אפילוג

אולי לא היה צריך להפתיע אותי שכשחיים חיים נייחים, עדיין יש בהם תנועה. לא במרחב, אבל קדימה בזמן. המחזוריות קובעת את סדר היום: כל בוקר מפעילים מדיח כלים, כל ערב מכונת כביסה. בימי רביעי באים לאסוף את הזבל וצריך להציב את הפח הגדול מחוץ לבית. פעם בשבועיים גם מיחזור. בימי שני מוזיאון המדע סגור אז אי אפשר ללכת, אבל בסופי שבוע יש שם סדנאות לילדים ואז דווקא שווה להגיע. ובינתיים, לאט לאט, מזג האוויר משתנה; ולא כי זזנו למקום אחר, אלא פשוט כי העונות מתחלפות. האוויר מתחמם, העצים פורחים, הימים מתארכים, שעון קיץ בתוקף. פתאום יש עוד זמן אחרי המוזיאונים, או אחרי סתם יום בבית, לקחת את הילדים לגן שעשועים לכמה שעות, או לטיול בעיר. ימי שלג כבר אין בכלל, ימי גשם יש פחות ופחות, ומבלים יותר בחוץ. לפני שלושה ימים פתחנו לילדים בפעם הראשונה את החצר האחורית, עם האופניים וכל המשחקים והצעצועים שהיינו משתמשים בהם מחוץ לקרוואן.
הבית גדול. בוודאי גדול מספיק לצרכינו. יש סלון, ויש חדר משחקים, יש משרד, יש חצר אחורית, ויש עוד מרתף בגודל כל הדירה כולה שאנחנו כמעט לא משתמשים בו כי פשוט לא צריך. כולנו, בו זמנית, יכולים להיות בבית ולעסוק בעניינינו, בלי להפריע זה לזה, ועם המון מרחב ואור מבחוץ. וזה נעים. אני עובד מהבית יומיים בשבוע, מביניהם פעם בשבוע אני מקפיד לעבוד מבית קפה שכונתי וללכת לשם ברגל. הילדים נהנים מהמרחב הפיסי, רפאל רץ מקצה אחד של הבית לקצה השני וזה לבד מספיק לעייף אותו, והגדולים מבסוטים שיש להם איפה להניח את יצירות הלגו שלהם. את הקרוואן לא טרחנו אפילו לפרוק. הולכים מדי פעם לקחת ממנו מה שצריך, אם צריך, וזהו.
לא לוחץ לנו לטייל, למרות שיש הרבה יעדים אטרקטיביים באזור. אין לנו ראש לזה. לא למאונט הוד היפהפה, שמברך אותנו לשלום כל בוקר כשאנחנו חוצים את נהר הקולומביה אל העיר, ולא לחופי האוקיינוס, ולא ליערות. על הנסיעה בת שלוש השעות לסיאטל אין מה לדבר בכלל. גם הילדים לא מבקשים. אבל לפני שבועיים עוז שאל למה אנחנו תמיד הולכים לאותם מוזיאונים, אז הזכרתי לו שהפסקנו לטייל ואנחנו עכשיו גרים בעיר אחת, ומה שיש בה זה מה שיש. אבל רשמתי לפניי, וניסיתי לגוון קצת יותר בפעילויות ולחפש מקומות חדשים שלא היכרנו, כמו גן החיות של אורגון, ומוזיאון היערנות, והם היו מבסוטים. ומה נעשה כשנמצה גם את אלה? אני עוד לא יודע. אולי חוגים, או פעילויות, או פרויקטים לימודיים או יצירתיים שמתמשכים. ננסה ונמצא.
וכל הזמן הזה הקרוואן עומד ליד הבית, בדיוק באותו מקום בו החנינו אותו, ענק וגמלוני, תופס כמעט חצי מהחצר האחורית. מבחינתו לא קיים זמן, יש רק מרחק, והמרחק הרי לא השתנה. הוא מסתכל על הילדים לומדים לרכב על אופניים בחצר, הוא מציץ עליי דרך חלון חדר האמבטיה כשאני מצחצח שיניים בבוקר, הוא משקיף בדממה לרחוב מעל הגדר החיה כשאני יוצא לטייל עם שירה בלילה. הוא שם, ואנחנו מתעלמים ממנו, כי הוא כבר לא רלבנטי לחיים שלנו. אבל הצמיגים שלו עדיין מנופחים, הסוללה שלו טעונה, המחבר שלו מוכן ומזומן להתחבר עם המשאית בכל רגע. אם עצרנו ללילה יחיד, לשנה, או לנצח, לא אכפת לו בכלל.
היות שהסתיים הטיול, מסתיים גם יומן המסע. אולי אכתוב עוד כמה פוסטים שהתחלתי בסדרה על חיי הקרוואן באופן כללי, ואולי לא, אבל בכל הנוגע לטיול אני מפסיק לעדכן, כי כבר אין פואנטה. השאר זה חיים רגילים. בכל מקרה, לפחות בפייסבוק אני אחזור לכתוב גם על דברים שאינם הטיול. תודה לכם, הייתם קהל נהדר, וגם מארחים נהדרים (לאלה מכם שהתמזל מזלנו לפגוש).
ולסיום, קצת סטטיסטיקות:
– גרנו בקרוואן בסך הכול שנה ושמונה חודשים. אבל מתוך זה חודשיים ויומיים היינו בחופשת מולדת בישראל. ועוד חודש וחצי מזה ישנו במלונות או אצל חברים, כשהקרוואן חונה בחוץ או במקום אחר (כולל 18 יום רצופים בווגאס כשהמשאית היתה בתיקון).
– בסך הכול גרנו בקרוואן ב-99 מקומות חניה שונים.
– ביקרנו, או לפחות חלפנו דרך, 36 מדינות בארה"ב, ובנוסף לזה במחוז קולומביה, ובפרובינציות הקנדיות אונטריו וקולומביה הבריטית. דילגנו על המדינות אלסקה והוואי, כמובן, וגם על דלאוור, מערב וירג'יניה, מיין, קנטאקי, אוהיו, צפון דקוטה, איווה, מיזורי, ארקנסו, נברסקה, קנזס, ואוקלהומה. בהזדמנות אחרת.
– ביקרנו ב-12 פארקים לאומיים.
– שתי הנקודות הרחוקות ביותר שחנינו בהן היו באיי ה-Keys בפלורידה, ובוונקובר בקולומביה הבריטית, מרחק 4500 ק"מ זו מזו.
– איי ה-Keys היו גם נקודה הדרומית ביותר שחנינו בה. הכי צפונית היתה ב-Slocan, קולומביה הבריטית. הכי מזרחית היתה ב-Plymouth, מסצ'וסטס, והכי מערבית ליד עיירת החוף Crescent City, קליפורניה, על גבול אורגון.
– בסך הכול גררנו את הקרוואן לאורך 22 אלף קילומטרים, אם מודדים בקווים אוויריים מחניון לחניון. (אז זה כנראה יותר.)
– הנסיעה נטו הכי ארוכה שלנו ביום אחד היתה תשע שעות, מוונקובר ל-Slocan בקולומביה הבריטית.
– החניון הכי גבוה שלנו היה בעיירה Estes Park, קולורדו, ליד הפארק הלאומי הרי הרוקי, בגובה 2300 מ'. הכי נמוך היה בגובה פני הים, והיו הרבה כאלה.
– הכי קר לנו היה בלילה של השניים בינואר 2018 ב-Alpharetta, ג'ורג'יה, ליד אטלנטה. מינוס עשר מעלות צלזיוס. הכי חם היה השישה ביולי 2017 ב-Acton, קליפורניה, ליד לוס אנג'לס. ארבעים ושתיים מעלות צלזיוס.
– בשלושה מקומות התניידנו מהקרוואן ובחזרה אליו בתחבורה ציבורית: ניו-יורק, וושינגטון די.סי, ודיסני-וורלד.
– המקומות שחנינו בהם הכי הרבה זמן ברציפות הם פלזנטון, קליפורניה, ממזרח לסן פרנסיסקו, ופורטלנד, אורגון, עם 24 יום בכל אחד מהם. אבל שניהם היו כבר ממש בסוף הטיול. בשום מקום אחר לא חנינו יותר משבועיים ברציפות. (אבל היו כמה חניונים שחזרנו אליהם כמה פעמים.)
– החניות הכי ארוכות שלנו בחניות של חברים היו של 13 יום. פעם אחת ב-Alpharetta, ג'ורג'יה, ליד אטלנטה, ופעם אחרת ב-Santa Clara, קליפורניה, מדרום לסן פרנסיסקו. אלה גם התקופות הארוכות ביותר שלנו בלי חיבור לביוב.
– השיא בלי חיבורי חשמל ומים היה שישה ימים, במואבּ, יוטה.
– החניונים הכי יקרים שלנו היו בג'רזי סיטי, ליד מנהטן, ובדיסני-וורלד בפלורידה, עליהם שילמנו $110 לילה כל אחד. הכי זול היה $20 ללילה בפארק הלאומי Everglades, בדרום פלורידה (בלי מים וחשמל). אבל בערך ב-40% מהפעמים לא שילמנו בכלל, כי חנינו בחניונים שיש לנו בהם מנוי, או אצל חברים, או במגרשי חניה.
– בסך הכול כתבתי על הטיול 216 פוסטים (כולל זה) שכוללים 1161 תמונות. המקום האחד שכתבתי עליו הכי הרבה היה נמל החלל קנדי, עם חמישה פוסטים שונים.
– במהלך הטיול שירה למדה ללכת — במוזיאון הילדים Explora באלבקרקי — ויונתן למד לקרוא שוטף — קודם כול שלטים במוזיאון הטבע בניו-יורק, ובהמשך ספרים שלמים בפארק העירוני בניו-אורלינס.
– בסוף הטיול, רפאל היה יותר מבוגר ממה שהיה אחיו הגדול עוז כשיצאנו אליו. לשירה חסרים שלושה שבועות כדי להגיע לגיל של רפאל.

screen-shot-2019-02-26-at-21.37.52

הו שלום, לא חושב שראיתי אותך בשכונה עד עכשיו. בא לפה הרבה?

בדקתי ומסתבר שקוראים לו מאונט הוד, הגובה שלו 3,429 מ', והוא גר ברכס הרי הקסקיידס, מרחק אולי שעה וחצי נסיעה (התמונה על רקע נהר קולומביה). התחביבים שלו כוללים השלגה כמו שאפשר לראות, ואירוח אתרי סקי. אבל הוא לא תמיד רק כזה ילד טוב: הוא גם הר געש שנחשב לפוטנציאלית-פעיל. אז בנות, הישמרנה.

mvimg_20190129_1343032

במזרח המפרץ הלכנו לגן השעשועים המפורסם והמיוחד ביותר שאי פעם ראינו, Adventure Playground, שמתוחזק ומשופץ על ידי משתמשיו. אפשר להתנדנד בנדנדות ולגלוש במגלשות, אם רוצים, אבל ילדים שרוצים לקחת תפקיד אקטיבי יותר יכולים להצטרף. קודם כול, דמי כניסה: כל ילד צריך לחפש, לאסוף, ולהביא חמישה מסמרים שהיו זרוקים על הרצפה; או חמש פיסות זבל; או נת"ב מסוכן אחד. ובתמורה מקבלים כלי עבודה: מסור, או פטיש ומסמרים, או פחית צבע ומברשת.

הילדים שלנו ניגשו מייד למלאכה של הוספת מדרגת-ביניים לאחת המגלשות, כדי שגם לקטנים יהיה קל לטפס. ניסרו, מיסמרו למקום, ולסיום צבעו את כל הסולם בצבעים עליזים.

בין לבין הם יכלו לעסוק שם בשאר פעילויות שקשה להעלות על הדעת בכל גן שעשועים אמריקאי אחר, כמו גלישה באומגה מעל ערימות עפר (ולא, נגיד, מעל ספוגים מנוילנים ומצוחצחים באלכוג'ל, כמקובל) או לגלגל זה את זה מהגבעה בתוך צמיגים. וכל זה על רקע הנוף המהמם של המרינה של ברקלי. חבל שגילינו את המקום רק בימים האחרונים שלנו באזור, אחרת מבחינתי היינו הולכים רק לשם כל סוף שבוע.


עשינו ראיון קבוצתי (שקוראים "Ask Me Anything") בקבוצת הפייסבוק המצויינת "כל התשובות נכונות", ואנשים שאלו הרבה שאלות מעניינות, כולל על נושאים שלא חשבתי בכלל לכתוב עליהם פוסט. אז ערכתי את השאלות והתשובות לטקסט אחד שיהיה קל לקרוא:


אנחנו חיים (מזה שנה וחצי) חיי נוודים בצפון אמריקה: גרים בקרוואן בשטח 30 מ"ר, עוברים ממקום למקום כל שבוע-שבועיים לפי מה שבא לנו או לפי מזג האוויר, ומלמדים את הילדים (יונתן – 7, עוז – 5, רפאל – 4, שירה – 2) מהשטח וממוזיאונים שאנחנו מגיעים אליהם. מוזמנים לשאול כל דבר.

ש: איך קיבלתם את ההחלטה והתכנון?

עדי: עכשיו חגגנו שנה וחצי של טיול. מטיילים מאז ה-15 ביוני בשנה שעברה (2019).נעמה: חיינו באזור המפרץ של סן פרנסיסקו, ובעצם לא טיילנו כמעט בכלל בגלל הילדים המאוד צמודים. עדי עבד בהייטק, ויש לנו גרין קארד בזכות זה. כשהחלטנו לחזור לישראל הבנו שזה הזמן לטייל, אז יצאנו לטיול ארוך מאוד. האמת שאנחנו כל כך גרועים בתכנון, וזה עובד נהדר עם הסגנון חיים הזה, כי לא משנה איפה אנחנו הילדים ישנים באותה מיטה, ולא צריך לחפש מוטל באמצע הלילה.

עדי: כשעברנו לצפון קליפורניה לפני שש שנים רצינו לטייל הרבה ולראות את ארה"ב, אבל נולדו לנו מלא ילדים ולא הספקנו ממש. אז כשהחלטנו לחזור לארץ, אמרנו שנעשה טיול פרידה בתור פיצוי. זה היה אמור להיות ארבעה עד שישה חודשים במקור, אבל כל הזמן הארכנו אותו. ההחלטה עצמה היתה די פשוטה כי תכננו לחזור לארץ אז היינו צריכים לסגור הכול ממילא. כשגם ככה אין רכוש ומחויבויות זה עוד יחסית פשוט לעשות, זה רק עיכב לנו את החזרה. בעצם אנחנו בדרך לארץ רק בדרך ממש ארוכה. כל מה שיש לנו נמצא בקרוואן, והכול נייד. בכל מקום יש חנויות לקנות אוכל. אז אנחנו באמת יכולים לעשות מה שבא לנו, ולכן לא תכננו הרבה מראש, הסתפקנו בלקנות את הקרוואן והמשאית שגוררת אותו (הרבה מחקר וישיבה על האינטרנט), ולהעביר אליו את הדברים שלנו, שזה המון עבודה כמו לעבור דירה, אבל היינו צריכים לעשות את זה ממילא. המסלול עצמו לא שינה כמעט לגבי היומיום עצמו ולא היינו צריכים לקחת אותו בחשבון. יש לנו מדי פעם תאריכים קשים שמחייבים אותנו להיות במקום מסוים בתאריך מסוים, בעיקר מפגשים משפחתיים, ולפעמים אירועים אחרים שאנחנו רוצים להספיק אליהם (אורגון, בליקוי חמה; כרטיסים לדיסני-וורלד). בגדול יצאנו ביוני אז התוכנית הגדולה היתה להקיף את ארה"ב והחופים עם כיוון השעון, כדי שנהיה יחסית צפוניים בקיץ ודרומיים בחורף. אחרי שמונה-תשעה חודשים החלטנו לעשות סיבוב בפארקים הלאומיים של הדרום-מערב, ותוך כדי נסיעה כל הזמן הארכנו אותו והוספנו עוד יעדים.

ש: אילו הוצאות יש באורח חיים כזה?

נעמה: נורא קשה להעריך, בעיקר כי הוצאות קבועות של 6 אנשים הן די הרבה. חניה מסודרת מתחילה מ-$20 ללילה והכי הרבה ששילמנו היה $100 ללילה.

עדי: אני יכול לתת כותרות של סעיפים בעיקר. בגדול זה דומה למחייה באזורים יחסית זולים בארה"ב. אבל אפשר לעשות את זה יותר יקר או יותר זול לפי הסגנון.

יומית, יש אוכל וקניות שוטפות. זה לגמרי כמו מחייה רגילה. בגלל שנמצאים מחוץ לבית הרבה יש גם הרבה פיתוי לאכול בחוץ ארוחה אחת ביום, ואם נכנעים לו לעתים קרובות זה עוד כסף. מבחינת חנייה, נעמה כתבה. אבל לא חייבים תמיד לשלם על חנייה, ובכמעט חצי מהלילות שלנו אנחנו לא משלמים כי אנחנו חונים בחניון של רשת שיש לנו בה מנוי, או אצל חברים, או במגרשי חנייה בנסיעות ארוכות. יש אנשים שמקפידים לא לשלם על חניה אף פעם, וזה סגנון קצת אחר ודורש היערכות. כניסה למקומות לא עולה לנו הרבה כי יש לנו מנויים צולבים בכמה מוזיאונים שנותנים לנו הנחות כבדות או כניסה בחינם לרוב המוזיאונים, ולכל הפארקים הלאומיים, למשל. דלק זה די זול בארה"ב.

חודשית, צריך לשלם ביטוח בריאות. הביטוח המצוין שלנו שקיבלתי מהעבודה הקודמת שלי והמשכנו לשלם עליו פרטית היה איזה $1800 למשפחה לחודש. אבל יש גם פתרונות אחרים. בימינו יש לנו ביטוח נסיעות ישראלי, שזה זול בהרבה. משלמים גם $250 לחודש על אחסון של החפצים שלנו שלא לקחנו איתנו (ושנשלח בהמשך לישראל במכולה).

ביטוח בריאות פרטי בארה"ב זה קטע יקר בצורה פסיכית, זה הסעיף הכי יקר בהוצאות שלנו בצורה משמעותית. כל השאר כמעט גרושים בהשוואה. עד שנעמה עלתה על הקטע של לעשות ביטוח נסיעות ישראלי בביקור מולדת, ועכשיו זה הרבה יותר קל. ביטוח נסיעות לא מכסה הוצאות רפואיות שוטפות אבל אין לנו כמעט הוצאות שוטפות גם ככה, אנחנו צריכים את זה רק כדי שאם יהיה חלילה מקרה חירום רפואי לא נצטרך לפשוט את הרגל בשבילו.

בתור הוצאות כלליות, צריך לקנות קרוואן ורכב שיכול לגרור אותו. ובסוף המסע למכור אותם, ולספוג את ירידת הערך. גם זה מאוד משתנה לפי הצרכים והבחירות. בנוסף גם יש הוצאות לא צפויות, נגיד התקלקל לנו המנוע והיינו צריכים להחליף אותו.

ש: איך מתפרנסים?

עדי: בחודשים הראשונים חיינו על חסכונות שהקצבנו לנושא, לזמן מוגבל. החלטנו להמשיך, אז מאז אפריל השנה אני עובד במשרה חלקית "מהבית" בתור מהנדס תוכנה, יומיים בשבוע או יותר. עלות המחייה הזאת בשוטף לא מאוד יקרה, אז זה מספיק, וכשצריך אני עובד יותר. העבודה היא עם אנשים שעבדתי איתם המון בעבר, אז זה לא בדיוק כמו למצוא עבודה חדשה כזאת, אולי יותר דומה לשינוי תנאים בעבודה שכבר יש.

ש: זה לא יוצר פער בעייתי בקריירה?

נעמה: אני חושבת שאצלי הפער נוצר מהמעבר לאמריקה מלכתחילה, אז זה כבר מצב קיים.

עדי: אני מרגיש שדווקא יצא לי טוב העבודה הזאת, כי למרות שהיא בהיקף חלקי יוצא לי לרכוש מיומנויות חדשות ולהכיר טכנולוגיות מודרניות. דווקא בשנים שלפני כן, כשעבדתי במשרה מלאה בתאגיד גדול ויחסית מצליח, היה לי יותר קשה להתחדש מבחינה טכנולוגית.

ש: איך מסתדרים עם שירותים, כביסה, מקלחת?

נעמה: יש לנו שירותים בתוך קרוואן. אנחנו יכולים להשתמש בהם ברצף בין שבוע לשבועיים ואז לרוקן את מה שנקרא "המיכל השחור" לתוך ביוב. להתרחץ לרוב בקראוון. כביסה עושים בערך פעם בשבוע, במכבסה, לרוב יש כזו באתר הקראוונים. אם יש לנו מזל ואנחנו חונים אצל חברים אז יש כביסה לעיתים יותר קרובות. מקלחת יש באתר קרוואנים, או שאנחנו משתמשים בזו שלנו, לרוב כשאנחנו מחוברים למים וביוב.

עדי: בקרוואן יש הכול. שירותים, מקלחת, כיורים, מטבח, מקרר. מאובזר לחלוטין (למעט מדיח ומכונת כביסה, שאין). בכל מקום שחונים, מחברים חשמל מים וביוב, ואז זה (כמעט) כמו בית רגיל. על מערכת החשמל/מים/ביוב כתבתי פה https://mitgalgelim.blog/2018/02/20/1242/ . אם נמצאים במקום שאין חיבורים כאלה אז זה סיפור קצת אחר מבחינה טכנית, אבל בגדול יש פתרונות בילט-אין להכול.

לפעמים אנחנו גם חונים אוף גריד (https://mitgalgelim.blog/2018/04/21/242), למרות שזו לא ההעדפה שלנו בדרך כלל, אבל בכל זאת זו אפשרות שאנחנו צריכים שתהיה זמינה. במיוחד בנסיעות ארוכות. לביוב יש לנו מיכל מים שחורים. זה מספיק לנו לשבוע-שבועיים. האינטרנט בסלולרי, אלא אם יש לנו וויי-פיי, ואז זה עדיף. לא היינו כמעט במקומות שממש אין בהם קליטה סלולרית בכלל.

נעמה: יש לנו גנרטור לשימוש רק כשאנחנו מספר ימים באיזור בלי חשמל.

ש: איך אתם מחלקים את הנסיעות?

עדי: אנחנו לא עושים משמרות בנהיגה, נעמה תמיד נוהגת את המשאית עם הקרוואן. כשאנחנו חונים במקום מסוים אנחנו נוסעים לפעילויות באזור, ואז אנחנו מחלקים בינינו את רוב הימים, אחד נשאר בבית ושני נוהג עם הילדים.

ש: קניתם קרוואן, או שכרתם? איך זה עובד? תיירים יכולים?

נעמה: קנינו. השכרה ארוכת-טווח יקרה אימים.

עדי: כל מי שנמצאים בארה"ב יכולים לקנות או לשכור קרוואן ולנסוע לאן שרוצים. אני חושב שוויזת תיירים מוגבלת לאיזה חצי שנה, אז זאת מגבלה, אבל אולי יש דרכים להאריך אותה, אני לא יודע. אנחנו תושבי קבע (גרין קארד) אז מבחינתנו זאת לא בעיה.

נעמה: יש קבוצת פייסבוק "טיולי קראוונים בחול" ששם אפשר להתייעץ.

ש: קראוון? לא טייני האוס?

עדי: לא ממש מכיר טייני האוס אבל אני חושב שהם פחות מיועדים להזזה ממקום למקום, בדרך כלל מניחים אותם איפשהו ומשאירים אותם שם לשנה, או לנצח.

ש: יש לדעתכם גיל מינימלי לכזה טיול?

נעמה: התחלנו כשהקטנה הייתה בת 8 חודשים, אז אין ממש גיל מינימלי.

ש: מה תעשו עם הלימודים של הילדים כשתסיימו את הטיול? מה לגבי בגרויות, וכו'?

עדי: נחזור לארץ. נראה לי שנמשיך עם חינוך ביתי כי זה עובד לנו. לילדים אין ממש דעה על נושא, כי הם לא יודעים מה זה בתי ספר בכלל. מבחינת רמה לימודית נראה לי שהם היו יכולים להסתדר יופי, חוץ מהעברית שאין להם כמעט, ולימודים ספציפיים לישראל. אבל את זה נשלים בכל מקרה כשנחזור.נעמה: הילדים שלנו מלידה בעצם בחינוך ביתי, או יש אפילו לומר unschooling. אין לנו כוונה נכון לכרגע להכניס אותם למסגרת. אני מאמינה שכשיהיה לחומר לימודי משמעות הם ילמדו אותו, בן ה-7 שלי לימד את עצמו לקרוא באנגלית, ואנחנו שמחים לעזור כשהם מבקשים, או להרחיב להם את הידע בנושאים שחשובים להם. מעבר לזה כרגע לא מתערבת בצורה יזומה. אם אראה שיש לזה חשיבות במקצוע מסוים, או בפער שנראה לי לא נכון – אשקול את זה. אין לנו שום עניין להכין אותם לבגרויות, כשיגיע הזמן והם יתעניינו בזה סומכת עליהם שיצליחו לגשר את הפערים.

ש: איך הסתדרתם עם החינוך הביתי עוד לפני הטיול?

עדי: הלימוד היה החלק הפשוט והכיפי מבחינתי. בעיקר נעמה עשתה איתו חוברות לימוד של חשבון פשוט והכרת האותיות, ואני לימדתי מדעים ומדעי חברה בערבים ובסופי שבוע. סתם לפי מה שבא לי או בא להם. החלק הקשה זה שאין "הורה שלישי" של מערכת חינוך אז צריך עוד משרה. אני לא רואה אלטרנטיבה חוץ מלצמצם עבודה מחוץ לבית עד למשרה אחת לשני ההורים ביחד.

ש: איך הילדים גדלים עכשיו בלי חברים ובלי משפחה מורחבת?

עדי: דווקא יש משפחה מורחבת. הכי קרוב זה אח שלי והילדים שלו, שבאים לפגוש אותנו איפה שאנחנו נמצאים, כמה פעמים בשנה. וההורים שלי באים פעם בשנה. אבל חוץ מזה לא ממש, חוץ משיחות טלפון ורשתות חברתיות וכזה. אנחנו פוגשים הרבה מאוד חברים בדרך, אבל זה מפגש אחד וזהו, אלה לא דמויות קבועות מבחינת הילדים.
נעמה: אני לא בטוחה שהם שמים לב לזה. יש להם את עצמם כחבורה, ומעבר לזה הם "עושים חברים" מאוד מהר בכל מקום שהם מגיעים אליו, גן משחקים או מוזיאון.

עדי: יש להם חברים קבועים שרואים לעתים רחוקות יחסית: גם בני דודים כל שלושה-ארבעה חודשים כמו שאמרתי, וגם חברים שאנחנו רואים כשאנחנו מגיעים עד אליהם לבקר אותם (אז, נגיד, פעם בשנה). אז האמת שזה גם יתרון, כי יש לנו ולהם חברים שפעם היינו רואים לעתים קרובות בקליפורניה, אבל הם עברו לכל מיני מקומות אחרים בארה"ב, אז ככה יוצא לנו ולהם לפגוש אותם, גם אם זה רק פעם אחת. אנחנו חונים מחוץ לבית של חברים, למשך כמה ימים עד שבועיים, ומבלים ביחד. זה מאוד משמח אותם, אפילו אם הם לא ראו אותם כבר שנה או שנתיים. אבל זה באמת נדיר, בדרך כלל הם פוגשים ילדים זרים ומתחברים איתם ביחד, ניגשים ביחד ומציגים זה את זה.

ש: זה נכון לדעתכם לחיות ככה בלי חברים קרובים, שכנים, או משפחה קרובה?

עדי: יש לנו תמיד שכנים, למרות שהם מתחלפים. על משפחה וחברים קרובים בעצם ויתרנו כבר כשעברנו לארה"ב. אבל נקבל אותם שוב שנחזור. לא יודע מה זה "נכון". יש יתרונות וחסרונות. אם נשארים כל החיים קרובים למשפחה, אז, טוב, צריך להישאר כל החיים קרובים למשפחה. יש עוד עולם. אנחנו הלכנו אבל חוזרים.

ש: ומה באמת במשפחה חושבים על זה?

עדי: הטיול ספציפית לא כל כך נוגע להם כי היינו מאוד רחוקים מהם גיאוגרפית גם ככה. הם שומעים חוויות ומפרגנים. מה שכן, זה עיכב את החזרה המתוכננת שלנו לארץ, וזה כבר איכזב וביאס אותם.

ש: מה גיליתם על ארצות הברית שלא ידעתם קודם?

עדי: חיינו חמש שנים במפרץ סן פרנסיסקו, אז כן הכרנו את לפחות חלק מארצות הברית בעיקרון, זה לא שהיא זרה לנו לגמרי, ואם כן אז אולי היא זרה בהשוואה לצפון קליפורניה ולא לישראל. ונראה לי שזה אולי העניין, עד כמה מקומות שונים בארה"ב מאוד שונים זה מזה, אבל גם מאוד דומים, בהיבטים אחרים.

למשל, היא מגוונת אתנית, בכל מקום, אבל בכל מקום יש קבוצות אתניות אחרות. יש בה ריבוד חברתי, אבל בכל מקום הוא מתייחס לאתניות בצורה אחרת. נגיד, יש מקומות שמעמד הפועלים הוא ברובו היספאנים. ויש מקומות שרובו שחורים. או גם וגם. לפעמים מהגרים טריים הם כולם ממעמד הפועלים, ולפעמים הם בעיקר במקצועות חופשיים. בכל מקום יש לבנים, אבל הם פיזית נראים אחרת באזורים שונים, מן הסתם הגיעו במקור ממקומות שונים מאירופה. ובכל זאת, תמיד יש כמה קבוצות אתניות, ותמיד יש ביניהן היררכיה מעמדית. ותמיד יש בעיקר לבנים בפסגה, למרות שלא תמיד רק לבנים, ואף פעם לא כל הלבנים.

וגם הרבה דברים אחרים, נגיד, הבתים הפרטיים יכולים להיראות די שונה מאזור לאזור, אבל המרכזים המסחריים תמיד אותו דבר.

ש: היו מקומות שהפתיעו אתכם?

נעמה: לא חושבת שהופתעתי, בעיקר כי לא היה לי ציפיות מסוימות משום מקום.

עדי: זה לא בדיוק מקום ספציפי אבל סוג של: האזורים הכפריים הרחוקים. ראינו אותם בעיקר כשעברנו בין החופים, במונטנה ודקוטה הדרומית בכיוון אחד ובמערב טקסס בכיוון השני. איך שפשוט אין להם עיר, במרחק שעות וימים של נסיעה. במבט חטוף הם נראים לגמרי כמונו, אבל בעצם החיים שלהם לא דומים לשלנו בכלל. עצם זה שאין להם עיר. כל האינטראקציות שלהם והחיים שלהם עם מספר קטן של אנשים שהם מכירים כל החיים. קשה לי לומר קונקרטית, זאת יותר ההרגשה של "זה מה שיש וזהו".

נעמה: אלה מקומות שקיימים שנים רבות, יש שם משהו שממשיך מכוח האינרציה.

עדי: נראה לי שהמקום הכי נידח שהגענו אליו זה ברודוס, מונטנה. הגענו לשם רק בגלל שיקול דעת לקוי של אפליקצית המפות של אפל. כתבתי (גם) על זה פה: https://mitgalgelim.blog/2017/09/11/526/

ש: איך היתה ההסתגלות לחיים האלה? מתגעגעים למשהו?

עדי: זה די קשה מבחינה פיזית, שצפוף ומבולגן כל הזמן. והריהוט והאיבזור של הבית גרוע (בכוונה: מתוכנן לחסוך משקל), וגם מתקלקל הרבה בגלל התנועה. אז אני מתגעגע לרצפה מוצקה, דלתות כבדות, ארונות עמידים, ציוד ביתי ואינסטלציה ומערכת חשמל שכולם עובדים בלי שום תקלה במשך חודשים, מרחב להשתרע בו, חדר נוסף שאפשר לגרש אליו את הילדים. הילדים מתגעגעים לצעצועים שהיו להם שלא לקחנו איתנו, ולמקום לשמור את היצירות שלהם בלי שהקטנים יהרסו להם. אנחנו גם מתגעגעים לנוחות של קשרים קבועים עם אנשים, למשל, שיכולים לשמור על הילדים לאיזה ערב, ולפעילויות קבועות לילדים.

היתה הרבה הסתגלות אבל לא חשבתי על זה בזמן אמת. קודם כול, לדעת איך להפעיל ולתחזק את כל המערכות. איך לנהל את הילדים במרחב המצומצם (ולעודד אותם לצאת לשחק בחוץ). עכשיו כשאני חושב על זה, חלק ענק מההסתגלות היה פשוט לשחרר. לדעת שאנחנו יכולים לנסוע לאן שאנחנו רוצים מתי אנחנו רוצים, ושאין מה להיזהר, ושאין צורך להישאר קרובים לשום דבר, כי כל מה שאנחנו צריכים נמצא אצלנו ממילא. לי זה לקח אולי כמה שבועות.

ש: נתקלתם בסכנות בדרך?

נעמה: לשמחתי הכי גרוע זה שגנבו לנו ארגזים עם ציוד מהפיק-אפ טראק בסן דייגו בזמן שעשינו קניות. זה היה מאוד מבאס בעיקר כי זה בגדים ודברים של הילדים. מעבר לזה, לשמחתי לא נתקלנו.
עדי: הכי קשה היה גל הקור בחוף המזרחי בחורף שעבר. וגם זה לא היה מסוכן, סתם מאוד לא נוח ומבאס. אבל די תכננו את המסלול כדי לעבור במקומות עם מזג אוויר נוח בעונות הרלבנטיות. אה, וכשנסענו מפיניקס ללאס-וגאס היו לאורך הדרך שלטים מה לעשות במקרה שנקלעים עם הרכב לסופת חול, אבל לא נקלענו.

ש: יש זמן זוגי?

נעמה: לצערי בקושי. לעיתים יושבים מחוץ לקראוון בזמן שהם ישנים ומדברים. מצד שני זמן ללא ילדים תמיד היה קשה וזה קשור בעיקר לעד כמה הם צפופים. אפילו ראינו הצגה בברודווי בנפרד, אבל את אותה ההצגה, שהפכה להיות חלק חשוב מאיתנו, ושומעים את הדיסק שלה באוטו.

ש: מה היה הכי קשה כדי לחיות כך?

נעמה: עונה בשמי, אני חושבת שלמצוא קראוון ופיק-אפ לגרירה היה החלק הכי קשה, בעיקר להבין מה אנחנו רוצים ולמצוא משהו בתוך יעד המחירים שלנו. האתגר הגדול ביותר כדי להחזיק אולי זה הקושי בחיי היומיום עם ילדים קטנים, ועוד בדרכים.

עדי: כדי לצאת למסע מלכתחילה, לא היה איזה אתגר גדול כדי להגיע לזה, אלא פשוט היתה לנו הזדמנות, כי תכננו לעזוב את ארה"ב ולחזור לישראל גם ככה. ממילא פירקנו כבר את כל החיים, ותכננו להרכיב אותם מחדש, אז מה שנשאר היה להכניס הפסקה של טיול גדול באמצע כשהכול כבר ארוז ואין מחויבויות. ומפה לשם זה התארך. לא חושב שהיינו יכולים לעשות את זה אם לא היה גם ככה זורם, זה קשה כמעט כמו הגירה. האתגר הגדול מבחינתי בלהחזיק את זה זה חוסר היכולת שלנו לשמור על סדר והנקיון בבית. זה קשה עם ארבעה ילדים בכל מקרה, ובשטח קטן זה עוד יותר קשה מאשר בבית גדול.

נעמה: כביסה, לסדר, אלה דברים שהופכים ממש קשים. ועוד יותר כי אין עזרה. אבל ככה גיליתי שאפשר לחיות בדירת חדר וקצת עם 4 ילדים, ושאפשר לחיות במועט גם מבחינת בגדים, אוכל, וכו'. אני אגרנית בנפש. אז זה חתיכת שיעור.

ש: עד מתי תטיילו? 

נעמה: לטעמי אנחנו מאוד קרובים לסיום. לא ברור עד מתי בדיוק, אבל אני כבר ממש מרגישה בצורך בבית שאינו נע. אולי יגיע היום ונעשה גם טיול שני, אולי ביבשת אחרת, אבל כרגע זה עוד רחוק מאיתנו.


(המקור: https://www.facebook.com/groups/kolhatshuvot/permalink/601198170330171)

חלק גדול מהטיול שלנו הוא בעצם על ההיסטוריה של הטכנולוגיה, אז אם אנחנו בעמק הסיליקון כמובן שהלכנו ל-Computer History Museum, שמכיל מגוון מרשים של מוצגים והדגמות על ההתפתחות של מחשבים מאז התקופה העתיקה ועד ימינו, אבל בעיקר מהמאה העשרים כמובן. אנחנו כבר היינו בו פעם אחת לפני הרבה שנים, כשיונתן היה ממש פעוט, ונמנעתי ממנו מאז כי חשבתי שהילדים היו קטנים מדיי. עכשיו הם גדולים מספיק להבין לפחות על מה מדברים, גם אם לא ממש את הפרטים, ובכל מקרה, הזדמנות נוספת כבר לא תהיה. נראה לי שבימינו מחשבים נוכחים בחיים שלהם בכל מקום, כמובן מאליו, ואף פעם לא לימדתי אותם איך הם בעצם עובדים. ובעצם גם המוזיאון הזה לא עוסק בזה, הוא הרי עוסק בהיסטוריה. אז לא היה לילדים כל כך ברור איך לגשת לעניין, וגם לי לא היה ברור איך להנגיש אותו. נראה לי שהוא מאוד בלבל אותם, אבל אולי בצורה חיובית — זאת אומרת, שפתאום הם קלטו שמחשבים, שעד עכשיו נראו להם כמו חלק מובן מאליו מהמציאות, הם בעצם תוצר של הנדסה, הם מורכבים מחלקים שונים, הם התפתחו במשך השנים ממחשבים יותר פשוטים ופחות נעימים, הם בעצם מכונות פיסיות שמבצעות עבודה מסוימת.
שזה אולי טוב, כי זאת ההבנה הכי עמוקה שאפשר להגיע איתה לגבי מחשבים, חוץ מממש לתכנת אותם. נראה לי שהנקודה שהם הבינו את זה היתה כשראינו את החוליה החסרה, הלא היא האב-טיפוס של מעבדת Xerox, עם הממשק הגרפי הראשון, שהוא ללא ספק דומה מאוד למחשבים של ימינו מצד אחד, אבל בבירור גם התפתחות של הדינוזאורים המוזרים שראינו בערוכה לפני כן מצד שני. היו להם המון שאלות למדריכה בנקודה הזאת. אחר כך המשכנו למחשבים חדשים יותר ומצאנו את הדגמים שהיו לי כשהייתי בגילם, והם שיחקו קצת פונג. אני מקווה שבפעם הבאה שתהיה לנו הזדמנות ללמוד על איך מחשבים עובדים, החוויה הזאת תשרת אותם.
חזרנו למוזיאון היסטורית המחשבים ליום נוסף, כדי לראות את ההדגמה החיה של מחשב PDP-1, שמתרחשת רק פעמיים בחודש. מדובר במחשב עתיק ביותר, שתוכנן ויוצר ב-1959 ו-1960, הסבא-רבא של כמה מהמחשבים המיתולוגיים-כשלעצמם בהיסטוריה של הנדסת תוכנה. ועדיין הוא נראה מודרני, ואפילו עתידני, בדרכו האנכרוניסטית. קבוצה של מתנדבים משקמים ומתחזקים אותו באהבה רבה, והוא ממש עובד, שזה פשוט מדהים. אנחנו לא ידענו את זה, אבל ככה יצא שהגענו בדיוק ביום שבו מתרחש ארוע שנתי מיוחד לפני חג המולד: האורחים מתאספים בחדר התצוגה מול המחשב, כולם מקבלים דפי תווים ומילים של מזמורי החג, וה-PDP-1 עצמו מקבל קצה של סליל אינסופי של נייר מנוקב, והוא מלווה את שירת הקהל בטונים חשמליים מדויקים ונלהבים, ומהבהב באורותיו לפי הקצב. אחר כך ניתן הסבר על ההיסטוריה של PDP-1, שדי שיעממה את הילדים, ועניינה מאוד אותי, אבל לא יכולתי להקשיב לה בגלל שהיא שיעממה את הילדים. ואז, לשיא: הדגמה של משחק המחשב הראשון שהופץ בהיסטוריה, שתוכנת עבור ה-PDP-1 על ידי מהנדסים משועממים במשמרת לילה, הלא הוא Space Wars, שבו שתי חלליות מנסות ליירט זו את זו במסלול סביב כוכב זר, עובד בדיוק כמו ב-1960 ועל אותו מחשב. לזה הילדים התחברו מיידית, וניהלו טורנירים ארוכים ומלאי תהפוכות, בזמן ששאר המבקרים המבוגרים מסרבים בנימוס נונשלנטי (ולדעתי מזויף) להצעתי לנפנף אותם משם ולתת גם להם תור. ואני רק חשבתי, בשנה הבאה הוא כבר יהיה בן 60. שזה איזה 600 בשנות מחשב. ועדיין מתחזקים אותו, ועדיין הוא עובד, כמו חדש. ואנשים באים לראות אותו, ולשמוע את הסיפורים שלו, ולחגוג איתו חגים, וילדים משחקים עליו. לאיזו זיקנה נהדרת זכה המחשב העתיק והנאמן הזה.

בתור נוודים, היה אפשר לחשוב שאין לנו קהילה שכונתית, אבל זה לא ממש נכון. יש לנו את קהילת אנשי הקרוואנים. הנה הזוג המבוגר שלא מפסיק להתלונן על הרעש, בצד השני של כביש הגישה הראשי של החניון. הנה שני הפנסיונרים, מסבירי-פנים ולהוטים לקשקש, שעוזבים את הבית שלהם במינסוטה כל שנה לחמישה חודשים ובאים להעביר את החורף על החוף בפלורידה. הנה משפחת הרפתקנים בתחילת מסעם, הקרוואן שלהם עדיין יפה ונוצץ, וטכניקת החניה שלהם מסורבלת. הנה משפחה שחונה מחדש כל חודש איפה שיש עבודה, עם הרכב להגיע אליה, ומשטח משחקים לילדים מדוגם ופרוש מחוץ לדלת. זאת לא העיירה הקטנה הטיפוסית של ארצות הברית, עם הרחובות והמיקומים הקבועים שלה: היא נוזלית, זורמת, משתנה עם העונות ועם ההתפתחויות הכלכליות ועם חופשות בית הספר, נמצאת בכל מקום אבל ללא טריטוריה. ועדיין, כמו עיירות קטנות טיפוסיות יותר, גם היא מיקרוקוסמוס של ארצות הברית כולה.

בגדול, תרבות קרוואנים היא עניין של המעמד הבינוני, אפילו בינוני-נמוך. זה לא חייב להיות עסק יקר: מכיוון שקרוואנים נחשבים חוקית לבתים, משפחות רוכשות חדשים לצורך קמפינג ופנאי, בהלוואות נוחות ופטורות-ממס לטווחי זמן ארוכים. קלות הרכישה מפתה, והמשפחות משדרגות את הקרוואנים כל כמה שנים, כך שהמשומשים מציפים את השוק. לכן, מגורים דרך-קבע בקרוואן משומש הם לעתים קרובות אופציה של אנשים שנקלעו לקשיים כלכליים, רובם זוגות בפנסיה, ומיעוטם משפחות עם ילדים. בנוסף לשכנים שאנחנו פוגשים בחניונים במסלול שלנו, אנחנו גם חברים בקבוצת פייסבוק של משפחות שגרות בקביעות בקרוואנים, כשחלקן, כמונו, ניידות ועוברות ממקום למקום כל כמה שבועות או חודשים, ואחרות משתמשות בקרוואן בתור בית קבוע לכל דבר. הקבוצה גדולה, ולכן מגוונת, אבל הרוב המכריע של האנשים בה הם אמריקאים מלידה, לבנים, ונוצרים. יש גם נציגות למיעוטים, בעיקר שחורים, וכמה יהודים, אבל מעט. (היספאנים אנחנו פוגשים בדרכים די הרבה, אבל בקבוצת הפייסבוק כמעט ולא). הסיבות של אנשים לסגנון החיים הזה משתנות. יש הרבה שרוצים לטייל, כמונו; יש שאוהבים את המינימליזם של אורח החיים; יש שזו הדרך היחידה שלהם להרשות לעצמם מגורים פרטיים משל עצמם, או מכל סוג שהוא; יש אנשים שהפרנסה שלהם נודדת, או עונתית, כמו עובדים שמקימים ומתחזקים צינורות נפט, אנשי צוות רפואי נייד, אנשי צבא שמוצבים-מחדש מבסיס לבסיס כל כמה זמן, והמשפחות שלהם עוברות איתם; יש שמנסים לחסוך ככה כסף כדי לצאת מחובות, או לשקם דירוג אשראי גרוע, או לקנות בית; או צירוף של כמה מאלה. אבל אצל כולם יש איזשהו שילוב בין אילוץ או הזדמנות שמגיעים מהנסיבות, לבין הנכונות לצאת להרפתקה או לחיות בסגנון שונה מהרגיל.

בהתייחסות של החברה הכללית, החלוקה המעמדית בולטת מאוד. אלה שיכולים להרשות לעצמם, שלקחו חופשה ללא תשלום מהעבודה, שתכננו את זה הרבה זמן מראש בשביל ההרפתקה, זוכים למחמאות על האומץ, ועל החשיבה הלא-שגרתית, על ההזדמנות להרחבת הדעת שזה נותן לילדים. אבל חלק מאלה שמגיעים ממעמד הפועלים, ושהשיקול הכלכלי היה היותר-משמעותי בהחלטה שלהם, מספרים לעתים קרובות שהם מקבלים ביקורת על חוסר האחריות, ועל גועל הנפש של לגור בטריילר-פארק, מרחמים על חוסר האופציות שלהם, ונחרדים מהנזק שזה יעשה לילדים. המשפחות של הרבה מהם מתביישות בהם, ועובדי רווחה וחינוך שואלים שאלות קשות. זה מדהים לראות. אנשים שחיים באותו סגנון חיים כמונו, גרים באותם מקומות, ומתמודדים עם אותם שיקולים – מקבלים מהחברה יחס הפוך במאה שמונים מעלות, ממש על אותם הדברים עצמם. גם בלי סמלי סטטוס ברורים או שכונות נפרדות, ההיררכיה המעמדית מוצאת דרך להתבטא. חניוני קרוואנים מוצאים כל מיני דרכים להבחין: למשל, החוקים של הרבה מהם מתירים חניה רק של קרוואנים בני עד עשר שנים או ש"נראים אסתטיים". הקרוואן שלנו, אגב, בן 16, ולא שטפנו אותו אפילו פעם אחת, אבל בכל זאת מעולם לא עשו לנו בעיות. רואים שאנחנו בהרפתקה ושאנחנו שוכרים לטווח קצר, אז מבחינתם הכול טוב ואנחנו תוספת סבירה ואטרקטיבית לקליינטורה. חניונים ציבוריים לא יכולים לערוך אפליות כאלה, אבל יש להם הגבלות אחרות, כמו חוק של שהייה עד שבועיים רצוף, או מגבלה של עד מספר כולל מסוים של שבועות בשנה, כך שאי אפשר לשכור בהם מקום חודשי או קבוע. כך מוודאים שמגיעים אליהם רק אנשים שבאים לבלות, ולא חלילה כאלה שבאמת צריכים את המקום.

כמה מהסיפורים של אנשים שבקשיים כלכליים מעציבים מאוד. בדנבר חנינו ליד משפחה שהאבא חלה בסרטן והם נאלצו למכור את הבית וכל מה שהיה להם כדי לממן את הטיפול, ונשארו רק עם הקרוואן כדי לגור בו. הם חונים רק בחניונים ציבוריים כי הם הכי זולים, אבל לאלה יש מגבלה של שבועיים, אז הם עוברים כל שבועיים לחניון ציבורי אחר באזור דנבר כדי שהילדים לפחות יוכלו לסיים את שנת הלימודים. סיפור אחר, מקבוצת הפייסבוק, היה של אם חד-הורית שחסכה במשך שנתיים כסף לקנות קרוואן משומש כדי שהיא והילדים הקטנים שלה יוכלו להגשים את החלום ולצאת מהבית של ההורים שלה. בסוף היא הצליחה (זה היה כמה אלפי דולרים בודדים), אבל רק אחרי הרכישה כשהתחילה להתארגן היא הבינה שרימו אותה, כל התקרה הרוסה מרטיבות, ואי אפשר לנסוע או לגור בו. היא אפילו לא יכלה למכור אותו הלאה ולפחות לקבל בחזרה חלק מהכסף, כי בשביל זה היא בעצם תצטרך לרמות גם את הקונה הבא, ואת זה היא לא היתה מוכנה לעשות בשום אופן. אנשים בקבוצה נתנו לה כל מיני עצות ומידע רלבנטי גם לגבי נזקי רטיבות בתקרה וגם לגבי חוקי מכירה, אבל אף אחת מהעצות אלה לא פתרה את הבעיה הבסיסית שלה. אני לא יודע מה היא עשתה בסוף.

לכמה מהמשפחות שחיות בקרוואנים נגררים אין בכלל רכב שיכול לגרור אותם, אז מה שהם עושים זה לשכור מקום חודשי בחניונים (טווח הזמן הכי משתלם) וכשצריך או רוצים לנוע למקום אחר, משלמים לבעל משאית עבור הגרירה. אני זוכר משפחה שסיפרו (בצורה די מצחיקה) שהם נתקעו כמה חודשים בחניון הרבה יותר מדיי יקר, בגלל שהם לא הצליחו אף פעם להגיע לסוף החודש עם $500 פנויים לשלם לגורר, אז הם נאלצו לחתום חוזה לעוד חודש נוסף, ואז שוב נתקעו, וחוזר חלילה. בסוף יצא שהם שילמו יותר מדיי לחניון היקר הרבה יותר ממה שהייתה עולה הגרירה מלכתחילה.

לעומת המעמדיות של החברה הכללית, בקבוצת הפייסבוק עצמה לא עושים כאלה הבחנות. לכולם יש כמעט אותן שאלות והתמודדויות, וכולם מנסים לסייע אלה לאלה. השאלות הסטנדרטיות הן בקשות להמלצות על חניונים, או מסלולים, או דברים מעניינים לראות בדרך, והרבה מאוד עצות לתחזוקת או קניית קרוואנים, או שיפוץ שלהם (תחביב משפחתי נפוץ). אבל שואלים גם על תוכניות לימוד מומלצות לחינוך ביתי, פתרונות לסכסוכי שכנים זמניים, התמודדות עם ביקורת משפחתית, או מציאת עבודה שאפשר לעשות מהדרך (חוץ ממה שכתבתי, הרבה אנשים עוסקים בקמעונאות מקוונת, Essential Oils נראה תחום פופולרי, מה שזה לא יהיה. וגם הוראה מקוונת). הרבה שואלים על התאמת אורח החיים שלהם או הקהילות הספציפיות שלהם לחיי קרוואן: יש כאן עוד משפחות חד-הוריות חוץ מאיתנו? יש כאן עוד יהודים? יש כאן עוד הורים שנמצאים במאבק משמורת על הילדים, אתם חושבים שיש סיכון שישתמשו בסגנון חיי הנדודים שלנו נגדנו? יש פה עוד אנשים שנמצאים בתהליך ההתאזרחות, איך זה מסתדר עם כתובת לא-קבועה? איך הצבתם עץ אשוח וקישוטי כריסטמס בקרוואן, רוצים לשתף תמונות? יש כאן עוד נוצרים דתיים, איך מוצאים כנסיות בדרכים? יש פה משפחות גאות, נתקלתם מתישהו באפליה? חובבי נשק חם, איך אתם מאחסנים בקרוואן את אוסף הרובים והאקדחים שלכם?

הקרוואניסטים עונים ועוזרים יפה אלה לאלה, בסבלנות ובחוסר-ביקורת ובהכלה, כולל על שאלות שלדעתי הן מגוחכות ("המלצות לדברים מעניינים לראות בדרך מניו-אורלינס לבוסטון אם נוסעים דרך פלורידה?"). רק שני נושאים ספציפיים מוציאים את הקבוצה משלוותה. אחד הוא השאלה התמידית האם עדיף מוטורהום או קרוואן נגרר, ובמיוחד בהיבטי בטיחות; שאז הקבוצה הופכת תוך תגובות ספורות לשדה קרב בין שני מחנות ניצים (אתם כבר יודעים באיזה מהם אני נמצא) עם טיעונים ורטוריקה שנעשים יותר ויותר קיצוניים, עד שהאדמינים נאלצים לסגור את הפוסט לתגובות. הנושא השני הוא גזענות נגד שחורים. לא שעל פניו יש לאף אחד חלילה בעיה עם שחורים: נגיד, גם משפחות קרוואן שחורות כותבות לפעמים פוסטי היכרות, כמקובל, עם תמונה של בני המשפחה על רקע הבית הנייד החדש וטקסט בסגנון "יצאנו לדרך, סוף סוף!", ומקבלות לייקים ופירגונים כמו שגם משפחות לבנות מקבלות, ונראה לי שאולי אפילו ביתר-שאת. אבל מדי פעם נשאלות גם שאלות כמו "יש פה עוד משפחות שחורות? אתם מרגישים שזה בטוח לשחורים לחיות את אורח החיים הזה?" או "האם יש מקומות שעדיף להימנע מהם?" ואז השרשור מתמלא בעשרות תגובות פאסיב-אגרסיביות ומיתממות של לבנים בסגנון "תמיד יהיו אנשים עם דעות קדומות, עדיף להתמקד באלה שמקבלים את כולם כמו שהם" או "צבע העור לא משנה, מה שמשנה זו הפנימיות. זאת דעתי" או "אם לא תעשו מגזע עניין, גם אחרים לא יעשו מזה עניין" או "בחניון האחרון השכנים שלנו גם היו משפחה שחורה, מאוד נחמדה. והם היו נראים מבסוטים ורגועים, אז כנראה שזה בטוח" וכן הלאה וכן הלאה. וזה לא שהם מנסים לעזור או לתרום לשואלים בתגובות שלהם (והרי מה כבר יש להם לתרום, בעניין הזה), או אפילו שהם רוצים לעסוק בנושא שמעניין אותם או חשוב להם אישית. אלא להיפך, הם כותבים בחוסר-חדווה בולט, בדוחק ובבהלה, כאילו עצם השאלה פתחה שער לגיהנום עצמו, ולכן הם נאלצים למלא אותו במלל, כמה שיותר מלל וכמה שיותר מהר, לא משנה איזה, העיקר לדבר, לפני שהשער יגדל עוד ועוד ויבלע את העולם כולו. ואז אחרים מצטרפים, ועונים למגיבים הראשונים, וכועסים עליהם שהם כל כך לא מכבדים את השאלה המקורית ואת מי שפתחו ושאלו אותה, ושזה לא מקומם להביע דעה בנושא הזה, וההם מתכעסים בחזרה ועונים להם שאין שום דבר לא מכבד במה שהם כתבו ושהם רק מנסים לעזור. ובתוך כל זה, השואלים המקוריים לא משמיעים אפילו ציוץ. והקבוצה הופכת לשדה קרב בין שני מחנות ניצים (אתם כבר יודעים באיזה מהם אני נמצא) עד שבסוף האדמינים נאלצים לסגור את הפוסט לתגובות.

בסוף הרוחות נרגעות, והקבוצה חוזרת למסלול ולשגרה, וההרמוניה ושותפות הגורל הם שוב האווירה השלטת. אומנם המשפחות שבמצוקה כלכלית כנראה עדיין במצוקה כלכלית, והשחורים שחששו להגיע למקומות מסוימים כנראה עדיין חוששים. אבל יש דברים שבארצות הברית גם ככה לא משתנים אף פעם.

היינו איפשהו סביב בארסטו, על קצה המדבר, כשפגם הייצור התחיל להשפיע. אני זוכר את עצמי אומר משהו כמו "זאת הדרך לנסוע. עם הקרוואן שלנו מאחורינו, חופשיים לנוע לאן שנרצה" ופתאום היה איזה קרקוש הולך-ומתגבר והמנוע כבה ואנחנו בלמנו על השוליים הצרים של אינטרסטייט 15 כשסמיטריילרים חולפים לידנו כמו כרישי-ענק אדישים.
השוטר שבא לעזור מצא לנו חברת גרירה שהיתה מסוגלת לגרור במכה אחת את המשאית וגם את הקרוואן. כבר היה לילה, הילדים התחילו להתנמנם בכיסאות, בזמן שאנחנו נגררים בעשרה מיילים לשעה בחושך דרך בארסטו. הכול כבר היה סגור, אז הנהג הוריד והשאיר אותנו בחצר של חברת הגרירה. "ממול יש מוסך", הוא אמר. "בבוקר תתקנו, ותמשיכו". התקנו את הקרוואן לשהייה של לילה, והלכנו לישון.
מלכתחילה רצינו להגיע ללאס-וגאס כדי לשפץ קצת את הקרוואן, לסדר כל מיני קלקולים קטנים הצטברו בו. למה דווקא בווגאס? כי שם אפשר למצוא, אם מחפשים באמצע השבוע, מלונות מעולים במחירים מצחיקים לגמרי. אם כבר לחיות שבוע עם ארבעה ילדים מחוץ לבית, זאת הדרך היחידה לעשות את זה. אבל בבוקר, למוסכניק לא היה שום דבר חיובי לומר. "וואו, לא המומחיות שלי, דברים כאלה. כל מה שאני יכול זה להמליץ על מוסך פה בעיר שמכיר את ה, אה, תקלות האלה קצת יותר טוב. אני פשוט לא רוצה להטעות אתכם, אתם מבינים". התקשרנו למלון לבטל את ההזמנה גם להמשך השבוע.
בארסטו היא עיירה שכולה צומת דרכים. הרחוב הראשי שלה הוא כביש 66, שני אינטרסטייטים ראשיים מצטלבים בה, ורוב תנועת הרכבות לדרום קליפורניה עוברת במסילות דרכה. צינור. אז הלכנו ברגל על הצינור הזה, לאורך כביש 66, ומצאנו דיינר, ואחר כך הלכנו עוד קצת ומצאנו גן שעשועים לילדים, וחזרנו לקרוואן להפעיל גנרטור ומזגן. בינתיים הגיעו החדשות מהמוסך: כנראה שהפלאגים לא היו מחוברים מספיק טוב, כמו שקורה לפעמים בדגם הזה. הם נפלו, ושקשקו היטב בתוך הצילינדרים, הורסים הכול בדרכם. אז הלכנו לישון, אומללים באופן יסודי.
למחרת בבוקר פתחתי את האפליקציה של טריפ-אדווייזור ובדקתי מה יש לעשות עם ילדים באזור, והאפליקציה בתגובה פרצה בבכי. לאחר שהתאוששה הסכימה להודות שבעיר יש כמה מוזיאונים ומרכזי מבקרים קטנים, רובם סגורים באמצע השבוע, מה שלא עזר לנו, אבל חלקם אולי רלבנטיים. חבשנו כובעים, התמרחנו טוב בקרם הגנה, הכנסנו ילדים לעגלה ולמנשא, והתחלתי בהליכה הארוכה לאורך כמה קילומטרים של כביש 66 לעבר הדאון-טאון.
העיירה, ובכן, מכוערת. ואולי היא רק נראית מכוערת, רק לי, כי רק אני הולך בה ברגל, ואילו היא בבירור מיועדת לנסיעה. אולי מהירות הנסיעה משפיעה על האסתטיקה, כמו שמהירות התנועה של הכוכבים משפיעה על הצבע שלהם, ונוסעים ממונעים היו רואים סלונים מפנקים למכוניות, ודיינרים, ומוטלים מגניבים על כביש 66 ההיסטורי, בזמן שכל מה שאני ראיתי זה מדרכות סדוקות ואבק. אולי. בסופו של דבר חצינו גשר ארוך מעל מסוף רכבות-משא ענקי, עם המון מסילות מקבילות, ורכבות נכנסות ויוצאות ומתחברות ומתנתקות שנושאות כל מטען שאפשר לדמיין, ממכולות דרך מיכלי דלק וקרונות פחם ועד תותחי ארטילריה צבועים בצבעי הסוואה מדבריים. כשירדנו בצד השני של הגשר הגענו למחוז חפצנו: אי שם במדבר מוהאבי נמצאת תחנת המעקב "גולדסטון" של נאס"א לתקשורת עם גשושות חלל מרוחקות, ובבארסטו יש לה מרכז מבקרים קטן. הוא היה באמת קטן — שני חדרים עם בעיקר פוסטרים על הקירות — אבל זאת היתה הפעילות היחידה שעשינו מזה כמה ימים, וגם היתה שם אנטנת צלחת שהילדים היו יכולים לדבר דרכה ולהעמיד פנים שהם כדור-הארץ וגשושות לדבר באמצעותה זה לזה ברחבי החדר.
נעמה, בינתיים, כיתתה רגליה בין המוסכים, נושאת בזהירות את ראש המנוע שלנו והפלאגים בתוכו כמו שנושאים אקווריום עם דג זהב משתעל בסיבוב וטרינרים. אבל כל המוסכניקים רק נענעו את ראשם באמפתיה. "לא, גיברת. אין מה לעשות. זה רק להחליף מנוע". שבועיים עבודה, במינימום, והמון כסף. בלית ברירה אישרנו את התיקון, ונעמה מצאה רכב השכרה עם מספיק מקום לכולנו. את הקרוואן נשאיר בחצר של חברת הגרירה עד שהמשאית תהיה מוכנה לגרור אותו שוב. נעמה אספה אותנו עם רכב ההשכרה ממוזיאון הטבע המדברי הזעיר שהמשכנו אליו, ולמחרת בבוקר ארזנו חפצים ומזוודות, ונסענו למלון בלאס-וגאס, לפי התוכנית המקורית. את התיקונים בקרוואן נצטרך לעשות כבר בהזדמנות אחרת, אבל לפחות נצא מבארסטו.
ביום הראשון שלנו בגראנד-קניון של הלכנו ל-Trail of Time, מסלול הליכה לאורך השפה הדרומית שמשקיף לתוך הקניון. יצאו תמונות יפות, אבל הן לא מעבירות את נפח האוויר האדיר, מועך הריאות, שהקניון מכיל. ולא את העדינות של אלפי השכבות הגיאולוגיות הדקות, שכל אחת מייצגת מיליוני שנים. ולא את השלווה הדוממת, שאינה מופרעת אלא על ידי כמה קונדורים בני-חלוף שגולשים להם אנה ואנה על פני הנצח.
הקניון עצמו בן כמה עשרות אלפי שנים, בסך הכול, אבל הסלעים שהוא נמצא בהם בני שני מיליארד. יותר ממייל של שכבות על גבי שכבות על גבי שכבות על גבי שכבות, כמו ארכיון שכותב את עצמו, חותם את עצמו, וכורך את עצמו. הם עתיקים יותר מיצורים רב-תאיים, עתיקים יותר מרבייה מינית, כמעט מהתקופה שבה חמצן חופשי מהאצות באוקיינוסים הציף לראשונה את האטמוספירה. הריינג'רים של שירות הפארקים הלאומי הציבו משקפות ושלטים לאורך המסלול שמסבירים ומראים איך למצוא את השכבות השונות ולקרוא אותן: כאן כוחות טקטוניים עיקמו את השכבות, כאן נמצאת שכבת הבסיס של סוג חדש של סלעים, פה חסרות כמה מאות מיליוני שנים ואף אחד לא יודע לאן הן נעלמו.
ההליכה היתה נעימה לנו ולילדים, אבל ארוכה. בסופו של דבר הגענו לכפר, ריכוז של חנויות מלונות ומסעדות על גדת הקניון. אכלנו גלידה, והסתכלנו על יצירות אומנות אינדיאניות בחנות, ואכלנו ארוחת ערב טובה במסעדה של אחד המלונות. עד שסיימנו, השקיעה כבר היתה בעיצומה, ואנחנו התחלנו ללכת בחזרה כשהילדים מתנמנמים בעגלה מתחת לשמיכות. ראינו איך הירח המלא זורח ומאיר את קירות הקניון באור בהיר ומונוכרומטי, מוחק את השכבות הגיאולוגיות לקיר אחיד. וכוכב נופל, בטח עתיק בהרבה מהסלעים, התפורר מעל הנקיק בהבזק אדום תוך הרף עין, בלי להותיר אחריו שום סימן.

בסנטה פה לקחתי את הילדים לעשות את הדבר המוזר ביותר מאז שהתחלנו את הטיול, והלכנו לראות את "The House of Eternal Returns" של קבוצת Meow Wolf, שבגדול נראה כמו פרויקט הסיום המשותף של עשרת אלפים תלמידי בצלאל. בקטע טוב.


זה מבוך תלת-מימדי ענק שבהתחלה נראה כמו בית אמריקאי רגיל בין שתי קומות, שאפשר להיכנס אליו ולשוטט בין החדרים ולגעת בחפצים, עד שפותחים איזה ארון או מקרר ונכנסים למנהרה שמובילה ל… כל דבר שהוא. יער עם פיות. צומת של מתקן טלפורטציה לחופשות ברחבי העולם. התת-מודע. עבר, הווה, עתיד. כל אחד מבין כמה עתידים אפשריים. לתוך האקווריום עם הדגים שראינו בסלון כשנכנסנו, מוגדל פי עשר. לשלד של ממותה, זוהר בצבעים, שאפשר לנגן על הצלעות שלו כמו על קסילופון אלקטרוני. לתוך גרסאות שונות של הבית או החדרים שלו, בסגנונות עיצוב שונים. חלק מזה היה קריפי מאוד, הכול היה קריפי באיזושהי מידה, והכול היה מעוצב להדהים ומרתק.


יש סיפור מסגרת, שאפשר להבין חלקים ממנו אם עוצרים לראות מה משדרת הטלוויזיה או מחטטים בניירות על שולחנות הכתיבה או בקבצים על המחשב; משהו שקשור לאיזו יכולת טלקינטית יוצרת-מציאות שפיתח אב המשפחה, וזה גם התחבר קצת לי לכל הקטע של מציאויות מקבילות שהיה נראה כמו אחת התמות של הבית הזה. ה"מטרה", אם אפשר לקרוא לזה ככה, של כל הביקור בפרויקט הזה היא באמת לנסות לפענח את הסיפור. מהבחינה הזאת אולי הוא קצת דומה לחדר בריחה, רק גדול פי מאה, וגם פתוח, כלומר, אין בלעדיות על המקום ואנשים כל הזמן יוצאים ונכנסים, וגם אין הגבלת זמן. אנחנו לא ניסינו בכלל להתעמק בפתרון החידה אלא רק רצנו קדימה וחקרנו את המקום: הילדים היו מרותקים לחלוטין, וגם אני, אבל החוויה היתה כל כך אינטנסיבית שהיינו צריכים לצאת כמה פעמים להתרענן ולהירגע בקפיטריה (המגישה מנות ומשקאות יצירתיים כמעט כמו הבית) ובפינת היצירה לילדים. אם אני צריך לסכם את זה, אני אומר רק שאין לי מושג איך לסכם את זה.