אפילוג

אולי לא היה צריך להפתיע אותי שכשחיים חיים נייחים, עדיין יש בהם תנועה. לא במרחב, אבל קדימה בזמן. המחזוריות קובעת את סדר היום: כל בוקר מפעילים מדיח כלים, כל ערב מכונת כביסה. בימי רביעי באים לאסוף את הזבל וצריך להציב את הפח הגדול מחוץ לבית. פעם בשבועיים גם מיחזור. בימי שני מוזיאון המדע סגור אז אי אפשר ללכת, אבל בסופי שבוע יש שם סדנאות לילדים ואז דווקא שווה להגיע. ובינתיים, לאט לאט, מזג האוויר משתנה; ולא כי זזנו למקום אחר, אלא פשוט כי העונות מתחלפות. האוויר מתחמם, העצים פורחים, הימים מתארכים, שעון קיץ בתוקף. פתאום יש עוד זמן אחרי המוזיאונים, או אחרי סתם יום בבית, לקחת את הילדים לגן שעשועים לכמה שעות, או לטיול בעיר. ימי שלג כבר אין בכלל, ימי גשם יש פחות ופחות, ומבלים יותר בחוץ. לפני שלושה ימים פתחנו לילדים בפעם הראשונה את החצר האחורית, עם האופניים וכל המשחקים והצעצועים שהיינו משתמשים בהם מחוץ לקרוואן.
הבית גדול. בוודאי גדול מספיק לצרכינו. יש סלון, ויש חדר משחקים, יש משרד, יש חצר אחורית, ויש עוד מרתף בגודל כל הדירה כולה שאנחנו כמעט לא משתמשים בו כי פשוט לא צריך. כולנו, בו זמנית, יכולים להיות בבית ולעסוק בעניינינו, בלי להפריע זה לזה, ועם המון מרחב ואור מבחוץ. וזה נעים. אני עובד מהבית יומיים בשבוע, מביניהם פעם בשבוע אני מקפיד לעבוד מבית קפה שכונתי וללכת לשם ברגל. הילדים נהנים מהמרחב הפיסי, רפאל רץ מקצה אחד של הבית לקצה השני וזה לבד מספיק לעייף אותו, והגדולים מבסוטים שיש להם איפה להניח את יצירות הלגו שלהם. את הקרוואן לא טרחנו אפילו לפרוק. הולכים מדי פעם לקחת ממנו מה שצריך, אם צריך, וזהו.
לא לוחץ לנו לטייל, למרות שיש הרבה יעדים אטרקטיביים באזור. אין לנו ראש לזה. לא למאונט הוד היפהפה, שמברך אותנו לשלום כל בוקר כשאנחנו חוצים את נהר הקולומביה אל העיר, ולא לחופי האוקיינוס, ולא ליערות. על הנסיעה בת שלוש השעות לסיאטל אין מה לדבר בכלל. גם הילדים לא מבקשים. אבל לפני שבועיים עוז שאל למה אנחנו תמיד הולכים לאותם מוזיאונים, אז הזכרתי לו שהפסקנו לטייל ואנחנו עכשיו גרים בעיר אחת, ומה שיש בה זה מה שיש. אבל רשמתי לפניי, וניסיתי לגוון קצת יותר בפעילויות ולחפש מקומות חדשים שלא היכרנו, כמו גן החיות של אורגון, ומוזיאון היערנות, והם היו מבסוטים. ומה נעשה כשנמצה גם את אלה? אני עוד לא יודע. אולי חוגים, או פעילויות, או פרויקטים לימודיים או יצירתיים שמתמשכים. ננסה ונמצא.
וכל הזמן הזה הקרוואן עומד ליד הבית, בדיוק באותו מקום בו החנינו אותו, ענק וגמלוני, תופס כמעט חצי מהחצר האחורית. מבחינתו לא קיים זמן, יש רק מרחק, והמרחק הרי לא השתנה. הוא מסתכל על הילדים לומדים לרכב על אופניים בחצר, הוא מציץ עליי דרך חלון חדר האמבטיה כשאני מצחצח שיניים בבוקר, הוא משקיף בדממה לרחוב מעל הגדר החיה כשאני יוצא לטייל עם שירה בלילה. הוא שם, ואנחנו מתעלמים ממנו, כי הוא כבר לא רלבנטי לחיים שלנו. אבל הצמיגים שלו עדיין מנופחים, הסוללה שלו טעונה, המחבר שלו מוכן ומזומן להתחבר עם המשאית בכל רגע. אם עצרנו ללילה יחיד, לשנה, או לנצח, לא אכפת לו בכלל.
היות שהסתיים הטיול, מסתיים גם יומן המסע. אולי אכתוב עוד כמה פוסטים שהתחלתי בסדרה על חיי הקרוואן באופן כללי, ואולי לא, אבל בכל הנוגע לטיול אני מפסיק לעדכן, כי כבר אין פואנטה. השאר זה חיים רגילים. בכל מקרה, לפחות בפייסבוק אני אחזור לכתוב גם על דברים שאינם הטיול. תודה לכם, הייתם קהל נהדר, וגם מארחים נהדרים (לאלה מכם שהתמזל מזלנו לפגוש).
ולסיום, קצת סטטיסטיקות:
– גרנו בקרוואן בסך הכול שנה ושמונה חודשים. אבל מתוך זה חודשיים ויומיים היינו בחופשת מולדת בישראל. ועוד חודש וחצי מזה ישנו במלונות או אצל חברים, כשהקרוואן חונה בחוץ או במקום אחר (כולל 18 יום רצופים בווגאס כשהמשאית היתה בתיקון).
– בסך הכול גרנו בקרוואן ב-99 מקומות חניה שונים.
– ביקרנו, או לפחות חלפנו דרך, 36 מדינות בארה"ב, ובנוסף לזה במחוז קולומביה, ובפרובינציות הקנדיות אונטריו וקולומביה הבריטית. דילגנו על המדינות אלסקה והוואי, כמובן, וגם על דלאוור, מערב וירג'יניה, מיין, קנטאקי, אוהיו, צפון דקוטה, איווה, מיזורי, ארקנסו, נברסקה, קנזס, ואוקלהומה. בהזדמנות אחרת.
– ביקרנו ב-12 פארקים לאומיים.
– שתי הנקודות הרחוקות ביותר שחנינו בהן היו באיי ה-Keys בפלורידה, ובוונקובר בקולומביה הבריטית, מרחק 4500 ק"מ זו מזו.
– איי ה-Keys היו גם נקודה הדרומית ביותר שחנינו בה. הכי צפונית היתה ב-Slocan, קולומביה הבריטית. הכי מזרחית היתה ב-Plymouth, מסצ'וסטס, והכי מערבית ליד עיירת החוף Crescent City, קליפורניה, על גבול אורגון.
– בסך הכול גררנו את הקרוואן לאורך 22 אלף קילומטרים, אם מודדים בקווים אוויריים מחניון לחניון. (אז זה כנראה יותר.)
– הנסיעה נטו הכי ארוכה שלנו ביום אחד היתה תשע שעות, מוונקובר ל-Slocan בקולומביה הבריטית.
– החניון הכי גבוה שלנו היה בעיירה Estes Park, קולורדו, ליד הפארק הלאומי הרי הרוקי, בגובה 2300 מ'. הכי נמוך היה בגובה פני הים, והיו הרבה כאלה.
– הכי קר לנו היה בלילה של השניים בינואר 2018 ב-Alpharetta, ג'ורג'יה, ליד אטלנטה. מינוס עשר מעלות צלזיוס. הכי חם היה השישה ביולי 2017 ב-Acton, קליפורניה, ליד לוס אנג'לס. ארבעים ושתיים מעלות צלזיוס.
– בשלושה מקומות התניידנו מהקרוואן ובחזרה אליו בתחבורה ציבורית: ניו-יורק, וושינגטון די.סי, ודיסני-וורלד.
– המקומות שחנינו בהם הכי הרבה זמן ברציפות הם פלזנטון, קליפורניה, ממזרח לסן פרנסיסקו, ופורטלנד, אורגון, עם 24 יום בכל אחד מהם. אבל שניהם היו כבר ממש בסוף הטיול. בשום מקום אחר לא חנינו יותר משבועיים ברציפות. (אבל היו כמה חניונים שחזרנו אליהם כמה פעמים.)
– החניות הכי ארוכות שלנו בחניות של חברים היו של 13 יום. פעם אחת ב-Alpharetta, ג'ורג'יה, ליד אטלנטה, ופעם אחרת ב-Santa Clara, קליפורניה, מדרום לסן פרנסיסקו. אלה גם התקופות הארוכות ביותר שלנו בלי חיבור לביוב.
– השיא בלי חיבורי חשמל ומים היה שישה ימים, במואבּ, יוטה.
– החניונים הכי יקרים שלנו היו בג'רזי סיטי, ליד מנהטן, ובדיסני-וורלד בפלורידה, עליהם שילמנו $110 לילה כל אחד. הכי זול היה $20 ללילה בפארק הלאומי Everglades, בדרום פלורידה (בלי מים וחשמל). אבל בערך ב-40% מהפעמים לא שילמנו בכלל, כי חנינו בחניונים שיש לנו בהם מנוי, או אצל חברים, או במגרשי חניה.
– בסך הכול כתבתי על הטיול 216 פוסטים (כולל זה) שכוללים 1161 תמונות. המקום האחד שכתבתי עליו הכי הרבה היה נמל החלל קנדי, עם חמישה פוסטים שונים.
– במהלך הטיול שירה למדה ללכת — במוזיאון הילדים Explora באלבקרקי — ויונתן למד לקרוא שוטף — קודם כול שלטים במוזיאון הטבע בניו-יורק, ובהמשך ספרים שלמים בפארק העירוני בניו-אורלינס.
– בסוף הטיול, רפאל היה יותר מבוגר ממה שהיה אחיו הגדול עוז כשיצאנו אליו. לשירה חסרים שלושה שבועות כדי להגיע לגיל של רפאל.

screen-shot-2019-02-26-at-21.37.52

הו שלום, לא חושב שראיתי אותך בשכונה עד עכשיו. בא לפה הרבה?

בדקתי ומסתבר שקוראים לו מאונט הוד, הגובה שלו 3,429 מ', והוא גר ברכס הרי הקסקיידס, מרחק אולי שעה וחצי נסיעה (התמונה על רקע נהר קולומביה). התחביבים שלו כוללים השלגה כמו שאפשר לראות, ואירוח אתרי סקי. אבל הוא לא תמיד רק כזה ילד טוב: הוא גם הר געש שנחשב לפוטנציאלית-פעיל. אז בנות, הישמרנה.

mvimg_20190129_1343032

במזרח המפרץ הלכנו לגן השעשועים המפורסם והמיוחד ביותר שאי פעם ראינו, Adventure Playground, שמתוחזק ומשופץ על ידי משתמשיו. אפשר להתנדנד בנדנדות ולגלוש במגלשות, אם רוצים, אבל ילדים שרוצים לקחת תפקיד אקטיבי יותר יכולים להצטרף. קודם כול, דמי כניסה: כל ילד צריך לחפש, לאסוף, ולהביא חמישה מסמרים שהיו זרוקים על הרצפה; או חמש פיסות זבל; או נת"ב מסוכן אחד. ובתמורה מקבלים כלי עבודה: מסור, או פטיש ומסמרים, או פחית צבע ומברשת.

הילדים שלנו ניגשו מייד למלאכה של הוספת מדרגת-ביניים לאחת המגלשות, כדי שגם לקטנים יהיה קל לטפס. ניסרו, מיסמרו למקום, ולסיום צבעו את כל הסולם בצבעים עליזים.

בין לבין הם יכלו לעסוק שם בשאר פעילויות שקשה להעלות על הדעת בכל גן שעשועים אמריקאי אחר, כמו גלישה באומגה מעל ערימות עפר (ולא, נגיד, מעל ספוגים מנוילנים ומצוחצחים באלכוג'ל, כמקובל) או לגלגל זה את זה מהגבעה בתוך צמיגים. וכל זה על רקע הנוף המהמם של המרינה של ברקלי. חבל שגילינו את המקום רק בימים האחרונים שלנו באזור, אחרת מבחינתי היינו הולכים רק לשם כל סוף שבוע.

חלק גדול מהטיול שלנו הוא בעצם על ההיסטוריה של הטכנולוגיה, אז אם אנחנו בעמק הסיליקון כמובן שהלכנו ל-Computer History Museum, שמכיל מגוון מרשים של מוצגים והדגמות על ההתפתחות של מחשבים מאז התקופה העתיקה ועד ימינו, אבל בעיקר מהמאה העשרים כמובן. אנחנו כבר היינו בו פעם אחת לפני הרבה שנים, כשיונתן היה ממש פעוט, ונמנעתי ממנו מאז כי חשבתי שהילדים היו קטנים מדיי. עכשיו הם גדולים מספיק להבין לפחות על מה מדברים, גם אם לא ממש את הפרטים, ובכל מקרה, הזדמנות נוספת כבר לא תהיה. נראה לי שבימינו מחשבים נוכחים בחיים שלהם בכל מקום, כמובן מאליו, ואף פעם לא לימדתי אותם איך הם בעצם עובדים. ובעצם גם המוזיאון הזה לא עוסק בזה, הוא הרי עוסק בהיסטוריה. אז לא היה לילדים כל כך ברור איך לגשת לעניין, וגם לי לא היה ברור איך להנגיש אותו. נראה לי שהוא מאוד בלבל אותם, אבל אולי בצורה חיובית — זאת אומרת, שפתאום הם קלטו שמחשבים, שעד עכשיו נראו להם כמו חלק מובן מאליו מהמציאות, הם בעצם תוצר של הנדסה, הם מורכבים מחלקים שונים, הם התפתחו במשך השנים ממחשבים יותר פשוטים ופחות נעימים, הם בעצם מכונות פיסיות שמבצעות עבודה מסוימת.
שזה אולי טוב, כי זאת ההבנה הכי עמוקה שאפשר להגיע איתה לגבי מחשבים, חוץ מממש לתכנת אותם. נראה לי שהנקודה שהם הבינו את זה היתה כשראינו את החוליה החסרה, הלא היא האב-טיפוס של מעבדת Xerox, עם הממשק הגרפי הראשון, שהוא ללא ספק דומה מאוד למחשבים של ימינו מצד אחד, אבל בבירור גם התפתחות של הדינוזאורים המוזרים שראינו בערוכה לפני כן מצד שני. היו להם המון שאלות למדריכה בנקודה הזאת. אחר כך המשכנו למחשבים חדשים יותר ומצאנו את הדגמים שהיו לי כשהייתי בגילם, והם שיחקו קצת פונג. אני מקווה שבפעם הבאה שתהיה לנו הזדמנות ללמוד על איך מחשבים עובדים, החוויה הזאת תשרת אותם.
חזרנו למוזיאון היסטורית המחשבים ליום נוסף, כדי לראות את ההדגמה החיה של מחשב PDP-1, שמתרחשת רק פעמיים בחודש. מדובר במחשב עתיק ביותר, שתוכנן ויוצר ב-1959 ו-1960, הסבא-רבא של כמה מהמחשבים המיתולוגיים-כשלעצמם בהיסטוריה של הנדסת תוכנה. ועדיין הוא נראה מודרני, ואפילו עתידני, בדרכו האנכרוניסטית. קבוצה של מתנדבים משקמים ומתחזקים אותו באהבה רבה, והוא ממש עובד, שזה פשוט מדהים. אנחנו לא ידענו את זה, אבל ככה יצא שהגענו בדיוק ביום שבו מתרחש ארוע שנתי מיוחד לפני חג המולד: האורחים מתאספים בחדר התצוגה מול המחשב, כולם מקבלים דפי תווים ומילים של מזמורי החג, וה-PDP-1 עצמו מקבל קצה של סליל אינסופי של נייר מנוקב, והוא מלווה את שירת הקהל בטונים חשמליים מדויקים ונלהבים, ומהבהב באורותיו לפי הקצב. אחר כך ניתן הסבר על ההיסטוריה של PDP-1, שדי שיעממה את הילדים, ועניינה מאוד אותי, אבל לא יכולתי להקשיב לה בגלל שהיא שיעממה את הילדים. ואז, לשיא: הדגמה של משחק המחשב הראשון שהופץ בהיסטוריה, שתוכנת עבור ה-PDP-1 על ידי מהנדסים משועממים במשמרת לילה, הלא הוא Space Wars, שבו שתי חלליות מנסות ליירט זו את זו במסלול סביב כוכב זר, עובד בדיוק כמו ב-1960 ועל אותו מחשב. לזה הילדים התחברו מיידית, וניהלו טורנירים ארוכים ומלאי תהפוכות, בזמן ששאר המבקרים המבוגרים מסרבים בנימוס נונשלנטי (ולדעתי מזויף) להצעתי לנפנף אותם משם ולתת גם להם תור. ואני רק חשבתי, בשנה הבאה הוא כבר יהיה בן 60. שזה איזה 600 בשנות מחשב. ועדיין מתחזקים אותו, ועדיין הוא עובד, כמו חדש. ואנשים באים לראות אותו, ולשמוע את הסיפורים שלו, ולחגוג איתו חגים, וילדים משחקים עליו. לאיזו זיקנה נהדרת זכה המחשב העתיק והנאמן הזה.
היינו איפשהו סביב בארסטו, על קצה המדבר, כשפגם הייצור התחיל להשפיע. אני זוכר את עצמי אומר משהו כמו "זאת הדרך לנסוע. עם הקרוואן שלנו מאחורינו, חופשיים לנוע לאן שנרצה" ופתאום היה איזה קרקוש הולך-ומתגבר והמנוע כבה ואנחנו בלמנו על השוליים הצרים של אינטרסטייט 15 כשסמיטריילרים חולפים לידנו כמו כרישי-ענק אדישים.
השוטר שבא לעזור מצא לנו חברת גרירה שהיתה מסוגלת לגרור במכה אחת את המשאית וגם את הקרוואן. כבר היה לילה, הילדים התחילו להתנמנם בכיסאות, בזמן שאנחנו נגררים בעשרה מיילים לשעה בחושך דרך בארסטו. הכול כבר היה סגור, אז הנהג הוריד והשאיר אותנו בחצר של חברת הגרירה. "ממול יש מוסך", הוא אמר. "בבוקר תתקנו, ותמשיכו". התקנו את הקרוואן לשהייה של לילה, והלכנו לישון.
מלכתחילה רצינו להגיע ללאס-וגאס כדי לשפץ קצת את הקרוואן, לסדר כל מיני קלקולים קטנים הצטברו בו. למה דווקא בווגאס? כי שם אפשר למצוא, אם מחפשים באמצע השבוע, מלונות מעולים במחירים מצחיקים לגמרי. אם כבר לחיות שבוע עם ארבעה ילדים מחוץ לבית, זאת הדרך היחידה לעשות את זה. אבל בבוקר, למוסכניק לא היה שום דבר חיובי לומר. "וואו, לא המומחיות שלי, דברים כאלה. כל מה שאני יכול זה להמליץ על מוסך פה בעיר שמכיר את ה, אה, תקלות האלה קצת יותר טוב. אני פשוט לא רוצה להטעות אתכם, אתם מבינים". התקשרנו למלון לבטל את ההזמנה גם להמשך השבוע.
בארסטו היא עיירה שכולה צומת דרכים. הרחוב הראשי שלה הוא כביש 66, שני אינטרסטייטים ראשיים מצטלבים בה, ורוב תנועת הרכבות לדרום קליפורניה עוברת במסילות דרכה. צינור. אז הלכנו ברגל על הצינור הזה, לאורך כביש 66, ומצאנו דיינר, ואחר כך הלכנו עוד קצת ומצאנו גן שעשועים לילדים, וחזרנו לקרוואן להפעיל גנרטור ומזגן. בינתיים הגיעו החדשות מהמוסך: כנראה שהפלאגים לא היו מחוברים מספיק טוב, כמו שקורה לפעמים בדגם הזה. הם נפלו, ושקשקו היטב בתוך הצילינדרים, הורסים הכול בדרכם. אז הלכנו לישון, אומללים באופן יסודי.
למחרת בבוקר פתחתי את האפליקציה של טריפ-אדווייזור ובדקתי מה יש לעשות עם ילדים באזור, והאפליקציה בתגובה פרצה בבכי. לאחר שהתאוששה הסכימה להודות שבעיר יש כמה מוזיאונים ומרכזי מבקרים קטנים, רובם סגורים באמצע השבוע, מה שלא עזר לנו, אבל חלקם אולי רלבנטיים. חבשנו כובעים, התמרחנו טוב בקרם הגנה, הכנסנו ילדים לעגלה ולמנשא, והתחלתי בהליכה הארוכה לאורך כמה קילומטרים של כביש 66 לעבר הדאון-טאון.
העיירה, ובכן, מכוערת. ואולי היא רק נראית מכוערת, רק לי, כי רק אני הולך בה ברגל, ואילו היא בבירור מיועדת לנסיעה. אולי מהירות הנסיעה משפיעה על האסתטיקה, כמו שמהירות התנועה של הכוכבים משפיעה על הצבע שלהם, ונוסעים ממונעים היו רואים סלונים מפנקים למכוניות, ודיינרים, ומוטלים מגניבים על כביש 66 ההיסטורי, בזמן שכל מה שאני ראיתי זה מדרכות סדוקות ואבק. אולי. בסופו של דבר חצינו גשר ארוך מעל מסוף רכבות-משא ענקי, עם המון מסילות מקבילות, ורכבות נכנסות ויוצאות ומתחברות ומתנתקות שנושאות כל מטען שאפשר לדמיין, ממכולות דרך מיכלי דלק וקרונות פחם ועד תותחי ארטילריה צבועים בצבעי הסוואה מדבריים. כשירדנו בצד השני של הגשר הגענו למחוז חפצנו: אי שם במדבר מוהאבי נמצאת תחנת המעקב "גולדסטון" של נאס"א לתקשורת עם גשושות חלל מרוחקות, ובבארסטו יש לה מרכז מבקרים קטן. הוא היה באמת קטן — שני חדרים עם בעיקר פוסטרים על הקירות — אבל זאת היתה הפעילות היחידה שעשינו מזה כמה ימים, וגם היתה שם אנטנת צלחת שהילדים היו יכולים לדבר דרכה ולהעמיד פנים שהם כדור-הארץ וגשושות לדבר באמצעותה זה לזה ברחבי החדר.
נעמה, בינתיים, כיתתה רגליה בין המוסכים, נושאת בזהירות את ראש המנוע שלנו והפלאגים בתוכו כמו שנושאים אקווריום עם דג זהב משתעל בסיבוב וטרינרים. אבל כל המוסכניקים רק נענעו את ראשם באמפתיה. "לא, גיברת. אין מה לעשות. זה רק להחליף מנוע". שבועיים עבודה, במינימום, והמון כסף. בלית ברירה אישרנו את התיקון, ונעמה מצאה רכב השכרה עם מספיק מקום לכולנו. את הקרוואן נשאיר בחצר של חברת הגרירה עד שהמשאית תהיה מוכנה לגרור אותו שוב. נעמה אספה אותנו עם רכב ההשכרה ממוזיאון הטבע המדברי הזעיר שהמשכנו אליו, ולמחרת בבוקר ארזנו חפצים ומזוודות, ונסענו למלון בלאס-וגאס, לפי התוכנית המקורית. את התיקונים בקרוואן נצטרך לעשות כבר בהזדמנות אחרת, אבל לפחות נצא מבארסטו.
ביום הראשון שלנו בגראנד-קניון של הלכנו ל-Trail of Time, מסלול הליכה לאורך השפה הדרומית שמשקיף לתוך הקניון. יצאו תמונות יפות, אבל הן לא מעבירות את נפח האוויר האדיר, מועך הריאות, שהקניון מכיל. ולא את העדינות של אלפי השכבות הגיאולוגיות הדקות, שכל אחת מייצגת מיליוני שנים. ולא את השלווה הדוממת, שאינה מופרעת אלא על ידי כמה קונדורים בני-חלוף שגולשים להם אנה ואנה על פני הנצח.
הקניון עצמו בן כמה עשרות אלפי שנים, בסך הכול, אבל הסלעים שהוא נמצא בהם בני שני מיליארד. יותר ממייל של שכבות על גבי שכבות על גבי שכבות על גבי שכבות, כמו ארכיון שכותב את עצמו, חותם את עצמו, וכורך את עצמו. הם עתיקים יותר מיצורים רב-תאיים, עתיקים יותר מרבייה מינית, כמעט מהתקופה שבה חמצן חופשי מהאצות באוקיינוסים הציף לראשונה את האטמוספירה. הריינג'רים של שירות הפארקים הלאומי הציבו משקפות ושלטים לאורך המסלול שמסבירים ומראים איך למצוא את השכבות השונות ולקרוא אותן: כאן כוחות טקטוניים עיקמו את השכבות, כאן נמצאת שכבת הבסיס של סוג חדש של סלעים, פה חסרות כמה מאות מיליוני שנים ואף אחד לא יודע לאן הן נעלמו.
ההליכה היתה נעימה לנו ולילדים, אבל ארוכה. בסופו של דבר הגענו לכפר, ריכוז של חנויות מלונות ומסעדות על גדת הקניון. אכלנו גלידה, והסתכלנו על יצירות אומנות אינדיאניות בחנות, ואכלנו ארוחת ערב טובה במסעדה של אחד המלונות. עד שסיימנו, השקיעה כבר היתה בעיצומה, ואנחנו התחלנו ללכת בחזרה כשהילדים מתנמנמים בעגלה מתחת לשמיכות. ראינו איך הירח המלא זורח ומאיר את קירות הקניון באור בהיר ומונוכרומטי, מוחק את השכבות הגיאולוגיות לקיר אחיד. וכוכב נופל, בטח עתיק בהרבה מהסלעים, התפורר מעל הנקיק בהבזק אדום תוך הרף עין, בלי להותיר אחריו שום סימן.