החוף המערבי שוב – מתגלגלים את אמריקה

היות שהסתיים הטיול, מסתיים גם יומן המסע. אולי אכתוב עוד כמה פוסטים שהתחלתי בסדרה על חיי הקרוואן באופן כללי, ואולי לא, אבל בכל הנוגע לטיול אני מפסיק לעדכן, כי כבר אין פואנטה. השאר זה חיים רגילים. בכל מקרה, לפחות בפייסבוק אני אחזור לכתוב גם על דברים שאינם הטיול. תודה לכם, הייתם קהל נהדר, וגם מארחים נהדרים (לאלה מכם שהתמזל מזלנו לפגוש).

ולסיום, קצת סטטיסטיקות:

– גרנו בקרוואן בסך הכול שנה ושמונה חודשים. אבל מתוך זה חודשיים ויומיים היינו בחופשת מולדת בישראל. ועוד חודש וחצי מזה ישנו במלונות או אצל חברים, כשהקרוואן חונה בחוץ או במקום אחר (כולל 18 יום רצופים בווגאס כשהמשאית היתה בתיקון).

– בסך הכול גרנו בקרוואן ב-99 מקומות חניה שונים.

– ביקרנו, או לפחות חלפנו דרך, 36 מדינות בארה"ב, ובנוסף לזה במחוז קולומביה, ובפרובינציות הקנדיות אונטריו וקולומביה הבריטית. דילגנו על המדינות אלסקה והוואי, כמובן, וגם על דלאוור, מערב וירג'יניה, מיין, קנטאקי, אוהיו, צפון דקוטה, איווה, מיזורי, ארקנסו, נברסקה, קנזס, ואוקלהומה. בהזדמנות אחרת.

– ביקרנו ב-12 פארקים לאומיים.

– שתי הנקודות הרחוקות ביותר שחנינו בהן היו באיי ה-Keys בפלורידה, ובוונקובר בקולומביה הבריטית, מרחק 4500 ק"מ זו מזו.

– איי ה-Keys היו גם נקודה הדרומית ביותר שחנינו בה. הכי צפונית היתה ב-Slocan, קולומביה הבריטית. הכי מזרחית היתה ב-Plymouth, מסצ'וסטס, והכי מערבית ליד עיירת החוף Crescent City, קליפורניה, על גבול אורגון.

– בסך הכול גררנו את הקרוואן לאורך 22 אלף קילומטרים, אם מודדים בקווים אוויריים מחניון לחניון. (אז זה כנראה יותר.)
– הנסיעה נטו הכי ארוכה שלנו ביום אחד היתה תשע שעות, מוונקובר ל-Slocan בקולומביה הבריטית.

– החניון הכי גבוה שלנו היה בעיירה Estes Park, קולורדו, ליד הפארק הלאומי הרי הרוקי, בגובה 2300 מ'. הכי נמוך היה בגובה פני הים, והיו הרבה כאלה.

– הכי קר לנו היה בלילה של השניים בינואר 2018 ב-Alpharetta, ג'ורג'יה, ליד אטלנטה. מינוס עשר מעלות צלזיוס. הכי חם היה השישה ביולי 2017 ב-Acton, קליפורניה, ליד לוס אנג'לס. ארבעים ושתיים מעלות צלזיוס.
– בשלושה מקומות התניידנו מהקרוואן ובחזרה אליו בתחבורה ציבורית: ניו-יורק, וושינגטון די.סי, ודיסני-וורלד.

– המקומות שחנינו בהם הכי הרבה זמן ברציפות הם פלזנטון, קליפורניה, ממזרח לסן פרנסיסקו, ופורטלנד, אורגון, עם 24 יום בכל אחד מהם. אבל שניהם היו כבר ממש בסוף הטיול. בשום מקום אחר לא חנינו יותר משבועיים ברציפות. (אבל היו כמה חניונים שחזרנו אליהם כמה פעמים.)

– החניות הכי ארוכות שלנו בחניות של חברים היו של 13 יום. פעם אחת ב-Alpharetta, ג'ורג'יה, ליד אטלנטה, ופעם אחרת ב-Santa Clara, קליפורניה, מדרום לסן פרנסיסקו. אלה גם התקופות הארוכות ביותר שלנו בלי חיבור לביוב.

– השיא בלי חיבורי חשמל ומים היה שישה ימים, במואבּ, יוטה.

– החניונים הכי יקרים שלנו היו בג'רזי סיטי, ליד מנהטן, ובדיסני-וורלד בפלורידה, עליהם שילמנו $110 לילה כל אחד. הכי זול היה $20 ללילה בפארק הלאומי Everglades, בדרום פלורידה (בלי מים וחשמל). אבל בערך ב-40% מהפעמים לא שילמנו בכלל, כי חנינו בחניונים שיש לנו בהם מנוי, או אצל חברים, או במגרשי חניה.

– בסך הכול כתבתי על הטיול 216 פוסטים (כולל זה) שכוללים 1161 תמונות. המקום האחד שכתבתי עליו הכי הרבה היה נמל החלל קנדי, עם חמישה פוסטים שונים.

– במהלך הטיול שירה למדה ללכת — במוזיאון הילדים Explora באלבקרקי — ויונתן למד לקרוא שוטף — קודם כול שלטים במוזיאון הטבע בניו-יורק, ובהמשך ספרים שלמים בפארק העירוני בניו-אורלינס.

– בסוף הטיול, רפאל היה יותר מבוגר ממה שהיה אחיו הגדול עוז כשיצאנו אליו. לשירה חסרים שלושה שבועות כדי להגיע לגיל של רפאל.

screen-shot-2019-02-26-at-21.37.52

בחניון בפורטלד נשארנו בערך שלושה וחצי שבועות. בביקור הקודם שלנו הלכו למוזיאון המדע, OMSI. הפעם חקרנו אותו יותר לעומק וראינו אגפים שבביקורים קודמים בכלל לא נכנסנו אליהם. וגם ראינו את מוזיאון הילדים בפורטלנד, והלכנו לראות פסטיבל אומנות באור לאורך גדת הווילמט, Winter Light Festival.

אבל הסיבה העיקרית שבאנו לפורטלנד היא לא כדי לבקר באטרקציות של העיר, אלא כדי למצוא בית למגורי קבע. כן.

ובכן, פורטלנד עיר מתפתחת. היא לא גדולה, עם אולי שני מיליון תושבים באזור המטרופוליני שלה, אבל היא בטח לא קטנה. היא עוד לא בדיוק אופנתית, אבל כן נעימה מאוד ופעילה ומעניינת. יש לה אוריינטציה עירונית חזקה, בלי שתהיה יקרה מדיי. ואלה הרי הסיבות שבחרנו בה. זה מתאים שהעיר הזרה הראשונה שהגענו אליה בטיול, לפני יותר משנה וחצי, היא גם העיר האחרונה שאנחנו מגיעים אליה בכלל.

פורטלנד עצמה מחולקת לשכונות שונות שכל אחת מהן מקיפה כמה רחובות מסחריים וציבוריים, מיועדת לציבור ומשומשת על ידי הציבור. זאת אומרת: יש דאונטאון, אבל כל חלקי העיר מתאימים להולכי רגל, וקהילתיים מאוד. ביקרנו חברים באחד האזורים שסביב רחוב אלברטה, שנראה מגניב וליברלי ומלא עסקים ובתי קפה ואמנות רחוב ושלטים פוליטיים טרנדיים, וגם נסענו דרך אזורים אחרים ולכל אחד יש אופי קצת שונה, כשכולם נראים כיפיים מאוד בדרכם הייחודית. אבל בסופו של דבר החלטנו להתאפק. גם ככה רוב הפעילויות שלנו עם הילדים לא יהיו שכונתיות אלא ידרשו נסיעה באוטו, אז העברנו את חיפושינו לפרוור של פורטלנד שנמצא מעבר לנהר הקולומביה: וונקובר, וושינגטון (להבדיל מוונקובר, קולומביה הבריטית, קנדה, מרחק שש שעות נסיעה צפונה). בוונקובר אין חיי רחוב וקהילה מגניבים כל כך, אבל הבתים גדולים יותר וזולים יותר, וגם המיסים נמוכים בהרבה, מה שאיפשר לנו להתרווח.

בסופו של דבר מצאנו. קרוב לגדת הקולומביה, בשכונה שקטה (אבל עדיין, עם בתי קפה וגני שעשועים במרחק הליכה), בית פרוורי נאה ומרווח, שענה בצורה מושלמת לכל הדרישות שלנו. את שארית הזמן שהיה לנו עד שהבית התפנה העברנו בחניון שלנו, מתרגלים למזג האוויר הפורטלנדי החורפי ומרובה-המשקעים.

ב-14 בפברואר, בדיוק שנה ושמונה חודשים אחרי שעברנו אליו, גררנו את הבית הנייד שלנו פעם אחת אחרונה, מעבר לנהר, מעבר לגבול מדינת וושינגטון, למקומו הקבוע בחצר האחורית של הבית החדש שלנו. עוד באותו יום קנינו מזרנים כדי שנוכל לעבור לישון בתוך הבית. שאר המעבר יהיה מעבר הדירה הקל ביותר שהיה לנו אי פעם, מרחק עשרה צעדים.

הו שלום, לא חושב שראיתי אותך בשכונה עד עכשיו. בא לפה הרבה?

בדקתי ומסתבר שקוראים לו מאונט הוד, הגובה שלו 3,429 מ', והוא גר ברכס הרי הקסקיידס, מרחק אולי שעה וחצי נסיעה (התמונה על רקע נהר קולומביה). התחביבים שלו כוללים השלגה כמו שאפשר לראות, ואירוח אתרי סקי. אבל הוא לא תמיד רק כזה ילד טוב: הוא גם הר געש שנחשב לפוטנציאלית-פעיל. אז בנות, הישמרנה.

mvimg_20190129_1343032

יצאנו מפלזנטון, קליפורניה, צפונה לכיוון אורגון. הדרך כוללת חצייה של בסך הכול גבול מדינה אחד, אבל קליפורניה היא מדינה ארוכה, ארוכה, ומפרץ סן פרנסיסקו, שנחשב ל"צפון קליפורניה", בעצם נמצא די באמצע שלה. אז נסענו הרבה.

גם בתחילת הטיול שלנו, לפני שנה וחצי, יצאנו מקליפורניה לאורגון. אבל אז נסענו לאורך החוף, דרך עיירות של תעשיית העצים, בין עצי הסקוויה הענקיים לגלי האוקיינוס השקט. הפעם ויתרנו על כל אלה ונסענו ישר, בדרך המלך על אינטרסטייט 5, שעובר בעמק המרכזי של קליפורניה. זה עמק ענקי, מוארך מאוד, שלמעשה מהווה את אגן הניקוז של מפרץ סן פרנסיסקו והוא הדבר הבולט ביותר מבחינה טופוגרפית במדינה. הוא גדול בשטחו פי שתיים יותר מממדינת ישראל, וכולו פורה להדהים, כשיותר מחצי מהירקות והפירות של ארה"ב גדלים בו. זאת היתה נסיעה נוחה ויפה, בחלקים היותר גשומים ופוריים של העמק, במהירות מקסימלית ומעל אדמה שטוחה לחלוטין, מלאה במטעים וגפנים וערוגות ובתי חווה עד האופק, שמעליו אפשר היה לראות בקושי את צלליות רכס הסיירה-נוואדה ממזרח ורכס החוף ממערב.

אחרי שש שעות נסיעה נגמר לנו העמק. הגענו לפינה הצפונית שלו, בעיירה רידינג, והתחלנו לטפס במעלה ההרים. זה היה אולי ציורי לכתוב שהדרך התפתלה בין ההרים והאגמים, אבל היות שמדובר באינטרסטייט 5, יהיה יותר נכון להגיד שהדרך פשוט המשיכה כמעט ישר בזמן שההרים והאגמים קופצים מפניה הצידה בבהלה. ואז עלינו, ועלינו עוד, בזמן שהחוות והגידולים מתחלפים ביערות מחטניים, המישור עצמו בצוקים ורכסים. גם מזג האוויר התקרר במהירות, וירוק היער התחלף בלבן מושלג.

זה אזור הגבול שבין מדינות אורגון וקליפורניה, דליל-אוכלוסיה וחקלאי, מרוחק ממרכזי האוכלוסיה של שתיהן. תושבי האזור מרגישים מוזנחים על ידי שתי המדינות, ודוחפים כבר עשרות שנים לעצמאות ולהקמת מדינה משלהם, מדינת ג'פרסון. אני לא רואה לזה הרבה סיכויים, אבל הם מתעקשים, עם שלטים ודגלי מדינת ג'פרסון (צלחת זהב ועליה שני איקסים) וסמלים על מכוניות, ומבחינתי יש בזה משהו רומנטי.

mvimg_20190118_164147

כשהעריב היום הגענו למחוז חפצנו הזמני בעיירה Williams, בדרום אורגון. זה אזור שפרנסתו על חקלאות קנאביס, מלא כולו בחממות ובשדות ובתי חווה. קל לזהות את השדות שמיועדים לגידול לצרכים רפואיים, משום שאלה על פי חוק מגודרים לגובה ככה שאי אפשר לראות מבחוץ את הצמחים, בזמן שלשדות שמיועדים לגידולי פנאי אין דרישה כזאת, והם חשופים לעין, ירוקים ועליזים. נשארנו מחוץ לבית חווה של חברים, והילדים שיחקו, והיה כיף.

יומיים לאחר מכן חזרנו לדרכים, שוב. נכנסנו לעמק נהר Willammette, אחד מיובלי נהר הקולומביה, שזורם צפונה לאורך החוף של אורגון. בעמק הזה מתגוררת רוב אוכלוסיית המדינה, ואינטרסטייט 5 לקח אותנו דרכה בשלוש פעימות עירוניות הולכות ומתגברות: העיירה יוג'ין, הבירה סיילם, ולבסוף, העיר פורטלנד, עיר הנמל, העיר הגדולה ביותר באורגון, שבנויה על שפך נהר ווילמט לתוך נהר קולומביה הענק. כולה גשרים, מגדלי זכוכית, מנופים, מסילות טראם, גשרים מתרוממים, צפירות של אוניות ורכבות, ריח גשם וקפה. החניון שלנו נמצא על האי Hayden, בתוך נהר קולומביה, על הגבול. מדרום לו, אורגון. מצפון לו, מדינת וושינגטון. שילמנו שבועית, והתחלנו להתאקלם.

כשחנינו ממזרח למפרץ גם ניצלנו את הקרבה לסן פרנסיסקו להשלים פעילויות, אז הנה הזדמנות לספר על המוזיאונים שם.

קודם כול, מוזיאון הטבע California Academy of Sciences, מאורגן באופן יפהפה. התרשמנו במיוחד מההמיצג של של יערות הגשם הטרופיים, שנמצא בתוך טראריום כדורי ענקי בקוטר כמעט שלושים מטרים, שנכנסים אליו ומטפסים בתוכו במדרגות לולייניות כל הדרך משורשי העצים ועד צמרותיהם תוך לימוד על האקולוגיה וצורות החיים שנפוצות בו. יפהפה כי הוא משולב גם בשאר המוזיאון, למשל, וצמרות העצים משקיפות החוצה מבעד לבועת הזכוכית הענקית על שלדי הלוויתנים הכחולים שליד, ותחתיתה היא בריכה טרופית שמתחברת למיצג האקווריום בקומת המרתף, ואם מסתכלים טוב למטה דרך המים אפשר לראות אנשים עומדים מתחת לקרקעית הזכוכית ומסתכלים עליכם בחזרה. הכול חלק ממערכת אחת, במוזיאון כמו בטבע.

לעומת העיצוב המוקפד וההרמוני של מוזיאון הטבע, ה-Exploratorium, מוזיאון המדע המפורסם שעל רציף על חוף המפרץ, הוא ההיפך הגמור. כולו נמצא בתוך האנגאר ענקי אחד, עמוס וכאוטי ורועש. בניגוד למוזיאוני מדע אחרים שראינו אין פה נסיון לייצר תמה כללית או "לספר סיפור" או שום דבר מפונפן שכזה כמו שאוהבים לעשות בימינו. יש פשוט המון, המון, המון מיצגים, זה לצד זה, על כל נושא מדעי שאפשר להעלות על הדעת, מצורת התנועה של יצורים חד-תאיים דרך אשליות אופטיות ואנימציה ועד למודלים של שיתוף פעולה בתורת המשחקים, ועד כל דבר אחר גם, וכולם נהדרים. באזור אמצע ההאנגאר ההרגשה דחוסה עד קלאוסטרופובית, אבל בשוליים יש חלונות שמשקיפים על נוף המפרץ ונותנים קצת מנוחה לעיניים. הילדים פשוט שוטטו בתנועה בראונית ממיצג למיצג, שיכורים מפליאה, בלי תחושת מקום או זמן, לפעמים מחליפים מוצגים כל דקה ולפעמים נשארים על אחד בודד במשך שעה ויותר.

זה היה קצת קשה לי כי בחוסר המודעות המוחלטת שהיה להם במקום הזה הם כל הזמן נעלמו לי וביליתי את רוב הזמן בלחפש אותם שוב ושוב, אבל נראה לי שזה היה שווה את הבריאות הנפשית שלי. אני לא יכול להתחיל לתאר אפילו רק את הדברים *שהכי* אהבנו, אבל בין השאר, למשל, הם לחצו ידיים לבבואתם במראה פרבולית ענקית, ונכנסנו ל"חדר מונוכרומטי", שמואר כולו באור צהוב אחיד, אז זה נראה כאילו הכול שחור ולבן — עד ששולפים פנס כיס ומאירים באלומת-צבע על הקירות והציורים והחפצים. אני במיוחד אהבתי את התערוכה של אמנים שעוסקים במושג הזמן, בייחוד מוצג עם מכונה עם מנוע חשמלי שמחובר לגלגלי שיניים שמסתובבים בהילוך נמוך יותר ויותר ויותר עד שהאחרון צריך משהו כמו כמה מיליארדי שנים להשלים סיבוב, והוא פשוט מוברג בברגים לבטון. לא זז. המעשה של להבריג לבטון חלקים של מכונה בזמן שהיא נעה הוא דבר שכל כך לא יעלה על הדעת שלא היה לי מושג מה להבין מזה. הגלגל האחרון, אפשר לומר שהוא סטטי, הוא חלק ממבנה בטון? הרי הוא מוברג אליו. אבל הוא עדיין חלק נע ממכונה? בעצם כל המושגים האלה יחסיים ותלויים בהקשר? יונתן ביקש שאני אסביר לו את הקטע אבל כשניסיתי הוא היה מבולבל מזה בדיוק כמוני. אולי אי אפשר להסביר את זה. מין קואן של מהנדסים.

חוץ מזה גם הלכנו לשני מוזיאוני מדע נחמדים ממזרח למפרץ, והם היו אחלה וכיפיים וחינוכיים והכול אבל אין לי משהו מיוחד להגיד עליהם מעבר, בהשוואה. חוץ מזה שב-Chabot Center of Science and Space גדול ומגוון ויש בו טלסקופים חינוכיים וכמה פעילויות יפות שמדגימות איך תצפיות בטלסקופ עובדות, ושב-Lawrence Hall of Science יש נוף נהדר למפרץ ופסל בגודל טבעי של לוויתן כחול על המרפסת המשקיפה, שהיה כיפי נורא.

במזרח המפרץ הלכנו לגן השעשועים המפורסם והמיוחד ביותר שאי פעם ראינו, Adventure Playground, שמתוחזק ומשופץ על ידי משתמשיו. אפשר להתנדנד בנדנדות ולגלוש במגלשות, אם רוצים, אבל ילדים שרוצים לקחת תפקיד אקטיבי יותר יכולים להצטרף. קודם כול, דמי כניסה: כל ילד צריך לחפש, לאסוף, ולהביא חמישה מסמרים שהיו זרוקים על הרצפה; או חמש פיסות זבל; או נת"ב מסוכן אחד. ובתמורה מקבלים כלי עבודה: מסור, או פטיש ומסמרים, או פחית צבע ומברשת.

הילדים שלנו ניגשו מייד למלאכה של הוספת מדרגת-ביניים לאחת המגלשות, כדי שגם לקטנים יהיה קל לטפס. ניסרו, מיסמרו למקום, ולסיום צבעו את כל הסולם בצבעים עליזים.

בין לבין הם יכלו לעסוק שם בשאר פעילויות שקשה להעלות על הדעת בכל גן שעשועים אמריקאי אחר, כמו גלישה באומגה מעל ערימות עפר (ולא, נגיד, מעל ספוגים מנוילנים ומצוחצחים באלכוג'ל, כמקובל) או לגלגל זה את זה מהגבעה בתוך צמיגים. וכל זה על רקע הנוף המהמם של המרינה של ברקלי. חבל שגילינו את המקום רק בימים האחרונים שלנו באזור, אחרת מבחינתי היינו הולכים רק לשם כל סוף שבוע.

עברנו לשבועיים-שלושה — השהייה הרצופה הכי ארוכה שלנו בטיול הזה — לגבעות התלולות והירוקות שממזרח למפרץ סן-פרנסיסקו. למרות שגרנו ממערב למפרץ חמש שנים, המזרח הוא טריטוריה שכמעט לא חקרנו בכלל. פה נמצאת העיר השלישית בגודלה וחשיבותה במפרץ (אחרי סן פרנסיסקו, ובירת העמק סן חוזה): אוקלנד, עיר הנמל והתעשייה. ולידה עיר האוניברסיטה ברקלי, אפופה מה שנראה כמו ערפל, כמו סן פרנסיקו, ורק כשנכנסים אליה ופותחים חלונות מבינים שלא. הערים בנויות שונה, צפופות ואיכשהו אירופיות יותר, האנשים לבושים ומתנהגים קצת אחרת, דומים יותר לתושבי העיר סן פרנסיסקו מאשר לאזור הדרומי שבו גרנו. אבל אנחנו חונים עוד מזרחית להן, בפלזנטון, איפה שאופי הסביבה מתחיל להזכיר יותר את השטח הכפרי והעממי שממזרח לקליפורניה, הרחק מהערים. בינתיים אחד הדברים הבולטים זה הנוף המהמם כשנוסעים קצת מערבה לפעילויות. זאת יצאה תמונה יפה, אז השקעתי בה פוסט משלה. צולמה מאוניברסיטת ברקלי: בחזית העיר ברקלי, ברקע במרכז סן פרנסיסקו וגשר המפרץ שמוביל אליה, מימין ברקע שער הזהב הנפתח לאוקיינוס השקט, משמאל טור אוניות משא ענקיות ממתינות בכניסה לנמל אוקלנד לפרוק את מטענן.

MVIMG_20190108_171048

אחרי קויטי-פוינט עברנו להתארח מחוץ לבית של חברים בסנטה-קלרה. הילדים היו נלהבים לשחק עם ילדים אחרים בצורה לא-ספורדית, והדלקנו נרות חנוכה, ובכלל היה כיף מאוד. אני יכלתי לעבוד בכיף מהספריה הציבורית במרחק הליכה, ובכלל, המיקום היה מאוד מרכזי ונוח לכל הפעילויות שלנו, וניצלנו את ההזדמנות ללכת למקומות מעניינים על חצי-האי של סן פרנסיסקו. זה בדיוק היה גם האזור שבו גרנו פעם, אז הנוסטלגיה היתה בשיאה. אכלנו בכל המסעדות שאהבנו, והלכנו לגני השעשועים שאהבנו, והיה כיף לראות איך הילדים נהנים באותם מקומות כמו לפני שנים. מפה לשם, אנחנו כבר נמצאים במפרציה הכי הרבה זמן שהיינו אי פעם באזור אחד ברציפות. אבל זה הגיוני, כי באמת מדובר בעיר גדולה ומעניינת ועמוסה בדברים מרתקים לעשות. נראה לי שזה האזור הכי מעניין שהיינו בו עד עכשיו, חוץ מניו-יורק.

על מזיאון היסטוריית המחשבים כבר כתבתי, אז אני אוסיף גם על המוזיאון האווירי Hiller, שבניגוד למוזיאונים אוויריים אחרים שראינו במקומות אחרים הוא מציג בעיקר כלי טיס ומסוקים לא-נפוצים, ונסיוניים, שרובם פותחו בצפון-קליפורניה. בין השאר יש שם מסוקים משפחתיים שפותחו באמצע המאה העשרים מתוך תקווה שישמשו אנשים פרטיים להגיע ולחזור מהעבודה, במקום מכוניות; כל מיני כלי טיס אישיים שממריאים אנכית; ומגוון רחב של מטוסים מוזרים מאוד למראה. מעניין לראות את ההתפוצצות הרעיונית של אמצע המאה העשרים, שחוקרת כל כיוון אפשרי של תעופה אזרחית או אישית, לפני שהבינו עד הסוף ומה עובד ומה לא עובד, ולפני שכל המטוסים נראו אותו דבר. בתמונה, פרוייקט שפותח עבור חיל האוויר האמריקאי: מסוק מתקפל מוצנח, שאמור לאפשר לטייסים שמטוסם הופל בשטח עוין לחלץ את עצמם, תחת חיפוי אווירי. לא יודע מה אני חושב על תוכנית חילוץ כזאת, אבל נבנו כמה כאלה וזה מגניב, אז אחלה. היינו הולכים לשם לא מעט כשגרנו באזור, והילדים אהבו מאוד להסתובב בין המוצגים, וגם אני. הכי הם אהבו את תא הטייס של בואינג 747. אז עכשיו הלכנו לבקר שם עוד פעם.

בינתיים הטכנאים של הקרוואן סיימו את עבודתם ותיקנו כל מה שהיה אפשר: משאבת מים חדשה ונמרצת, צינורות הגז נבדקו והוחלפו, הגג הדולף תוקן, הבלמים תוקנו. ואנחנו הרגשנו שאנחנו שוב גרים בבית מתפקד ועובד שאפשר לסמוך עליו. ואז נפרדנו ממארחינו והמשכנו.

חלק גדול מהטיול שלנו הוא בעצם על ההיסטוריה של הטכנולוגיה, אז אם אנחנו בעמק הסיליקון כמובן שהלכנו ל-Computer History Museum, שמכיל מגוון מרשים של מוצגים והדגמות על ההתפתחות של מחשבים מאז התקופה העתיקה ועד ימינו, אבל בעיקר מהמאה העשרים כמובן. אנחנו כבר היינו בו פעם אחת לפני הרבה שנים, כשיונתן היה ממש פעוט, ונמנעתי ממנו מאז כי חשבתי שהילדים היו קטנים מדיי. עכשיו הם גדולים מספיק להבין לפחות על מה מדברים, גם אם לא ממש את הפרטים, ובכל מקרה, הזדמנות נוספת כבר לא תהיה. נראה לי שבימינו מחשבים נוכחים בחיים שלהם בכל מקום, כמובן מאליו, ואף פעם לא לימדתי אותם איך הם בעצם עובדים. ובעצם גם המוזיאון הזה לא עוסק בזה, הוא הרי עוסק בהיסטוריה. אז לא היה לילדים כל כך ברור איך לגשת לעניין, וגם לי לא היה ברור איך להנגיש אותו. נראה לי שהוא מאוד בלבל אותם, אבל אולי בצורה חיובית — זאת אומרת, שפתאום הם קלטו שמחשבים, שעד עכשיו נראו להם כמו חלק מובן מאליו מהמציאות, הם בעצם תוצר של הנדסה, הם מורכבים מחלקים שונים, הם התפתחו במשך השנים ממחשבים יותר פשוטים ופחות נעימים, הם בעצם מכונות פיסיות שמבצעות עבודה מסוימת.

שזה אולי טוב, כי זאת ההבנה הכי עמוקה שאפשר להגיע איתה לגבי מחשבים, חוץ מממש לתכנת אותם. נראה לי שהנקודה שהם הבינו את זה היתה כשראינו את החוליה החסרה, הלא היא האב-טיפוס של מעבדת Xerox, עם הממשק הגרפי הראשון, שהוא ללא ספק דומה מאוד למחשבים של ימינו מצד אחד, אבל בבירור גם התפתחות של הדינוזאורים המוזרים שראינו בערוכה לפני כן מצד שני. היו להם המון שאלות למדריכה בנקודה הזאת. אחר כך המשכנו למחשבים חדשים יותר ומצאנו את הדגמים שהיו לי כשהייתי בגילם, והם שיחקו קצת פונג. אני מקווה שבפעם הבאה שתהיה לנו הזדמנות ללמוד על איך מחשבים עובדים, החוויה הזאת תשרת אותם.

חזרנו למוזיאון היסטורית המחשבים ליום נוסף, כדי לראות את ההדגמה החיה של מחשב PDP-1, שמתרחשת רק פעמיים בחודש. מדובר במחשב עתיק ביותר, שתוכנן ויוצר ב-1959 ו-1960, הסבא-רבא של כמה מהמחשבים המיתולוגיים-כשלעצמם בהיסטוריה של הנדסת תוכנה. ועדיין הוא נראה מודרני, ואפילו עתידני, בדרכו האנכרוניסטית. קבוצה של מתנדבים משקמים ומתחזקים אותו באהבה רבה, והוא ממש עובד, שזה פשוט מדהים. אנחנו לא ידענו את זה, אבל ככה יצא שהגענו בדיוק ביום שבו מתרחש ארוע שנתי מיוחד לפני חג המולד: האורחים מתאספים בחדר התצוגה מול המחשב, כולם מקבלים דפי תווים ומילים של מזמורי החג, וה-PDP-1 עצמו מקבל קצה של סליל אינסופי של נייר מנוקב, והוא מלווה את שירת הקהל בטונים חשמליים מדויקים ונלהבים, ומהבהב באורותיו לפי הקצב. אחר כך ניתן הסבר על ההיסטוריה של PDP-1, שדי שיעממה את הילדים, ועניינה מאוד אותי, אבל לא יכולתי להקשיב לה בגלל שהיא שיעממה את הילדים. ואז, לשיא: הדגמה של משחק המחשב הראשון שהופץ בהיסטוריה, שתוכנת עבור ה-PDP-1 על ידי מהנדסים משועממים במשמרת לילה, הלא הוא Space Wars, שבו שתי חלליות מנסות ליירט זו את זו במסלול סביב כוכב זר, עובד בדיוק כמו ב-1960 ועל אותו מחשב. לזה הילדים התחברו מיידית, וניהלו טורנירים ארוכים ומלאי תהפוכות, בזמן ששאר המבקרים המבוגרים מסרבים בנימוס נונשלנטי (ולדעתי מזויף) להצעתי לנפנף אותם משם ולתת גם להם תור. ואני רק חשבתי, בשנה הבאה הוא כבר יהיה בן 60. שזה איזה 600 בשנות מחשב. ועדיין מתחזקים אותו, ועדיין הוא עובד, כמו חדש. ואנשים באים לראות אותו, ולשמוע את הסיפורים שלו, ולחגוג איתו חגים, וילדים משחקים עליו. לאיזו זיקנה נהדרת זכה המחשב העתיק והנאמן הזה.

אחרי שבועיים בדרום המפרץ, עברנו לשבוע בחזרה "הביתה": לחניון הראשון שהיינו בו כשרק עברנו לקרוואן, שאז היה בשבילנו חדש ולא-מוכר, באתר הנופש המחוזי Coyote Point, צמוד לנמל התעופה של סן פרנסיסקו. זה מקום מקסים שאהבנו מאוד, ולכן שמחנו לחזור אליו, ועכשיו, אחרי שראינו הרבה אתרי קרוואנים, אני יכול להשוות ולהבין בדיוק מה כל כך מוצלח בו. הוא קטן ואינטימי ושקט (רק ארבעה מקומות); עם נוף מהמם מהחלונות שלנו ישר על מי המפרץ, כשבקיץ יש שם גם גולשי גלים וקייט-סרפרים, אבל עכשיו בחורף אפשר לראות רק את המטוסים ממריאים ונוחתים על המסלולים; באזור ירוק ומיוער; במיקום סופר-מרכזי, בצפון חצי-האי של סן פרנסיסקו, מרחק רק חצי שעה מהעיר; צמוד לגן שעשועים גדול ויפה; ולמדשאות רחבות ידיים; ובמרחק הליכה ממוזיאון ילדים גדול; ועם כל זאת, לא יקר ($45 ללילה). זאת אומרת, אחת-עשרה מתוך עשר בכמעט כל פרמטר. אנחנו הגענו למקום ממש לפני חג ההודיה, וכך יכולנו לבלות את החג עם חברים באזור, ואת שארית השבוע ניצלנו כדי לקחת את הילדים לכל הפעילויות השוות של סן פרנסיסקו.

בדיוק ביום שהגענו התחילו הגשמים בצפון-קליפורניה, אחרי סתיו יבש וארוך במיוחד, וניקו סוף-סוף מהאוויר את עשן השרפות. אבל בעקבות אלה, מהר מאוד גילינו נקודה דולפת בגג, דווקא מעל שולחן האוכל. יכול להיות שנכנסו מים גם למקומות אחרים, כי מייד אחר כך הפסיק לעבוד גם הקונוורטר, שהופך זרם חילופין מבחוץ לזרם ישיר 12 וולט, ומצברי הקרוואן הפסיקו להיטען. המשמעות: אי אפשר כמעט להשתמש ברוב האורות, ובדי.וי.די, ובהסקה, וגם לא במשאבת המים, ואם היינו רוצים לעזוב את המקום גם לא היינו יכולים להתקפל ולמשוך את הרגליים ההידרואליות. וכל זה בתחילת סוף השבוע של חג ההודיה, כשהכול סגור ואין עם מי לדבר. ביחד עם כל התקלות המינוריות האחרות שהצטברו אצלנו בקרוואן ובסוף לא הספקנו לתקן, הרגשנו שהכול מתפרק סביבנו ושאנחנו לא מצליחים להחזיק את הקירות עומדים, והתסכול ואי-הוודאות דחקו את הפסטורליה.

אחרי שנגמר סוף השבוע נעמה הרימה כמה טלפונים, ונמצא פתרון. במקום לארגן את התוכניות שלנו כך שהקרוואן יוכל לשבת במוסך במשך שבוע, יש חברות ששולחות טכנאים שמגיעים עד הבית ומתקנים דברים במקום, ממש כמו בעלי מקצוע של בתי לבנים. זה היה נראה לי כמו רעיון יקר מדיי ומפונק, כמו להזמין הביתה מכונאי רכב, אבל מסתבר שהמחיר סביר לגמרי ואפשר לעשות ביקור חירום כבר למחרת. בזמן שלקחתי את הילדים לעיר האיש התקין לנו קונוורטר חלופי, ולמחרת שלח הצעת מחיר ולו"ז לכל שאר התקלות שדחינו במשך חודשים. עם התקלה הקריטית מתוקנת, ועם צפי ברור לתיקון גם של התקלות המינוריות, יכולנו להירגע ולחזור ליהנות. ביום האחרון שלנו גם הגשם קצת נרגע, אז לקחתי את הילדים לטיול רגלי קצר במעלה הגבעה המיוערת באקליפטוסים ועצי מחט שמשקיפה על המפרץ. הם אספו אצטרובלים ומקלות והתרוצצו בשבילים, עד שהגענו לראשה. שם נמצא מוזיאון הילדים וגן החיות Curiodyssey, שאנחנו מכירים ואוהבים כבר שנים, ונשארנו שם כמה שעות בזמן שנעמה מכינה את הקרוואן לתנועה. ואז חזרנו לחניון, למבט אחרון על המפרץ.