קטגוריה: חיי קרוואן

איפה חונים? במגורים בקרוואן אנחנו נמצאים במצב המשונה שבו אנחנו בעלי הבית שלנו אבל עדיין צריכים לשלם שכר דירה או למצוא סידור אחר, כי מה שבבעלותנו זה הבית אבל לא הקרקע שהוא נמצא עליה.

אז יש כמה אפשרויות: קודם כול, לחנות בחניון קרוואנים מסחרי. חוץ משטח הם מספקים חשמל, מים, הרבה פעמים אבל לא תמיד חיבור ביוב, ולפעמים חיבור אנטנה לכבלים (שאנחנו לא משתמשים). תמיד יש שירותי איסוף זבל (בדרך כלל מכולה גדולה באמצע האתר), שירותים ומקלחות ומכבסה ציבוריים, ולפעמים וויי-פיי מעצבן. רובם במתכונת של כפר נופש, אז יש גם בריכה ומגרשי ספורט ולפעמים גם איזו הפעלה לילדים בצהריים. אחרים פשוט טריילר-פארקים שגם משכירים מקומות זמניים לקרוואנים. בכל מקרה מדובר בדרך כלל במגרשי דשא או עפר או אספלט גדולים, עם שורות של מקומות לקרוואנים, כל אחד עם מקום לרכב וקצת חצר וכמה עצים, וכבישי גישה ביניהם. המחיר לילה נע בדרך כלל בין $40 ל-$70 ללילה, למרות שכבר יצא לנו לשלם גם $20 וגם $110.

לנו יש מנוי ברשת החניונים הארצית Thousand Trails, מה שמאפשר לנו לחנות בחינם בכל חניון שלהם כל עוד אנחנו לא משתקעים יותר מדיי במקום אחד. זה מעולה אבל לא בכל מקום יש חניון שלהם, והם גם בדרך כלל נמצאים שעה עד שעה וחצי נסיעה מחוץ לערים, אז כשאין צריך לשלם על מקום מחוץ לרשת.

אפשרות שנייה: יש חניוני קרוואנים שמהווים חלק מפארקים ציבוריים, לאומים או מדינתיים, ומופעלים על ידי שירות הפארקים הרלבנטי. הם בדרך כלל זולים הרבה יותר ($20 עד $30), ועם הרבה יותר פרטיות, ומרחב, ואסתטיקה וערכי נוף, וקרבה לדברים המעניינים לעשות באזור הפארק. מצד שני, הם מתמלאים נורא מהר והרבה זמן מראש, אז צריך להקדים לתכנן או להיות עם יד על הדופק. רובם גם קודם-כול אתרי קמפינג, אז השירותים שהם מספקים לקרוואנים בסיסיים למדיי: כמעט אף פעם אין ביוב, חשמל ומים הרבה פעמים יש אבל זה לא מובן מאליו, והחניה עצמה לפעמים מאוד מאתגרת עם תוואי השטח והעצים. בקיצור, כשזה רלוונטי ומסתדר זה אחלה.

הפיתרון המועדף עלינו תמיד הוא לבקר חברים ומכרים, ולחנות אצלם ליד הבית. אפשר לחבר חשמל ומים (לא תמיד זה מספיק בשביל מזגן, אומנם), אבל ביוב לא. היתרון הגדול הוא כמובן שמבקרים עוד משפחה, ואפשר לבלות איתם בבית או בארוחות ולצאת איתם לפעילויות עם הילדים, ולקבל המלצות לאזור, אבל בכל זאת עדיין לישון בבית שלנו בלי לפגוע בפרטיות של אף אחד ובלי שהם יצטרכו להכין בשבילנו שום דבר או לשנות את סדר היום. לפעמים התארחנו אצל חברים ישראלים או אמריקאים שאנחנו מכירים טוב וזה היה כיף מאוד, לפעמים גם אצל אנשים שאנחנו כמעט לא מכירים והיה כיף להכיר אותם.

והפיתרון הכי פרטצ'י: פשוט לחנות במקום שמותר לחנות בו קרוואן, בחינם. רוב סניפי וולמארט מקדמים בברכה קרוואנים שחונים אצלם בלילה, וגם סניפי המסעדות Cracker Barrel, כי זה מביא להם לקוחות. כמובן שאין חשמל או מים (מה שקוראים boondocking או drydocking), ואין מה לצאת החוצה מהקרוואן למגרש החניה. זה גם רק ללילה, וצריך להגיע מאוחר ולעזוב מוקדם לפני שמגרש החניה מתמלא, ולכן זה לא רלבנטי אם מחפשים חניון כדי לצאת ממנו לפעילויות באזור. זה שימושי למטרה אחת: אם מפצלים נסיעה ארוכה לשני ימים או יותר, אפשר פשוט לעצור שם בלי שום התעסקות, לישון לילה ולהמשיך בבוקר. לא צריך לשלם כלום, אפשר תמיד לסמוך על זה שיהיה איזשהו וולמארט או קראקר-בארל על המסלול, וכשקמים בבוקר אפשר לעשות קניות לרענן את המקרר, או לאכול ארוחת-בוקר דרומית (על כל הכולסטרול המשתמע מכך), לפני שממשיכים בדרך.

מפה לשם, עם המנוי של Thousand Trails וארוח אצל חברים ולינה במגרשי חניה, אני מעריך שאולי בשליש מהלילות ממש שילמנו לחניון. זה בקלות הסעיף התקציבי שהכי הפתיע אותנו לטובה בטיול הזה.

נעמה: חניה ב20$ דרום פלורידה – האוורגליידס. חניה ללא מים חשמל או ביוב, אבל! טבע ויתושים אינסוף.
נעמה: $חניה על פאתי מנהטן 110
נעמה: חניה ב80$ עם ג'קוזי פרטי. צפון קליפורניה.
נעמה: חניה אצל חברים נהדרים, והשלג – בונוס.
נעמה: חניה בדיסני אורלנדו – 80$ עם ביקור חינם של הודו.
נעמה: חניה בthousand trails פאתי בוסטון רבתי.

כשהתחלנו את הטיול אמרתי שאני אכתוב על מערכות החשמל של הקרוואן והמערכות שלו בכלל, ועכשיו אני מגיע לזה. מניח שיעניין בעיקר מהנדסים ומהנדסים-ברוחם.

הקטע עם המערכות של הקרוואן שהן צריכות לעבוד גם במצב שהוא מחובר לתשתיות חיצוניות, וגם כשהוא מבודד. ובנוסף להיות עמידות, ולפעמים גם לתפקד, כשהוא נוסע ומיטלטל (אז למשל לכל המגירות, ולמקרר, יש תפס שלא ייפתחו פתאום, אין מיכל ניאגרה בשירותים אלא יש מנגנון אחר, וכו'). בנוגע למערכת המים והברזים זה די פשוט: כשלא מחוברים לצינור מים בלחץ חיצוני, יש מיכל מים פנימי (של 200 ליטר) עם משאבה קטנה אך רועשת שמיצרת לחץ מים בצנרת, ואז כל השאר עובד כרגיל. גם הביוב עובד כרגיל, חוץ מזה שבמקום להישפך ישר לפתח חיצוני, הוא עובר דרך מיכלים פנימיים (450 ליטר סה"כ), כך שאפשר פשוט לסגור את השסתום החיצוני במשך כמה ימים עד שבועות ולהמשיך לחיות כרגיל, עד שיוצא להגיע למקום שיש בו פתח ביוב מתאים.

לגבי חשמל זה קצת יותר מורכב, ובקרוואן יש שתי מערכות חשמל מקבילות: אחת של זרם חילופין 120 וולט ביתי אמריקאי סטנדרטי, שבה משתמשים כשמחוברים לחשמל חיצוני, ושל זרם ישיר 12 וולט כמו של רכב. או כמו של יאכטה, האמת, כי מהן התפתחו קרוואנים. זרם חילופין יש אך ורק כשמחוברים לזרם חשמל חיצוני (בעיקרון צריך 50 אמפר דו-פאזי, אבל יש לנו מתאם ואפשר להסתדר יופי גם עם שקע 20 אמפר חד-פאזי ביתי רגיל, ובנוסף גם קנינו גנרטור קטן). זרם ישיר 12 וולט יש כמעט בכל מצב, כי יש בקרוואן שני מצברים גדולים שיכולים להחזיק מעמד עד כמה ימים בשימוש יומיומי זהיר, והם נטענים כל פעם שמתחברים לחשמל חיצוני; וגם אם לא, המשאית יכולה לספק לקרוואן חשמל 12 וולט כשמתניעים אותה.

ה-12 וולט מפעיל את כל המערכות הקריטיות, כמו המנועים של הרגליים ההידרואליות והפתיחה/סגירה של החדרים הנשלפים, ואת משאבת המים, ואת האורות בקרוואן, ועוד כל מיני מכשירים חשמליים כמו וונטות ומערכת הסטריאו, ואת האלקטרוניקה והחיישנים של המערכות הלא-חשמליות. ובנוסף יש גם שקע של מצת רכב שאליו חיברנו מתאם USB להטעין טלפונים וטאבלטים. אבל חייבים זרם חילופין בשביל להפעיל את המזגן, ואת מאוורר התקרה, ואת הטלוויזיה ואת המיקרוגל. (המקרר זה סיפור אחר, עוד בהמשך). וכמובן שגם כל השקעים החשמליים הביתיים מתים כשהקרוואן לא מחובר לחשמל חיצוני. אני חושד, אבל לא הצלחתי לוודא, שבמקור גם המאוורר, הטלוויזיה, והמיקורגל עבדו על 12 וולט והבעלים הקודמים החליפו אותם מסיבותיהם-שלהם. אבל היום הם צריכים זרם חילופין אז זה מה יש.

כמה שיותר בקרוואן עובד על מבערי גז פרופן ולא על חשמל. זה כולל את הכיריים, את הבוילר של המים החמים, ואת ההסקה. וגם את המקרר. מקרר ביתי רגיל עובד על עיקרון של דחיסת גז עד שהוא הופך לנוזל חם ואז מעבירים אותו ברדיאטור כדי לפלוט את החום ואז להפוך אותו בחזרה לגז קר כדי לקרר את השוקולדים. זה דורש משאבה אימתנית והרבה חשמל. מקרר של קרוואן עובד על עיקרון של המסה, ממיסים את הגז (אמוניה) במים, ואז מאדים אותה בחזרה לגז עם מבער קטן. לוקח לו הרבה יותר זמן לקרר אבל הוא מאוד חסכוני באנרגיה, יש לו פחות (או בכלל לא) חלקים נעים והוא לא צריך חשמל כמעט בכלל, חוץ מכדי להפעיל את המצת של המבער, ובשביל זה ה-12 וולט מספיק די והותר. המקרר גם יודע לנצל זרם חילופין 120 וולט כשנותנים לו, ואז הוא מאדה את האמוניה באמצעות משאבה קטנה, כרגיל, במקום לבזבז גז.

התוצאה של כל אלה שהרבה מאוד מערכות, ודווקא הקריטיות ביניהן, עובדות יופי גם כשהקרוואן עומד לבד באמצע שדה, ובחיסכון יפה של משאבים. לגור בו בתנאים כאלה זה ממש לא כמו לגור באוהל קשיח, אבל מצד שני זה גם לא בדיוק כמו לגור בבית; עוד על זה בפוסט אחר.

 

image-20170617_094245

טוב, אי אפשר לדבר באמת על החוויות בג'ורג'יה בלי להזכיר את מזג האוויר המיוחד שזכינו לו. היה קר. קררר. קררררררררר. בשיאו של גל הקור שפקד את כל החוף המזרחי הבנו שהשלג שהיה לנו בוושינגטון די.סי היה רק דוגמית. הטמפרטורות ירדו מתחת לאפס (צלזיוס) כל לילה, שזה כשלעצמו לא מאוד חריג באטלנטה בעונה הזאת. אבל הם ירדו הרבה מתחת לאפס — מינוס עשר, נגיד — וכל מה שנמצא בחוץ ומכיל מים הופך לקרח תוך שעה-שעתיים. בקבוקים, שקיות מגבונים, הכול. ורוב הימים הטמפרטורות גם נשארו מתחת לאפס במהלך היום, אז שום דבר גם לא הפשיר. אם שכחנו להשאיר ברז מטפטף בלילה, בבוקר כל הצנרת והמשאבה כבר היתה קפואה, ולא היו לנו מים. אם שכחנו בחוץ צינור בלי לרוקן אותו, הוא קפא ונשאר קפוא, ולא יכולנו למלא את המיכל, ונשאר רק לחכות ליום קצת יותר חם ולחכות שדברים יפשירו. כשיצאנו לפעילויות ניסינו לכוון את פעילויות החוץ לימים קצת חמים, אבל גם "קצת יותר חמים" זה יחסי — נגיד, עד חמש מעלות — ולא היו הרבה כאלה, והילדים נטו לעצבנות בקור בכל מקרה. לשמחתנו ההסקה בקרוואן עובדת מצוין (למרות שהבידוד שלו לא משהו), אבל בגלל זה היינו צריכים למלא בלוני גז כל שלושה ימים בערך. טוב שהעברנו את גל הקור הזה בחנייה ליד חברים שיכולנו לקבל מהם תמיכה ואירוח כשצריך.

אני צריך להגיד, באופן כללי, שחלק גדול מהתמונות שאני מפרסם פה בעצם לא אני צילמתי אלא נעמה. בייחוד הטובות שבהן. ולפעמים גם חלק מהדברים שאני כותב על הטיול הם בעצם במקור לא רעיונות שלי אלא הבחנות של נעמה מתוך דברים שדיברנו עליהם אחר כך. אבל לא הכול. אז בעצם כל מה שאני מפרסם יכול להיות גם שלי וגם שלנו, וחתומים עליו גם אני לבד וגם אני ונעמה ביחד, וגם אם תשאלו אותי רק יומיים-שלושה אחרי שכתבתי אני כבר לא אדע להבחין איפה נגמר האני ומתחיל האנחנו. שזה, בעצם, אולי, כל העניין של נישואים.

רבים* שואלים אותי: עדי, בשביל הקרוואן, למה בעצם אתם מסתבכים עם כל הקטע הזה של משאית ונגרר? למה לא פשוט קניתם אחד מהאוטובוסים הענקיים האלה? ולכולם אני עונה: בטיחות, וגמישות.
(* באמת)

בטיחות: אין שום תקן של בטיחות לקרוואנים האלה. הם מיוצרים על ידי חברות שבונות קרוואנים וציוד קמפינג, לא מכוניות. הם עשויים מדיקטים מעל מסגרת של צינורות אלומיניום. במקרה של תאונה שלא לדבר על התהפכות, הם מתפרקים לערימת קיסמים על הכביש. החוק דורש רק דבר אחד: שתהיה חגורת בטיחות לכל נוסע. הוא לא אומר שום דבר לגבי לאן חגורת הבטיחות צריכה להיות מחוברת, ולצורך העניין היא יכולה להיות מחוברת פשוט לספסל העץ, וגם אם היא הייתה מחוברת לשלדה עצמה זה לא היה אומר הרבה.

אפשר למצוא, בקושי ובהתגמשות, קרוואנים שבנויים בתוך אוטובוסים (יש קהילה שוקקת של תחביבאים שממירים אוטובוסי-בית-ספר ישנים, ואז גרים בהם), אבל גם בהם, מה לגבי התכולה? במקרה תאונה, כל הארונות, המזרונים, כלי החשמל וכל דבר אחר שנמצא בפנים יעוף קדימה במערבולות יחד עם כיסאות הבטיחות של הילדים. ואז מה עשינו? לפני שנתיים שכרנו קרוואן ממונע שכזה ויצאנו איתו לטיול בצפון-צפון קליפורניה. מתישהו היה סיבוב חד בדרך, אחד הארונות מלמעלה כנראה נפתח, וממנו צנח ארגז קרטון מלא ישר על הברכיים שלי. אחרי שהסדרתי את נשימתי פתחתי את הארגז, ומייד הייתי צריך להסדיר אותה שוב: זה היה ארגז סכיני המטבח של נעמה, מאכלות פלדת אל-חלד באורך חצי-מטר ומושחזות בקפידה. החוד של אחד מהם כבר התחיל לעשות חור בדופן של הארגז. סנטימטר אחד ימינה או שמאלה, ושירה לא היתה באה לעולם. לא, לא לא. לא לא.

במקום זה, אנחנו נוסעים בקבינה של פיק-אפ שיוצר על ידי חברה מוכרת, שעבר מבחני התנגשות ודירוג בטיחות על ידי צד שלישי, עם חגורות בטיחות וכריות אוויר וכלוב התרסקות וכל מה שצריך. במקרה של תאונה נאבד את הקרוואן, אבל אנחנו-עצמנו נהיה מוגנים כאילו נסענו בפרייבט.

גמישות: להכניס קרוואן באורך כזה לעיר ולחנות זה כמעט בלתי-אפשרי. ובכלל, לקפל קרוואן ולהזיז אותו אחרי שחנינו זה הרבה מאוד עבודה. אז הנה, אנחנו פשוט מנתקים את הפיק-אפ ונוסעים איתו לאן שצריך, והבית נשאר במקום (וככה אנחנו גם יכולים להתפצל). יש הרבה אנשים שכדי לקבל הגמישות הזאת נוסעים בקרוואן ממונע, וגוררים מאחוריו פרייבט. אבל אז הם צריכים לקנות, להחזיק, לתחזק ולבטח שני כלי רכב כשהם בעצם משתמשים רק באחד כל פעם, וגם רוב הזמן נוסעים בפחות-בטוח ביניהם. אז חבל.

יש עוד יתרונות חוץ מזה: כשיש ניסיון (ובשלב הזה לנעמה יש ניסיון) יותר קל לחנות בתנאים מאתגרים ברברס עם רכב מפרקי מאשר עם אוטו יחיד עם בסיס גלגלים באורך של קרון רכבת. וגם אנחנו חושדים שיהיה לנו יותר קל למכור את האוטו בסוף, כי הקרוואן יעבור, אה, בלאי טבעי מואץ על ידי הילדים בחצי שנה, ואילו האוטו די ישמור על ערכו. אבל זה בקטנה. רוב העניין זה בטיחות וגמישות.