אוסטין היא עיר היפסטרים, ולא מזכירה בכלל את הטקסס שהכרנו ביוסטון. ביום השני שלנו לקחתי את הילדים ל-Austin Toy Museum, שנמצא ברחוב כל כך היפי שהוא נראה כאילו הוציאו אותו ישר מסרט. במוזיאון יש צעצועים משנות השמונים בעיקר, כמו בובות אספנים של סטאר-וורז והי-מאן בסידורים מרשימים, וברביות בלבוש דיסקו נוצץ, וגם אוסף משחקי ארקייד עתיקים, ובסך הכול נראה כמו שדמיינתי בגיל שמונה את פסגת חיי העושר. לי זה היה מגניב והילדים נהנו מהארקייד, אבל זה היה די שונה ממוזיאון הילדים שדמיינתי שיעסיק אותם יום שלם. אחרי שעה השתעממנו, אז חזרנו לאוטו (ועברנו ליד הקפיטול של טקסס, שם הייתה בדיוק הפגנה ענקית בעד פיקוח על נשק) ונסענו לפארק Zilker הענק, עם גם שעשועים גדול וכיפי, שבו היו כבונוס לא פחות משני ליצנים שונים בשתי הפינות של הפארק, שניפחו לילדים בלונים בצורות של חיות ומדי פעם שלחו זה לעבר זה מבטים זעופים.

 

ביום האחרון הלכנו עם חברים להופעה חיה פתוחה בבית קפה/מסעדה/סופרמרקט Central Market. הילדים רקדו ושיחקו בגן שעשועים ליד, ואנחנו אכלנו ושתינו בירה והקשבנו למוסיקה.

 

dsc_0157

עברנו לאוסטין, בירת טקסס. בתור התחלה הלכנו ל-Austin Nature and Science Center, שזה מוזיאון טבע פתוח שמאפשר לילדים לראות את בתי הגידול של החיות ואז להיכנס לביתנים השונים וללמוד עליהן עוד. היה שם מגרש גדול שהילדים יכולים להתאמן בו בלחפור שרידי מאובנים, ואחר כך יונתן ניצל את ההזדמנות כדי להבין איך משתמשים במאזניים אנלוגיים. היה שם גם שעון שמש אז יכולנו ללמוד גם על איך זה עובד, ועל ספרות רומיות.

 

ביוסטון ראינו גם:
– את מוזיאון הטבע Houston Museum of Natural Sciences, גדול ועם תערוכות יפות ומגובשות. בין השאר היתה שם תערוכת מאובנים שסודרה באופן כרונולוגי, מהטרילוביטים ועד לניאנדרטאלים, כולל כל הדינוזאורים והממותות בדרך, וסידרה לנו יפה את הראש. הילדים הכי נהנו, אני חושב, בתערוכת הסלעים והמינרלים, דווקא, וגם בתערוכה יפה של תכשיטי פברז'ה, אם כי היינו צריכים להבהיר שכששאלנו איזה הם הכי אוהבים לא התכוונו שנקנה להם. וגם השתתפנו בהצגה מדעית על פולימרים.


– את מוזיאון הילדים הכי גדול ומושקע שראינו, Children's Museum of Houston, עם ארבע קומות עמוסות בפעילויות כיפיות וגם חינוכיות במידה סבירה. היינו יכולים לבלות שם שבוע בכיף, אבל הסתפקנו ביום וחצי.


– לקחתי את רפאל ושירה ל-Nature Discovery Center השכונתי, מוזיאון חינוכי קטן על טבע ובעלי חיים, שחלקו פתוח בתוך היערות והנחלים ומאפשר לילדים גם ללמוד על הטבע וגם לחוות אותו בעצמם.

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

יוסטון נקראת "עיר החלל" בגלל מרכז החלל ג'ונסון שנמצא בה. עכשיו, לנאס"א יש כמה מרכזים ברחבי ארצות הברית ובכל אחד מהם מתבצעת פעילות שונה. בהאנסטוויל, אלבמה, מתכננים טילים, במסיסיפי בודקים אותם, במרכז קנדי בפלורידה משגרים אותם. וביוסטון, נמצאים האסטרונאוטים. בעצם כל פעילות החלל המאוישת מנוהלת מפה, החל מפיתוח כלי רכב מאוישים, הכשרה ואימונים, ועד פיקוח וניהול הטיסות המאוישות שנמצאות בה. לכן גם קוד הקריאה "יוסטון" ברדיו.

יש שם מרכז מבקרים גדול ויפה אז הלכנו לבקר בו. ראינו את הקפסולה המקורית של אפולו 11 שנמצאת שם בהשאלה מהמוזיאון הסמיתסוני, שפספסנו כשהיינו בוושינגטון. ואז יצאנו לסיורים, וראינו את חדר הבקרה שממנו מנהלים את המשימות המאוישות, ואז את ההאנגאר הענק שבו נמצאים העתקים מדויקים של מודולים שונים בתחנת החלל ושל חלליות אחרות, שהאסטרונאוטים מתאמנים בהם. ולא רק רכבים פעילים אלא גם מתוכננים, כמו חללית הדור הבא "אוריון", ואפילו רכבי שטח למאדים שכרגע מפתחים. אסטרונאוטים שעובדים עליהם לא ראינו (טוב, היה סופ"ש) אבל כן היה שם איזה קורס עם בני נוער, וקינאתי בהם מאוד.

 

יש שם גם טיל סטורן V שוכב על צידו ומפורק לשלביו, עם חללית אפולו, במיצג דומה מאוד למה שראינו במרכז קנדי בפלורידה, אולי קצת יותר נוח להתבוננות. בהתחלה הייתי מתבאס מזה שאנחנו לוקחים את הילדים לראות דברים דומים או שכבר ראינו, אבל עם הזמן אני רואה את הערך בזה: בכל פעם הם לומדים דברים מזוות טיפה שונה, בהקשר אחר, והחזרתיות עוזרת להם להבין דברים יותר לעומק. יונתן ועוז התעניינו מאוד בחלקים השונים ובמנועים, ושאלו מה כל דבר עושה. יונתן התעניין במיוחד במגדל שמעל קפסולת אפולו: זו מערכת ההימלטות משיגור, שמכילה טיל נפרד שמופעל אם יש מצב חירום בשלבים ההתחלתיים של השיגור קרוב לקרקע, ואז הוא מושך את הקפסולה עם האסטרונאוטים כמו פקק מבקבוק עד לגובה גבוה מספיק לפתוח מצנח. היו שם פוסטרים עם תיאורים של כל אחת ממשימות אפולו, ויונתן התעניין מה היו ההישגים של כל אחת מהן, במיוחד אלה שקדמו לנחיתות על הירח ורק בדקו את המערכות השונות. היה מרשים לראות את ההדרגתיות של הפיתוח: לא התקדמו לשלב הבא לפני שנבדק כל מה שאפשר במשימה הקודמת.

 

המיצג הכי בולט שם הוא של מעבורת החלל המורכבת מעל המטוס הנושא שלה, ואפשר היה להיכנס לשניהם. המעבורת היא העתק (עם חלק מהרכיבים המקוריים, אומנם), אבל המטוס הוא אחד משני המטוסים שאכן היו מטיסים את המעבורת מקליפורניה לפלורידה כשהיה צריך. זאת היתה ההזדמנות שלנו להתרשם איך המעבורת נראית מפנים, עם לוח השעונים של הטייסים והמרחב הפנימי והמעברים לתא המטען ולמנעול האוויר. בתוך המטוס, לעומת זאת, היו מוצגים והסברים על איך הרכיבו אותה על המטוס ואיך פיתחו את המערכת ואיזו שינויים היו צריכים להכניס במטוס בשביל זה. הילדים נהנו מהמוצגים שמאפשרים להם לנסות להרכיב מודלים של המעבורת והמטוס באמצעות מנוף, ולהריץ אותם במנהרת רוח. אני התרשמתי מאיך שאפילו מערכת יחסית שולית ולוגיסטית, כמו הטסת המעבורת ממקום למקום, זכתה לכל הרבה תשומת לב ומשאבים ופרטים ופיתוח חדשני.

 

ממש לקראת הסוף הספקנו גם ללכת לראות העתק מלא של "סקיילאב", תחנת החלל האמריקאית הראשונה, מלאה ומאובזרת ואפילו עם בובות-אסטרונאוטים בתוכה להדגים את קנה המידה. זה סיפור שקצת פחות מספרים אותו, אולי כי הוא טיפה עצוב, אז תשמעו:

במקור היו תוכניות די גדולות להמשך של תוכנית "אפולו" אחרי הנחיתה על הירח. בין השאר תוכננו תחנות-חלל ענקיות, בסיס-קבע על הירח, ואפילו משימת טיסה לוונוס, בהתבסס על הטילים והחללית. אבל בפועל, קצת אחרי הנחיתה, הציבור והדרג הפוליטי איבד עניין. ארצות הברית ניצחה במרוץ והיה כבר מאוד חבל על הכסף. נשארו כמה טילי סטורן V לעוד כמה שיגורים, ואחרי זה, זהו. בנאס"א מיהרו להציל את מעט מהתוכניות שאפשר היה: בנוסף לנחיתות על הירח שעוד נותרו, הם לקחו טיל סטורן V והמירו את השלב העליון שלו, בהתבסס על תוכניות קודמות, לתחנת חלל. מיכל המימן הענקי שלו ישמש כמרחב מחיה עבור האסטרונאוטים, גליל באורך 14.7 מ' ובקוטר של 6.6 מ', נפח עבודה ענקי ורציף שמגמד את מנהרות הקלאסטרופוביות בתחנת החלל הבינלאומית של ימינו. במקום שבו היתה אמורה להיות החללית "אפולו" הורכבו תוספות ציוד ומנעולי אוויר, ואילו שני השלבים הראשונים של הטיל נשארו כמו שהם כדי להביא אותה למסלול סביב כדור הארץ. ושיגרו אותה.

שלושה צוותים של אסטרונאוטים בחלליות "אפולו" הספיקו לבקר בה, עד שתוכנית אפולו הסתיימה כדי להעביר תקציבים לפיתוח מעבורת החלל, שהיתה אמורה להיות זולה בהרבה לתפעול בגלל הרב-שימושיות שלה. בינתיים סקיילאב נשארה במסלול, ממתינה לצוות האסטרונאוטים הבא שיבוא, הפעם במעבורת, לעבוד בה ולתחזק אותה. אבל פיתוח המעבורת הלך והתעכב, ואילו המסלול של סקיילאב הלך ודעך בגלל החיכוך בשולי האטמוספירה. היה ברור שבלי ביקור קרוב של חללית כלשהי שתחזיר את סקיילאב למסלול, היא תיפול ותיהרס. אבל חללית כזאת לא היתה, כי תוכנית אפולו כבר לא היתה מבצעית, והמעבורת עדיין לא היתה מוכנה, והדרג הפוליטי לא היה מוכן לאשר תוספת תקציב להאיץ את פיתוח המעבורת כדי להציל את סקיילאב. ב-1979, בדיוק עשר שנים פחות תשעה ימים אחרי הנחיתה הראשונה על הירח, נכנסה סקיילאב לאטמוספירה ונשרפה. כמה מחלקיה נפלו במערב אוסטרליה, ועירייה אחת שם תבעה את נאס"א על סך $400 בגין זריקת פסולת בציבור, ובזה נגמר העניין. כך הסתיימה סופית תוכנית אפולו, עם השמדת השריד האחרון והמונומנטלי שלה. מבחינתי היה משהו מיוחד בלראות את המרחב הענקי והשאפתני הזה, ואת החזון הנועז וארוך-הטווח שהתבטא בו. לראות את שרידי הטילים מהנחיתה על הירח, או ממעבורת החלל, זה לראות עבר גדול שהשיג את מטרותיו ואז הסתיים. אבל לראות את סקיילאב זה לראות דוגמה אחת, צעד ראשון בסך הכול, מתוך עתיד שלם, גרנדיוזי ומלא באפשרויות, שנגדע וכבר לא יקרה.

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

טקסס, יותר מכל מקום אחר, מרגישה לא רק כמו מדינה בתוך ארצות הברית אלא כמו אומה משל עצמה. היא מאוכלסת יותר מכל מדינה אחרת, למעט קליפורניה הרחוקה; היא גדולה יותר מכל 48 המדינות הקונטיננטליות; יש לה כמה וכמה ערי ענק משלה ומשאבי טבע משלה; והיא היתה רפובליקה עצמאית עוד לפני שהצטרפה לאיחוד. אפשר לראות את זה בכל מקום, בתרבות השונה ובגאווה של הטקסנים במדינה שלהם. למשל, נדיר לראות את דגל ארצות הברית מונף בלי דגל טקסס מונף לידו.

אנחנו הגענו ליוסטון, הגדולה בערי טקסס והעיר החמישית בגודלה בארצות הברית בכלל, וחנינו אצל חברים במשך שבוע. אחרי שסיימנו להתאושש מהנסיעה הלכנו ל"רודיאו ותערוכת הבקר של יוסטון", שזה, מסתבר, קרנבל שנתי ענק שבו לא רק מציגים ומוכרים מוצרים אלא גם, התרשמתי, מהווה חגיגה מרכזית של תרבות ומורשת טקסנית. לרודיאו עצמו כבר לא היו כרטיסים (וגם, בדיעבד, לא ברור איך היינו מסתדרים עם הילדים בישיבה ממושכת בשעות מאוחרות), אבל כן יכולנו ללכת לקרנבל ולהתרשם מהמסביב. ובכן, קודם כול הקהל: לבוש תקני לבאי הפסטיבל כולל מגפיים מעור מעוטר (כמובן!) וכובע (כמובן!). וביניהם ג'ינס (מגוהץ למשעי! עם פס ברור מקדימה ומאחורה!), חולצת כפתורים עם ווסט, או לחילופין שמלה קיצית. מעל זה יש להם כל מיני וריאציות: נגיד, למראה פורמלי, ג'קט במקום ווסט. אבל תמיד יש מגפיים וכובע, וכמעט תמיד ג'ינס בתור לבוש מכובד. מאוד אלגנטי ושונה מכל מקום אחר שראינו. במקום עצמו, תערוכת הבקר המובטחת (טריבונות שצופות על זירה בה מוצעדים עגלים נאים ושמנמנים שהוברשו עד בוהק), תערוכות חקלאיות כולל הדגמות חליבה ובקיעת ביצי תרנגולות, ושוק מסחרי ענק עם מוצרים מכל סוג, אבל בדגש על חקלאות (טרקטורים, משאיות, מחלבות אוטומטיות, אוכפים) או של מוצרים בסגנון טקסני, כמו כובעים ומגפיים, אבל גם כלי קרמיקה מעוטרים, תכשיטים, בגדים, מטפחות, והכול כמעט עשוי מעור, כשאפשר, וכשלא אז עדיין בצבעים שמזכירים עור צבוע, כמו חרדל, ירוק-זית או אדום דהוי. שזה הגיוני, כי הרי מדובר בסך הכול בתרבות רועים שעברה תיעוש. ניצלנו את ההזדמנות וקנינו לשלושת הגדולים מגפי עור איכותיים, והם מבוסטים מהם עד הגג ולא משנה מה מזג האוויר.

כשמיצינו את התערוכות והקניות יצאנו החוצה, אכלנו ארוחת הצהריים מהדוכנים (אוכל של מפרץ מקסיקו: ברביקיו / אקאדי / מקסיקני), והמשכנו ללונה-פארק הענק שהוקם לרגל האירוע. לאחר שהילדים הנלהבים הותשו עד תום, חזרנו לאוטו.

שונות ניו-אורלינס:
– "האינסקטריום", מוזיאון החרקים. שם למדנו על ההיסטוריה של חרקים ואורחות החיים השונים שלהם והתפקידים שלהם באקולוגיה. וגם אכלו חטיפים עתירי-חלבון (אני אישית ויתרתי).


– הלכנו למוזיאון הילדים של לואיזיאנה, גדול ומושקע, והם נהנו מאוד. את הקטנים לקחתי פעמיים.

– סתם נחנו לנו בפארק המדינתי וטיילנו בביצות שבו.

ה-City Park היפהפה של ניו אורלינס. יש שם פארק משחקים עם מתקנים בהשראת סיפורי ילדים מפורסמים, וגנים בוטניים נהדרים, וגם סתם מקומות לנוח ולטייל בהם.

 

כל ניו-אורלינס היא בעצם נמל אחד ענק, אז יצאנו לשיט על המיסיסיפי ששילב ארבעה בילויים מעולים באותו ארוע: סיור ברחבי העיר, ארוחה מצוינת, הופעת ג'אז מעולה, והכי שווה מבחינתי שהספינה היא ספינת-נהר שנבנתה לפי דגם של ספינות הנהר הקלאסיות של נהר המיסיסיפי, וגם עם חלק מהמערכות המקוריות. כולל גלגל בירכתיים, ומנוע קיטור, עם בוכנות ענקיות ושסתומים, טלגרף פנימי לתקשורת בין הגשר לחדר המכונות, ושריקה צלולה ומהדהדת. חדר המכונות היה אפילו פתוח לציבור, אז יכולתי לקחת את הילדים לראות איך הכול עובד.

נסענו שעה מזרחה מניו-אורלינס למדינת מיסיסיפי, למוזיאון המדע "INFINITY", שצמוד למרכז בדיקות הטילים של נאס"א, שם עלינו על סיור אליו וראינו את כני הבדיקות המפלצתיים, עליהם בדקו על רטוב את מנועי הסטורן V ומעבורות החלל לפני שהורכבו על כלי הרכב המיועדים שלהם, ושמענו קצת על התהליך. נסענו גם לסיור באזור וקיבלנו הדרכה על הצמחיה והאקולוגיה המקומיים. המוזיאון עצמו קטן למדיי אבל מכיל כמה מוצגים מעניינים בעיקר מתחום החלל וחיזוי מזג האוויר, מה שסגר לנו יפה את היום.

בדרך חזרה הביתה עצרנו על הגבול עם לואיזיאנה לאכול ארוחת ערב במסעדת הברביקיו הכי משפחתית ומקומית שיכולנו למצוא. ‏עם תמונה של הבן במדי צבא מעל הדלת ודגלים של כל חמשת הכוחות המזוינים על הקירות ומלא שלטים עם כתובות קיטשיות ואוכל שמוגש בסלסלות פלסטיק מרופדות בנייר שעווה, שתבינו. והיה נהדר! ליקקנו את האצבעות כל שארית הנסיעה.