האוס?

עדי: לא ממש מכיר טייני האוס אבל אני חושב שהם פחות מיועדים להזזה ממקום למקום, בדרך כלל מניחים אותם איפשהו ומשאירים אותם שם לשנה, או לנצח.

ש: יש לדעתכם גיל מינימלי לכזה טיול?

נעמה: התחלנו כשהקטנה הייתה בת 8 חודשים, אז אין ממש גיל מינימלי.

ש: מה תעשו עם הלימודים של הילדים כשתסיימו את הטיול? מה לגבי בגרויות, וכו'?

עדי: נחזור לארץ. נראה לי שנמשיך עם חינוך ביתי כי זה עובד לנו. לילדים אין ממש דעה על נושא, כי הם לא יודעים מה זה בתי ספר בכלל. מבחינת רמה לימודית נראה לי שהם היו יכולים להסתדר יופי, חוץ מהעברית שאין להם כמעט, ולימודים ספציפיים לישראל. אבל את זה נשלים בכל מקרה כשנחזור.נעמה: הילדים שלנו מלידה בעצם בחינוך ביתי, או יש אפילו לומר unschooling. אין לנו כוונה נכון לכרגע להכניס אותם למסגרת. אני מאמינה שכשיהיה לחומר לימודי משמעות הם ילמדו אותו, בן ה-7 שלי לימד את עצמו לקרוא באנגלית, ואנחנו שמחים לעזור כשהם מבקשים, או להרחיב להם את הידע בנושאים שחשובים להם. מעבר לזה כרגע לא מתערבת בצורה יזומה. אם אראה שיש לזה חשיבות במקצוע מסוים, או בפער שנראה לי לא נכון – אשקול את זה. אין לנו שום עניין להכין אותם לבגרויות, כשיגיע הזמן והם יתעניינו בזה סומכת עליהם שיצליחו לגשר את הפערים.

ש: איך הסתדרתם עם החינוך הביתי עוד לפני הטיול?

עדי: הלימוד היה החלק הפשוט והכיפי מבחינתי. בעיקר נעמה עשתה איתו חוברות לימוד של חשבון פשוט והכרת האותיות, ואני לימדתי מדעים ומדעי חברה בערבים ובסופי שבוע. סתם לפי מה שבא לי או בא להם. החלק הקשה זה שאין "הורה שלישי" של מערכת חינוך אז צריך עוד משרה. אני לא רואה אלטרנטיבה חוץ מלצמצם עבודה מחוץ לבית עד למשרה אחת לשני ההורים ביחד.

ש: איך הילדים גדלים עכשיו בלי חברים ובלי משפחה מורחבת?

עדי: דווקא יש משפחה מורחבת. הכי קרוב זה אח שלי והילדים שלו, שבאים לפגוש אותנו איפה שאנחנו נמצאים, כמה פעמים בשנה. וההורים שלי באים פעם בשנה. אבל חוץ מזה לא ממש, חוץ משיחות טלפון ורשתות חברתיות וכזה. אנחנו פוגשים הרבה מאוד חברים בדרך, אבל זה מפגש אחד וזהו, אלה לא דמויות קבועות מבחינת הילדים.
נעמה: אני לא בטוחה שהם שמים לב לזה. יש להם את עצמם כחבורה, ומעבר לזה הם "עושים חברים" מאוד מהר בכל מקום שהם מגיעים אליו, גן משחקים או מוזיאון.

עדי: יש להם חברים קבועים שרואים לעתים רחוקות יחסית: גם בני דודים כל שלושה-ארבעה חודשים כמו שאמרתי, וגם חברים שאנחנו רואים כשאנחנו מגיעים עד אליהם לבקר אותם (אז, נגיד, פעם בשנה). אז האמת שזה גם יתרון, כי יש לנו ולהם חברים שפעם היינו רואים לעתים קרובות בקליפורניה, אבל הם עברו לכל מיני מקומות אחרים בארה"ב, אז ככה יוצא לנו ולהם לפגוש אותם, גם אם זה רק פעם אחת. אנחנו חונים מחוץ לבית של חברים, למשך כמה ימים עד שבועיים, ומבלים ביחד. זה מאוד משמח אותם, אפילו אם הם לא ראו אותם כבר שנה או שנתיים. אבל זה באמת נדיר, בדרך כלל הם פוגשים ילדים זרים ומתחברים איתם ביחד, ניגשים ביחד ומציגים זה את זה.

ש: זה נכון לדעתכם לחיות ככה בלי חברים קרובים, שכנים, או משפחה קרובה?

עדי: יש לנו תמיד שכנים, למרות שהם מתחלפים. על משפחה וחברים קרובים בעצם ויתרנו כבר כשעברנו לארה"ב. אבל נקבל אותם שוב שנחזור. לא יודע מה זה "נכון". יש יתרונות וחסרונות. אם נשארים כל החיים קרובים למשפחה, אז, טוב, צריך להישאר כל החיים קרובים למשפחה. יש עוד עולם. אנחנו הלכנו אבל חוזרים.

ש: ומה באמת במשפחה חושבים על זה?

עדי: הטיול ספציפית לא כל כך נוגע להם כי היינו מאוד רחוקים מהם גיאוגרפית גם ככה. הם שומעים חוויות ומפרגנים. מה שכן, זה עיכב את החזרה המתוכננת שלנו לארץ, וזה כבר איכזב וביאס אותם.

ש: מה גיליתם על ארצות הברית שלא ידעתם קודם?

עדי: חיינו חמש שנים במפרץ סן פרנסיסקו, אז כן הכרנו את לפחות חלק מארצות הברית בעיקרון, זה לא שהיא זרה לנו לגמרי, ואם כן אז אולי היא זרה בהשוואה לצפון קליפורניה ולא לישראל. ונראה לי שזה אולי העניין, עד כמה מקומות שונים בארה"ב מאוד שונים זה מזה, אבל גם מאוד דומים, בהיבטים אחרים.

למשל, היא מגוונת אתנית, בכל מקום, אבל בכל מקום יש קבוצות אתניות אחרות. יש בה ריבוד חברתי, אבל בכל מקום הוא מתייחס לאתניות בצורה אחרת. נגיד, יש מקומות שמעמד הפועלים הוא ברובו היספאנים. ויש מקומות שרובו שחורים. או גם וגם. לפעמים מהגרים טריים הם כולם ממעמד הפועלים, ולפעמים הם בעיקר במקצועות חופשיים. בכל מקום יש לבנים, אבל הם פיזית נראים אחרת באזורים שונים, מן הסתם הגיעו במקור ממקומות שונים מאירופה. ובכל זאת, תמיד יש כמה קבוצות אתניות, ותמיד יש ביניהן היררכיה מעמדית. ותמיד יש בעיקר לבנים בפסגה, למרות שלא תמיד רק לבנים, ואף פעם לא כל הלבנים.

וגם הרבה דברים אחרים, נגיד, הבתים הפרטיים יכולים להיראות די שונה מאזור לאזור, אבל המרכזים המסחריים תמיד אותו דבר.

ש: היו מקומות שהפתיעו אתכם?

נעמה: לא חושבת שהופתעתי, בעיקר כי לא היה לי ציפיות מסוימות משום מקום.

עדי: זה לא בדיוק מקום ספציפי אבל סוג של: האזורים הכפריים הרחוקים. ראינו אותם בעיקר כשעברנו בין החופים, במונטנה ודקוטה הדרומית בכיוון אחד ובמערב טקסס בכיוון השני. איך שפשוט אין להם עיר, במרחק שעות וימים של נסיעה. במבט חטוף הם נראים לגמרי כמונו, אבל בעצם החיים שלהם לא דומים לשלנו בכלל. עצם זה שאין להם עיר. כל האינטראקציות שלהם והחיים שלהם עם מספר קטן של אנשים שהם מכירים כל החיים. קשה לי לומר קונקרטית, זאת יותר ההרגשה של "זה מה שיש וזהו".

נעמה: אלה מקומות שקיימים שנים רבות, יש שם משהו שממשיך מכוח האינרציה.

עדי: נראה לי שהמקום הכי נידח שהגענו אליו זה ברודוס, מונטנה. הגענו לשם רק בגלל שיקול דעת לקוי של אפליקצית המפות של אפל. כתבתי (גם) על זה פה: https://mitgalgelim.blog/2017/09/11/526/

ש: איך היתה ההסתגלות לחיים האלה? מתגעגעים למשהו?

עדי: זה די קשה מבחינה פיזית, שצפוף ומבולגן כל הזמן. והריהוט והאיבזור של הבית גרוע (בכוונה: מתוכנן לחסוך משקל), וגם מתקלקל הרבה בגלל התנועה. אז אני מתגעגע לרצפה מוצקה, דלתות כבדות, ארונות עמידים, ציוד ביתי ואינסטלציה ומערכת חשמל שכולם עובדים בלי שום תקלה במשך חודשים, מרחב להשתרע בו, חדר נוסף שאפשר לגרש אליו את הילדים. הילדים מתגעגעים לצעצועים שהיו להם שלא לקחנו איתנו, ולמקום לשמור את היצירות שלהם בלי שהקטנים יהרסו להם. אנחנו גם מתגעגעים לנוחות של קשרים קבועים עם אנשים, למשל, שיכולים לשמור על הילדים לאיזה ערב, ולפעילויות קבועות לילדים.

היתה הרבה הסתגלות אבל לא חשבתי על זה בזמן אמת. קודם כול, לדעת איך להפעיל ולתחזק את כל המערכות. איך לנהל את הילדים במרחב המצומצם (ולעודד אותם לצאת לשחק בחוץ). עכשיו כשאני חושב על זה, חלק ענק מההסתגלות היה פשוט לשחרר. לדעת שאנחנו יכולים לנסוע לאן שאנחנו רוצים מתי אנחנו רוצים, ושאין מה להיזהר, ושאין צורך להישאר קרובים לשום דבר, כי כל מה שאנחנו צריכים נמצא אצלנו ממילא. לי זה לקח אולי כמה שבועות.

ש: נתקלתם בסכנות בדרך?

נעמה: לשמחתי הכי גרוע זה שגנבו לנו ארגזים עם ציוד מהפיק-אפ טראק בסן דייגו בזמן שעשינו קניות. זה היה מאוד מבאס בעיקר כי זה בגדים ודברים של הילדים. מעבר לזה, לשמחתי לא נתקלנו.
עדי: הכי קשה היה גל הקור בחוף המזרחי בחורף שעבר. וגם זה לא היה מסוכן, סתם מאוד לא נוח ומבאס. אבל די תכננו את המסלול כדי לעבור במקומות עם מזג אוויר נוח בעונות הרלבנטיות. אה, וכשנסענו מפיניקס ללאס-וגאס היו לאורך הדרך שלטים מה לעשות במקרה שנקלעים עם הרכב לסופת חול, אבל לא נקלענו.

ש: יש זמן זוגי?

נעמה: לצערי בקושי. לעיתים יושבים מחוץ לקראוון בזמן שהם ישנים ומדברים. מצד שני זמן ללא ילדים תמיד היה קשה וזה קשור בעיקר לעד כמה הם צפופים. אפילו ראינו הצגה בברודווי בנפרד, אבל את אותה ההצגה, שהפכה להיות חלק חשוב מאיתנו, ושומעים את הדיסק שלה באוטו.

ש: מה היה הכי קשה כדי לחיות כך?

נעמה: עונה בשמי, אני חושבת שלמצוא קראוון ופיק-אפ לגרירה היה החלק הכי קשה, בעיקר להבין מה אנחנו רוצים ולמצוא משהו בתוך יעד המחירים שלנו. האתגר הגדול ביותר כדי להחזיק אולי זה הקושי בחיי היומיום עם ילדים קטנים, ועוד בדרכים.

עדי: כדי לצאת למסע מלכתחילה, לא היה איזה אתגר גדול כדי להגיע לזה, אלא פשוט היתה לנו הזדמנות, כי תכננו לעזוב את ארה"ב ולחזור לישראל גם ככה. ממילא פירקנו כבר את כל החיים, ותכננו להרכיב אותם מחדש, אז מה שנשאר היה להכניס הפסקה של טיול גדול באמצע כשהכול כבר ארוז ואין מחויבויות. ומפה לשם זה התארך. לא חושב שהיינו יכולים לעשות את זה אם לא היה גם ככה זורם, זה קשה כמעט כמו הגירה. האתגר הגדול מבחינתי בלהחזיק את זה זה חוסר היכולת שלנו לשמור על סדר והנקיון בבית. זה קשה עם ארבעה ילדים בכל מקרה, ובשטח קטן זה עוד יותר קשה מאשר בבית גדול.

נעמה: כביסה, לסדר, אלה דברים שהופכים ממש קשים. ועוד יותר כי אין עזרה. אבל ככה גיליתי שאפשר לחיות בדירת חדר וקצת עם 4 ילדים, ושאפשר לחיות במועט גם מבחינת בגדים, אוכל, וכו'. אני אגרנית בנפש. אז זה חתיכת שיעור.

ש: עד מתי תטיילו? 

נעמה: לטעמי אנחנו מאוד קרובים לסיום. לא ברור עד מתי בדיוק, אבל אני כבר ממש מרגישה בצורך בבית שאינו נע. אולי יגיע היום ונעשה גם טיול שני, אולי ביבשת אחרת, אבל כרגע זה עוד רחוק מאיתנו.


(המקור: https://www.facebook.com/groups/kolhatshuvot/permalink/601198170330171)

בתור נוודים, היה אפשר לחשוב שאין לנו קהילה שכונתית, אבל זה לא ממש נכון. יש לנו את קהילת אנשי הקרוואנים. הנה הזוג המבוגר שלא מפסיק להתלונן על הרעש, בצד השני של כביש הגישה הראשי של החניון. הנה שני הפנסיונרים, מסבירי-פנים ולהוטים לקשקש, שעוזבים את הבית שלהם במינסוטה כל שנה לחמישה חודשים ובאים להעביר את החורף על החוף בפלורידה. הנה משפחת הרפתקנים בתחילת מסעם, הקרוואן שלהם עדיין יפה ונוצץ, וטכניקת החניה שלהם מסורבלת. הנה משפחה שחונה מחדש כל חודש איפה שיש עבודה, עם הרכב להגיע אליה, ומשטח משחקים לילדים מדוגם ופרוש מחוץ לדלת. זאת לא העיירה הקטנה הטיפוסית של ארצות הברית, עם הרחובות והמיקומים הקבועים שלה: היא נוזלית, זורמת, משתנה עם העונות ועם ההתפתחויות הכלכליות ועם חופשות בית הספר, נמצאת בכל מקום אבל ללא טריטוריה. ועדיין, כמו עיירות קטנות טיפוסיות יותר, גם היא מיקרוקוסמוס של ארצות הברית כולה.

בגדול, תרבות קרוואנים היא עניין של המעמד הבינוני, אפילו בינוני-נמוך. זה לא חייב להיות עסק יקר: מכיוון שקרוואנים נחשבים חוקית לבתים, משפחות רוכשות חדשים לצורך קמפינג ופנאי, בהלוואות נוחות ופטורות-ממס לטווחי זמן ארוכים. קלות הרכישה מפתה, והמשפחות משדרגות את הקרוואנים כל כמה שנים, כך שהמשומשים מציפים את השוק. לכן, מגורים דרך-קבע בקרוואן משומש הם לעתים קרובות אופציה של אנשים שנקלעו לקשיים כלכליים, רובם זוגות בפנסיה, ומיעוטם משפחות עם ילדים. בנוסף לשכנים שאנחנו פוגשים בחניונים במסלול שלנו, אנחנו גם חברים בקבוצת פייסבוק של משפחות שגרות בקביעות בקרוואנים, כשחלקן, כמונו, ניידות ועוברות ממקום למקום כל כמה שבועות או חודשים, ואחרות משתמשות בקרוואן בתור בית קבוע לכל דבר. הקבוצה גדולה, ולכן מגוונת, אבל הרוב המכריע של האנשים בה הם אמריקאים מלידה, לבנים, ונוצרים. יש גם נציגות למיעוטים, בעיקר שחורים, וכמה יהודים, אבל מעט. (היספאנים אנחנו פוגשים בדרכים די הרבה, אבל בקבוצת הפייסבוק כמעט ולא). הסיבות של אנשים לסגנון החיים הזה משתנות. יש הרבה שרוצים לטייל, כמונו; יש שאוהבים את המינימליזם של אורח החיים; יש שזו הדרך היחידה שלהם להרשות לעצמם מגורים פרטיים משל עצמם, או מכל סוג שהוא; יש אנשים שהפרנסה שלהם נודדת, או עונתית, כמו עובדים שמקימים ומתחזקים צינורות נפט, אנשי צוות רפואי נייד, אנשי צבא שמוצבים-מחדש מבסיס לבסיס כל כמה זמן, והמשפחות שלהם עוברות איתם; יש שמנסים לחסוך ככה כסף כדי לצאת מחובות, או לשקם דירוג אשראי גרוע, או לקנות בית; או צירוף של כמה מאלה. אבל אצל כולם יש איזשהו שילוב בין אילוץ או הזדמנות שמגיעים מהנסיבות, לבין הנכונות לצאת להרפתקה או לחיות בסגנון שונה מהרגיל.

בהתייחסות של החברה הכללית, החלוקה המעמדית בולטת מאוד. אלה שיכולים להרשות לעצמם, שלקחו חופשה ללא תשלום מהעבודה, שתכננו את זה הרבה זמן מראש בשביל ההרפתקה, זוכים למחמאות על האומץ, ועל החשיבה הלא-שגרתית, על ההזדמנות להרחבת הדעת שזה נותן לילדים. אבל חלק מאלה שמגיעים ממעמד הפועלים, ושהשיקול הכלכלי היה היותר-משמעותי בהחלטה שלהם, מספרים לעתים קרובות שהם מקבלים ביקורת על חוסר האחריות, ועל גועל הנפש של לגור בטריילר-פארק, מרחמים על חוסר האופציות שלהם, ונחרדים מהנזק שזה יעשה לילדים. המשפחות של הרבה מהם מתביישות בהם, ועובדי רווחה וחינוך שואלים שאלות קשות. זה מדהים לראות. אנשים שחיים באותו סגנון חיים כמונו, גרים באותם מקומות, ומתמודדים עם אותם שיקולים – מקבלים מהחברה יחס הפוך במאה שמונים מעלות, ממש על אותם הדברים עצמם. גם בלי סמלי סטטוס ברורים או שכונות נפרדות, ההיררכיה המעמדית מוצאת דרך להתבטא. חניוני קרוואנים מוצאים כל מיני דרכים להבחין: למשל, החוקים של הרבה מהם מתירים חניה רק של קרוואנים בני עד עשר שנים או ש"נראים אסתטיים". הקרוואן שלנו, אגב, בן 16, ולא שטפנו אותו אפילו פעם אחת, אבל בכל זאת מעולם לא עשו לנו בעיות. רואים שאנחנו בהרפתקה ושאנחנו שוכרים לטווח קצר, אז מבחינתם הכול טוב ואנחנו תוספת סבירה ואטרקטיבית לקליינטורה. חניונים ציבוריים לא יכולים לערוך אפליות כאלה, אבל יש להם הגבלות אחרות, כמו חוק של שהייה עד שבועיים רצוף, או מגבלה של עד מספר כולל מסוים של שבועות בשנה, כך שאי אפשר לשכור בהם מקום חודשי או קבוע. כך מוודאים שמגיעים אליהם רק אנשים שבאים לבלות, ולא חלילה כאלה שבאמת צריכים את המקום.

כמה מהסיפורים של אנשים שבקשיים כלכליים מעציבים מאוד. בדנבר חנינו ליד משפחה שהאבא חלה בסרטן והם נאלצו למכור את הבית וכל מה שהיה להם כדי לממן את הטיפול, ונשארו רק עם הקרוואן כדי לגור בו. הם חונים רק בחניונים ציבוריים כי הם הכי זולים, אבל לאלה יש מגבלה של שבועיים, אז הם עוברים כל שבועיים לחניון ציבורי אחר באזור דנבר כדי שהילדים לפחות יוכלו לסיים את שנת הלימודים. סיפור אחר, מקבוצת הפייסבוק, היה של אם חד-הורית שחסכה במשך שנתיים כסף לקנות קרוואן משומש כדי שהיא והילדים הקטנים שלה יוכלו להגשים את החלום ולצאת מהבית של ההורים שלה. בסוף היא הצליחה (זה היה כמה אלפי דולרים בודדים), אבל רק אחרי הרכישה כשהתחילה להתארגן היא הבינה שרימו אותה, כל התקרה הרוסה מרטיבות, ואי אפשר לנסוע או לגור בו. היא אפילו לא יכלה למכור אותו הלאה ולפחות לקבל בחזרה חלק מהכסף, כי בשביל זה היא בעצם תצטרך לרמות גם את הקונה הבא, ואת זה היא לא היתה מוכנה לעשות בשום אופן. אנשים בקבוצה נתנו לה כל מיני עצות ומידע רלבנטי גם לגבי נזקי רטיבות בתקרה וגם לגבי חוקי מכירה, אבל אף אחת מהעצות אלה לא פתרה את הבעיה הבסיסית שלה. אני לא יודע מה היא עשתה בסוף.

לכמה מהמשפחות שחיות בקרוואנים נגררים אין בכלל רכב שיכול לגרור אותם, אז מה שהם עושים זה לשכור מקום חודשי בחניונים (טווח הזמן הכי משתלם) וכשצריך או רוצים לנוע למקום אחר, משלמים לבעל משאית עבור הגרירה. אני זוכר משפחה שסיפרו (בצורה די מצחיקה) שהם נתקעו כמה חודשים בחניון הרבה יותר מדיי יקר, בגלל שהם לא הצליחו אף פעם להגיע לסוף החודש עם $500 פנויים לשלם לגורר, אז הם נאלצו לחתום חוזה לעוד חודש נוסף, ואז שוב נתקעו, וחוזר חלילה. בסוף יצא שהם שילמו יותר מדיי לחניון היקר הרבה יותר ממה שהייתה עולה הגרירה מלכתחילה.

לעומת המעמדיות של החברה הכללית, בקבוצת הפייסבוק עצמה לא עושים כאלה הבחנות. לכולם יש כמעט אותן שאלות והתמודדויות, וכולם מנסים לסייע אלה לאלה. השאלות הסטנדרטיות הן בקשות להמלצות על חניונים, או מסלולים, או דברים מעניינים לראות בדרך, והרבה מאוד עצות לתחזוקת או קניית קרוואנים, או שיפוץ שלהם (תחביב משפחתי נפוץ). אבל שואלים גם על תוכניות לימוד מומלצות לחינוך ביתי, פתרונות לסכסוכי שכנים זמניים, התמודדות עם ביקורת משפחתית, או מציאת עבודה שאפשר לעשות מהדרך (חוץ ממה שכתבתי, הרבה אנשים עוסקים בקמעונאות מקוונת, Essential Oils נראה תחום פופולרי, מה שזה לא יהיה. וגם הוראה מקוונת). הרבה שואלים על התאמת אורח החיים שלהם או הקהילות הספציפיות שלהם לחיי קרוואן: יש כאן עוד משפחות חד-הוריות חוץ מאיתנו? יש כאן עוד יהודים? יש כאן עוד הורים שנמצאים במאבק משמורת על הילדים, אתם חושבים שיש סיכון שישתמשו בסגנון חיי הנדודים שלנו נגדנו? יש פה עוד אנשים שנמצאים בתהליך ההתאזרחות, איך זה מסתדר עם כתובת לא-קבועה? איך הצבתם עץ אשוח וקישוטי כריסטמס בקרוואן, רוצים לשתף תמונות? יש כאן עוד נוצרים דתיים, איך מוצאים כנסיות בדרכים? יש פה משפחות גאות, נתקלתם מתישהו באפליה? חובבי נשק חם, איך אתם מאחסנים בקרוואן את אוסף הרובים והאקדחים שלכם?

הקרוואניסטים עונים ועוזרים יפה אלה לאלה, בסבלנות ובחוסר-ביקורת ובהכלה, כולל על שאלות שלדעתי הן מגוחכות ("המלצות לדברים מעניינים לראות בדרך מניו-אורלינס לבוסטון אם נוסעים דרך פלורידה?"). רק שני נושאים ספציפיים מוציאים את הקבוצה משלוותה. אחד הוא השאלה התמידית האם עדיף מוטורהום או קרוואן נגרר, ובמיוחד בהיבטי בטיחות; שאז הקבוצה הופכת תוך תגובות ספורות לשדה קרב בין שני מחנות ניצים (אתם כבר יודעים באיזה מהם אני נמצא) עם טיעונים ורטוריקה שנעשים יותר ויותר קיצוניים, עד שהאדמינים נאלצים לסגור את הפוסט לתגובות. הנושא השני הוא גזענות נגד שחורים. לא שעל פניו יש לאף אחד חלילה בעיה עם שחורים: נגיד, גם משפחות קרוואן שחורות כותבות לפעמים פוסטי היכרות, כמקובל, עם תמונה של בני המשפחה על רקע הבית הנייד החדש וטקסט בסגנון "יצאנו לדרך, סוף סוף!", ומקבלות לייקים ופירגונים כמו שגם משפחות לבנות מקבלות, ונראה לי שאולי אפילו ביתר-שאת. אבל מדי פעם נשאלות גם שאלות כמו "יש פה עוד משפחות שחורות? אתם מרגישים שזה בטוח לשחורים לחיות את אורח החיים הזה?" או "האם יש מקומות שעדיף להימנע מהם?" ואז השרשור מתמלא בעשרות תגובות פאסיב-אגרסיביות ומיתממות של לבנים בסגנון "תמיד יהיו אנשים עם דעות קדומות, עדיף להתמקד באלה שמקבלים את כולם כמו שהם" או "צבע העור לא משנה, מה שמשנה זו הפנימיות. זאת דעתי" או "אם לא תעשו מגזע עניין, גם אחרים לא יעשו מזה עניין" או "בחניון האחרון השכנים שלנו גם היו משפחה שחורה, מאוד נחמדה. והם היו נראים מבסוטים ורגועים, אז כנראה שזה בטוח" וכן הלאה וכן הלאה. וזה לא שהם מנסים לעזור או לתרום לשואלים בתגובות שלהם (והרי מה כבר יש להם לתרום, בעניין הזה), או אפילו שהם רוצים לעסוק בנושא שמעניין אותם או חשוב להם אישית. אלא להיפך, הם כותבים בחוסר-חדווה בולט, בדוחק ובבהלה, כאילו עצם השאלה פתחה שער לגיהנום עצמו, ולכן הם נאלצים למלא אותו במלל, כמה שיותר מלל וכמה שיותר מהר, לא משנה איזה, העיקר לדבר, לפני שהשער יגדל עוד ועוד ויבלע את העולם כולו. ואז אחרים מצטרפים, ועונים למגיבים הראשונים, וכועסים עליהם שהם כל כך לא מכבדים את השאלה המקורית ואת מי שפתחו ושאלו אותה, ושזה לא מקומם להביע דעה בנושא הזה, וההם מתכעסים בחזרה ועונים להם שאין שום דבר לא מכבד במה שהם כתבו ושהם רק מנסים לעזור. ובתוך כל זה, השואלים המקוריים לא משמיעים אפילו ציוץ. והקבוצה הופכת לשדה קרב בין שני מחנות ניצים (אתם כבר יודעים באיזה מהם אני נמצא) עד שבסוף האדמינים נאלצים לסגור את הפוסט לתגובות.

בסוף הרוחות נרגעות, והקבוצה חוזרת למסלול ולשגרה, וההרמוניה ושותפות הגורל הם שוב האווירה השלטת. אומנם המשפחות שבמצוקה כלכלית כנראה עדיין במצוקה כלכלית, והשחורים שחששו להגיע למקומות מסוימים כנראה עדיין חוששים. אבל יש דברים שבארצות הברית גם ככה לא משתנים אף פעם.

קצת על תכנון הפנים של הקרוואן ואיך אנחנו מנצלים אותו.

קרוואנים מודדים באורך, ושלנו באורך עשרה מטרים. רוחב לא מזכירים כי לא צריך: זה תמיד שניים וחצי מטרים, הרוחב של מכולה, המקסימום שאפשר להעלות על הכביש בלי אישורים מיוחדים. אני חושב שהסלייד-אאוטים שנפתחים החוצה כשחונים מוסיפים לנו עוד אולי 5 מ"ר, אז בסך הכול הבית שלנו בגודל 30 מ"ר. זה נשמע קטן, וזה באמת קטן, אבל בכל זאת הוא עדיין יותר גדול ומרווח מבפנים מאשר דירה בגודל דומה. יש לקראוואנים כמה יתרונות בעניין הזה לעומת דירות, ומזכירים יותר בתים פרטיים.

screenshot_20170526-225826

האחסון: יש נפח אחסון ענק מתחת לרצפות, ובקרוואנים אחרים מתחת למיטות וספסלים, שנגיש מבחוץ. זאת אומרת, זה לא כמו מיטה נפתחת או רצפה שצריך להרים או בוידעם שצריך לטפס אליו, אלא אפשר פשוט לפתוח פתח מבחוץ ולגשת לכל הבגאז' הזה שנמצא בגובה המותניים, מאוד בקלות. אנחנו שמים שם צעצועי הרכבה גדולים, חומרי ניקוי, כלי עבודה, ציוד בריכה, את הכיסא הגבוה של שירה, אוכל יבש או משומר… כל מה שצריך להיות נגיש על בסיס יומיומי אבל לא דווקא לשימוש רציף כל הזמן. אז בתוך הקרוואן צריך יחסית מעט מקום אחסון, וכמעט כל השטח מוקדש למחייה.
התכנון: הקרוואן הוא לא שטח פנוי שצריך למלא, אלא מגיע עם כל הרהיטים בילט-אין, כשהמקום של כל רהיט מתוכנן בדיוק, החל בספה וכלה במיקרוגל. והקרוואן גם מתוכנן מסביב לרהיטים. בדירה בבניין יש הרבה אילוצים – הדלת צריכה להיות במקום ספציפי, חלונות אפשר רק לכיווני אוויר, יש לה צורה מסוימת. אבל הקרוואן הוא יחידה מבודדת על שטח ולכן הדלת יכולה להיות במקום הכי יעיל, חלונות בדיוק במספר ובגודל ובמיקום שמתבקשים לפי עיצוב הפנים, וגם הצורה מותאמת אליו: כשמושכים את הסלייד-אאאוטים החוצה הם מהווים גומחות שמכילות פינות כמו שולחן האוכל, ספת הישיבה וראש המיטה, בזמן שבמרכז נשאר שטח פנוי רציף. אין פינות שלא ברור מה לעשות איתן או מסדרונות מתפתלים. כל השטח מנוצל.
וגם, החוץ זמין כל הזמן, וכשמזג האוויר יפה אפשר לשבת בחוץ, להביא בקלות דברים מהאוטו, וכו'.

 

אז בסופו של דבר, למרות הקוטן, יש לנו בית עם חדר מגורים/אוכל/מטבח מרכזי, חדר שינה עם מיטה בגודל קינג, ארון קיר, ושירותים והמקלחת, ועוד רבע חדר (לא הייתי קורא לזה אפילו חצי) עם מקום בדיוק למיטת קומותיים, מקום לעמוד לידה, וארון בגדים. זה בטח שונה מהדירת שלושת החדרים הגדולה שגרנו בה קודם, בה היה לנו חדר שינה עם מיטה ענקית (קינג+קווין) לכולנו, חדר משחקים גדול וסלון. שונה לא רק בגלל הגודל, אלא כי גם עכשיו אנחנו צריכים להתפצל בלילה. כשעברנו לקרוואן ניסינו כל מיני סידורים ובסוף מה שעובד הכי טוב זה שנעמה ואני ישנים עם שירה במיטה הגדולה, ושלושת הגדולים במיטת קומותיים התחתונה ביחד. היא לגמרי גדולה מספיק כדי ששלושה ילדים יוכלו לישון בה בנוחות, והם ישנים יותר טוב כשהם קרובים. בהתחלה היינו משאירים את המיטה העליונה פנויה למקרה שנצטרך אותה (נגיד, אם אחד הילדים צריך שאני אישן איתו פתאום), אבל לאחרונה יונתן ועוז הפכו אותה לממלכה שלהם ושם הם משחקים ביחד ורואים טאבלט או מרכיבים דברים בלגו, איפה שהקטנים לא יכולים לטפס.
אז אחרי כל זה, נשאלת השאלה: זה מספיק? זה לא צפוף מדיי למחייה לטווח ארוך? אז ובכן, אם הכול מסודר, זה מספיק בדיוק. יש מקום לכולם, ויש מספיק פינות וחדרים כדי שכולם תהיה פרטיות אם צריך, ובסך הכול נעים. כשלא מסודר, אז קצת פחות… המקום פחות יעיל ונהיה יותר צפוף. מכיוון שארבעה ילדים מייצרים הרבה בלגן, אנחנו מתעסקים הרבה בלסדר ובאיך לסדר: מתי, עד כמה, איזה חלקים של הבית קודם. בדיעבד, אם היינו יודעים שאנחנו יוצאים לטיול של שנה ולא של ארבעה חודשים היה עדיף לקנות קרוואן קצת יותר גדול. אבל זה לא שווה להחליף בשלב הזה.

 

שיעור גיאוגרפיה. נעמה השיגה מפות של ארצות הברית למילוי, ואני וגדולים עברנו על המסלול שלנו ביחד והזכרנו מה עשינו בכל מדינה (פספסנו את נוואדה). הופתעתי עד כמה הם זוכרים הכול: ממילא יונתן, אבל גם עוז אפילו לא היה בן ארבע כשיצאנו לדרך, והוא ממש זכר כל חוויה וגם בהתלהבות.

1525913439593-5d2e6b98-264d-4a26-b4c0-aca185f0180d.jpg

בדנבר גם התחלתי לעבוד. לעת עתה יומיים בשבוע מרחוק. קניתי לפטופ והתחברתי לכל המערכות, ובינתיים נראה שהרשת האלחוטית שהחניון מספק טובה מספיק למטרה הזאת. פעמיים-שלוש בשבוע נעמה מוציאה את הילדים לפעילות ואני יושב בלובי של החניון או בקרוואן. בינתיים מפתיע אותי עד כמה העבודה לא שונה מהותית מלעבוד במשרד, לפחות מאשר בימים פחות סוציאליים.

בתור הפסקה מתודית מתמונות של נוף מדברי, קצת על איך זה לחנות חניה מבודדת, בלי חיבורי מים וחשמל וביוב, מה שנקרא בז'רגון קרוואנים drydocking או boondocking. יצא לנו לעשות את זה כמה פעמים, בעיקר בחניונים באתרים מרוחקים שאין בהם חשמל ומים בכלל, לתקופות של כמה ימים עד שבוע. (יש אנשים ומשפחות שבאופן קבוע עושים בונדוקינג הארד-קור, וחונים באמצע המדבר או ביער גם למשך שבועות כל פעם. אבל הם ערוכים לזה במיוחד – למשל, יש להם מערכים סולאריים גדולים מותקנים על הגג).

כתבתי בעבר שזה אומנם לא כמו לגור בבית רגיל, אבל שזה גם לא כמו לגור באוהל. האורות עובדים. יש מים זורמים, חמים וקרים. אם קר, אפשר להדליק הסקה. המקרר ממשיך לעבוד (על גז). את האוכל אי אפשר לחמם במיקרוגל, אבל אפשר על הכיריים. אי אפשר להכין קפה במכונת האספרסו, אבל אפשר במקינטה (ויש לנו מטחנה ידנית). המזגן לא עובד אבל אפשר להפעיל את הוונטה האימתנית. אפשר להטעין טלפונים וטאבלטים, פשוט צריך לזכור לחבר אותם למטען מצת-רכב בארון מתחת לטלוויזיה ולא לשקעים הרגילים.

בקיצור, יש תחליף סביר לגמרי להכול (למעט למזגן, ורק אם חם מאוד) – כל עוד יש משאבים. אם המים נגמרים אז אין מים, ואם אחד ממיכלי הביוב מתמלא אז אי אפשר להשתמש בכיור/מקלחת/שירותים הרלבנטיים, ואם הגז נגמר אז אין מקרר וכיריים והסקה ומים חמים. ואם המצבר נגמר, אז שום דבר לא עובד, כולל מערכות מבוססות-גז וכולל מים, כי המצתים החשמליים ומערכות הבקרה והמשאבה כן עובדים על חשמל. ואז הקרוואן באמת הופך לאוהל (עם כיריים בלבד). אנחנו מאוד משתדלים להימנע מהמצב הזה.

את המצבר צריך למלא כל יום-יומיים-שלושה על ידי הפעלת הגנרטור לאיזה שעתיים (ובזמן הזה גם אפשר להפעיל מזגן, אם רוצים). מיכל ה-200 ליטר מים שיש לנו יכול להחזיק לנו בין כמה ימים לשבוע, אבל אפשר גם למלא אותו מג'ריקנים אם באמת צריך. מביוב אין דרך להיפטר, צריך פשוט לסיים את החניה ולנסוע לבור ביוב. בשימוש זהיר, מיכלי הביוב מספיקים לנו בדיוק לשבועיים, שזה גם השיא שלנו.

בקיצור, ההבדל גדול בין חניה עם חיבורים לחניה בלי חיבורים הוא לא כל כך במה יש ובמה אין, אלא בזהירות שצריך להשתמש בה בכל דבר. אנחנו באמת צריכים את האור הזה דולק בלילה? אולי נדחה את שטיפת הכלים ליום האחרון, ליתר ביטחון? לא נרוקן את האמבטיה בין הילדים, הם יכולים להתרחץ באותם מים. יש לנו מספיק דלק לגנרטור? באילו שעות, אם בכלל, מותר להפעיל אותו מבחינת רעש?

אורח החיים הזה דורש להיות מודעים לכל המשאבים שאנחנו משתמשים בהם. זה לא סדר יום ספרטני, יש לנו הכול, אבל שום דבר לא מובן מאליו, כל דבר אנחנו צריכים לספק ולשים לב. מבחינתי זאת חוויה חזקה מאוד של חיבור לצרכים הפיסיים של החיים שלנו.

כשרק התחלנו בטיול, היום האחרון שלנו במפרציה, לפני שיצאנו צפונה, היה בדיוק גם יום ההולדת השישי של יונתן. חגגנו במסעדה ליד החניון, ונתנו ליונתן ולילדים מתנה: מצלמה משלהם, חסינת נפילות, מים, ואבק, כדי שיוכלו לתעד את חייהם כמו שאנחנו עושים. והם מעבירים אותה ביניהם, ומשתמשים בה לפרקים, ולפעמים לוקחים אותה איתם כשאנחנו יוצאים לטיולים ולביקורים. ורק כשאני מגבה ממנה את התמונות אני פתאום מקבל הצצה לרגעים בטיול דרך העיניים שלהם.

איפה חונים? במגורים בקרוואן אנחנו נמצאים במצב המשונה שבו אנחנו בעלי הבית שלנו אבל עדיין צריכים לשלם שכר דירה או למצוא סידור אחר, כי מה שבבעלותנו זה הבית אבל לא הקרקע שהוא נמצא עליה.

אז יש כמה אפשרויות: קודם כול, לחנות בחניון קרוואנים מסחרי. חוץ משטח הם מספקים חשמל, מים, הרבה פעמים אבל לא תמיד חיבור ביוב, ולפעמים חיבור אנטנה לכבלים (שאנחנו לא משתמשים). תמיד יש שירותי איסוף זבל (בדרך כלל מכולה גדולה באמצע האתר), שירותים ומקלחות ומכבסה ציבוריים, ולפעמים וויי-פיי מעצבן. רובם במתכונת של כפר נופש, אז יש גם בריכה ומגרשי ספורט ולפעמים גם איזו הפעלה לילדים בצהריים. אחרים פשוט טריילר-פארקים שגם משכירים מקומות זמניים לקרוואנים. בכל מקרה מדובר בדרך כלל במגרשי דשא או עפר או אספלט גדולים, עם שורות של מקומות לקרוואנים, כל אחד עם מקום לרכב וקצת חצר וכמה עצים, וכבישי גישה ביניהם. המחיר לילה נע בדרך כלל בין $40 ל-$70 ללילה, למרות שכבר יצא לנו לשלם גם $20 וגם $110.

לנו יש מנוי ברשת החניונים הארצית Thousand Trails, מה שמאפשר לנו לחנות בחינם בכל חניון שלהם כל עוד אנחנו לא משתקעים יותר מדיי במקום אחד. זה מעולה אבל לא בכל מקום יש חניון שלהם, והם גם בדרך כלל נמצאים שעה עד שעה וחצי נסיעה מחוץ לערים, אז כשאין צריך לשלם על מקום מחוץ לרשת.

אפשרות שנייה: יש חניוני קרוואנים שמהווים חלק מפארקים ציבוריים, לאומים או מדינתיים, ומופעלים על ידי שירות הפארקים הרלבנטי. הם בדרך כלל זולים הרבה יותר ($20 עד $30), ועם הרבה יותר פרטיות, ומרחב, ואסתטיקה וערכי נוף, וקרבה לדברים המעניינים לעשות באזור הפארק. מצד שני, הם מתמלאים נורא מהר והרבה זמן מראש, אז צריך להקדים לתכנן או להיות עם יד על הדופק. רובם גם קודם-כול אתרי קמפינג, אז השירותים שהם מספקים לקרוואנים בסיסיים למדיי: כמעט אף פעם אין ביוב, חשמל ומים הרבה פעמים יש אבל זה לא מובן מאליו, והחניה עצמה לפעמים מאוד מאתגרת עם תוואי השטח והעצים. בקיצור, כשזה רלוונטי ומסתדר זה אחלה.

הפיתרון המועדף עלינו תמיד הוא לבקר חברים ומכרים, ולחנות אצלם ליד הבית. אפשר לחבר חשמל ומים (לא תמיד זה מספיק בשביל מזגן, אומנם), אבל ביוב לא. היתרון הגדול הוא כמובן שמבקרים עוד משפחה, ואפשר לבלות איתם בבית או בארוחות ולצאת איתם לפעילויות עם הילדים, ולקבל המלצות לאזור, אבל בכל זאת עדיין לישון בבית שלנו בלי לפגוע בפרטיות של אף אחד ובלי שהם יצטרכו להכין בשבילנו שום דבר או לשנות את סדר היום. לפעמים התארחנו אצל חברים ישראלים או אמריקאים שאנחנו מכירים טוב וזה היה כיף מאוד, לפעמים גם אצל אנשים שאנחנו כמעט לא מכירים והיה כיף להכיר אותם.

והפיתרון הכי פרטצ'י: פשוט לחנות במקום שמותר לחנות בו קרוואן, בחינם. רוב סניפי וולמארט מקדמים בברכה קרוואנים שחונים אצלם בלילה, וגם סניפי המסעדות Cracker Barrel, כי זה מביא להם לקוחות. כמובן שאין חשמל או מים (מה שקוראים boondocking או drydocking), ואין מה לצאת החוצה מהקרוואן למגרש החניה. זה גם רק ללילה, וצריך להגיע מאוחר ולעזוב מוקדם לפני שמגרש החניה מתמלא, ולכן זה לא רלבנטי אם מחפשים חניון כדי לצאת ממנו לפעילויות באזור. זה שימושי למטרה אחת: אם מפצלים נסיעה ארוכה לשני ימים או יותר, אפשר פשוט לעצור שם בלי שום התעסקות, לישון לילה ולהמשיך בבוקר. לא צריך לשלם כלום, אפשר תמיד לסמוך על זה שיהיה איזשהו וולמארט או קראקר-בארל על המסלול, וכשקמים בבוקר אפשר לעשות קניות לרענן את המקרר, או לאכול ארוחת-בוקר דרומית (על כל הכולסטרול המשתמע מכך), לפני שממשיכים בדרך.

מפה לשם, עם המנוי של Thousand Trails וארוח אצל חברים ולינה במגרשי חניה, אני מעריך שאולי בשליש מהלילות ממש שילמנו לחניון. זה בקלות הסעיף התקציבי שהכי הפתיע אותנו לטובה בטיול הזה.