תגית: מדינת השמש

עוד דברים ופעילויות פילר שעשינו במרכז פלורידה שלא זכו לפוסט משלהם:
– נסענו למוזיאון הילדים Glazer בטאמפה, על חוף מפרץ מקסיקו. זה מוזיאון גדול ומוצלח והם נהנו מאוד, אבל הגדולים קצת מיצו את העניין לקראת הסוף. עיר יפה, בכל אופן.


– נראה לי שהכי כיף היה בגן החיות Brevard, לא רחוק ממרכז החלל קנדי. זה לא גן חיות גדול במיוחד, אבל הוא מאוד נגיש ונעים. הכי אהבנו (בדגש על שירה) את קופי העכביש ותעלוליהם, כולל אחד תינוק. וגם את אגף הדינוזאורים, שעקב נסיבות מצערות היו מיוצגים רק על ידי פסלים רובוטיים, אבל הם נעו והשמיעו קולות ממש כמו המקוריים, ונראו ריאליסטיים לגמרי. כדי להשלים את התמונה, היו גם כלובים עם דינוזאורים מהלכים מודרניים כמו אמו ותרנגולות. וגם האכלנו ג'ירפות!

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y


– על פי בקשת הציבור נסענו למרכז המבקרים של Crayola. כבר היינו בזה המקורי בפנסילבניה, אז עכשיו גם בסניף של אורלנדו, שהם מאוד דומים, והילדים התגעגעו לפעילויות היצירה שלהם.– היות שקיבלנו ממילא כרטיס חינם עם המנוי של לגולנד, השקענו יום אחד במיטב אטרקציות מלכודת-התיירים שבמרכז אורלנדו. עלינו על גלגל ענק ענק (השישי בגודלו בעולם אני חושב?) שהיה מרשים בתור מתקן, אלא שהנוף היה משעמם להדהים. הכרטיס כלל גם כניסה לאקווריום, שעליו אין לי שום דבר מיוחד להגיד, וגם לסניף המקומי של מוזיאון השעווה של מאדאם טוסו. נחרדתי לגלות שאני לא מזהה אף לא אחד מהסלבס שם (טוב, חוץ ממדונה ומאלביס, שזו לא חוכמה). הכי מעניין היה לראות איך עשו את הפסל של טראמפ. נראה לי שצוחקים עליו, כי עשו אותו עם הבעה כזאת קודרת ואבודה, וגם לא השאירו אותו שם לבד בחדר הסגלגל אלא שמו איתו בחדר את הפסל של אובמה, כולו קורן ומחויך, וכל התיירים ממתינים בתור בהתרגשות להצטלם איתו בעוד דונלד ממשיך לקדור בצד לבד, עם שיער פרוע (שעובד הגיע וסידר באיזשהו שלב. בטח מיקרו-ונדליזם של אחד המבקרים).

אנשים פונים ושואלים אותי איך ואם כדאי ואיפה לראות שיגור של טיל למסלול ממרכז החלל קנדי, אז אני אסכם פה את מה שאני יודע, בהסתייגות שחלק גדול ממה שיש לי לומר הם לא דברים שראיתי בעצמי אלא רק קראתי או שמעתי שאומרים או אפילו רק קיבלתי את הרושם, אז לגמרי סביר שחלק ממה שאני מציע פה לא שלם או פשוט לא נכון. ובכל זאת:

האם כדאי: מרכז החלל קנדי נמצא בסך הכול שעה וחצי נסיעה מאורלנדו, שהיא גם ככה יעד תיירות מאוד פופולרי, והוא כשלעצמו כבר מעניין מאוד לביקור. הייתי אומר שאפשר למצות אותו בחצי יום עד יום (תלוי עד כמה אתם סקרנים ו/או יעילים) אז למה לא להוסיף גם שיגור לווין, שזו חוויה יחודית של פעם בחיים לכל הגילאים.

מתי לראות: אפשר לראות שיגור רק כשיש שיגור, וזה כבר לא בשליטה שלנו. בממוצע יש אולי פעם בשבוע, אז כדאי לבדוק באתר של מרכז החלל אם מתוכננים שיגורים בתקופה שאתם נמצאים במרכז פלורידה, ואם כן, לנסות להגיע בזמן הרלבנטי. צריך לזכור ששיגורים מתבטלים או נדחים כל הזמן, ממגוון סיבות כמו תקלות טכניות או רוחות חזקות מדיי בגובה גבוה או ספינת דייגים שנכנסה בלי אישור לחלק שאמור להיות סגור, ותמיד יכול להיות שתפספסו את החוויה למרות כל המאמצים. לכן טוב לשלב את זה עם ביקור במרכז החלל שעושים ממילא. לשמחתי שני השיגורים שהלכתי לראות אכן הצליחו, אחד מהם בדיוק בזמן והשני באיחור של ארבע שעות. כדאי גם להתעדכן מדי פעם באתר של מרכז החלל — גם אם מלכתחילה לא מצאתם שיגור שאתם יכולים לראות, יכול להיות שבהמשך ישבצו שיגור אחר בדיוק בתאריך שמתאים לכם. אם הבנתי נכון, מרכז החלל נשאר פתוח למבקרים שבאים לראות שיגור מתוכנן גם אם זה מחוץ לשעות הפעילות הרגילות שלו, אבל את זה כדאי לבדוק פרטנית.

איזה שיגור לראות: אני מתאר לעצמי שרובם די דומים, אבל יש בונוס. חלק מהשיגורים של Falcon 9 ו-Falcon Heavy כוללים באותו מעמד גם נחיתה של השלב הראשון (או שני השלבים) של הטיל בחזרה בנמל החלל, שזה כבר מחזה מרהיב בפני עצמו, בנוסף לשיגור (ובדרך כלל כמה דקות אחריו). אני חושב שבימינו מדובר כמעט אך ורק בשיגורים של החללית "דראגון" לאספקה של תחנת החלל הבינלאומית, Cargo Resupply Services – CRS, ושל Falcon Heavy. רוב השיגורים האחרים של Falcon 9 כוללים גם הם נחיתות, אבל אלה בדרך כלל נחיתות ימיות על רפסודה כמה מאות קילומטרים מהחוף, אז לא תוכלו לראות אותן בעיניים אלא רק על המסך. אפשר אולי לשאול את שירות הלקוחות של מרכז החלל אם שיגור מסוים של Falcon 9 או Falcon Heavy כולל גם נחיתה יבשתית שיהיה אפשר לראות אותה. יתרון נוסף לראות דווקא שיגור של CRS זה שאנחנו יודעים לאן הוא הולך; אני מניח שאלא אם כן אתם במקרה מטאורולוגים או מהנדסי תקשורת לא יעניין אתכם כל כך לדעת שמשגרים דווקא לווין מזג אוויר או דווקא לווין תקשורת, אבל את תחנת החלל הבינלאומית כולנו מכירים ויודעים מה היא, ואם רוצים אפשר כמה ימים אחר כך לראות ביוטיוב בלייב איך החללית "דראגון" שראיתם שמשגרים עוגנת בתחנת החלל ואסטרונאוטים פורקים ממנה ציוד, וכמה שבועות אחר כך לראות איך היא נוחתת בחזרה עם מצנחים בים.

איפה לראות / כמה עולה: שיגור טיל זו חוויה קוסמית שמתרחשת בשמים ורואים ושומעים אותה מכל האזור ממרחק של עשרות קילומטרים, כך שלא חייבים להיות אפילו בנמל החלל עצמו. אבל כדאי להגיע לעמדת תצפית מיוחדת שנמצאת בתוך מרכז החלל קנדי אם אתם רוצים שיהיה לכם קו ראייה בלתי-מופרע על כן השיגור, ותוכלו לראות את התהליך כולו. וגם כדי להיות קרובים יותר — נגיד, חמישה קילומטרים במקרה הטוב (זה הכי קרוב שמותר). בנוסף, יש במקום מסכים גדולים עם פרטים על תהליך השיגור ורמקולים משמיעים בקול רם עדכונים והסברים ואת הספירה לאחור וכו'. מרכז החלל קנדי גובה תשלום נוסף על כרטיס לעמדת תצפית כזאת (בד"כ $50 לאדם, אני חושב) *בנוסף* לכרטיס הכניסה. בשני השיגורים שראיתי הכרטיסים המיוחדים האלה אזלו הרבה לפני השיגור עצמו. אפשרות נוספת היא לראות את השיגור ממרכז המבקרים — יש עצים נמוכים במרחק שמסתירים את כן השיגור, אבל מרגע שהטיל מתחיל לטפס בשמים אפשר לראות אותו מצוין, וגם שם יש מסכים ורמקולים והסברים. ואז צריך לשלם רק כרטיס כניסה למרכז החלל. אפשרות שלישית היא לראות אותו ממקום קרוב מחוץ למרכז החלל. כדאי לבדוק מאיזה כן שיגור ישוגר הטיל, ולבדוק במפה מה קרוב אליו. נגיד, מ-Port Canaveral, שזה נמל ימי גדול שנמצא ממש צמוד לנמל החלל מדרום, קרוב לחלק מכני השיגור לפחות כמו מרכז המבקרים, ויש שם חוף רחצה נאה שאפשר לבלות בו בזמן ההמתנה וגם ורציף דייגים. יש ליד הנמל גם מוזאון מדע שנקרא Exploration Tower שראיתי שמציע כרטיסים לראות שיגורים מהמרפסת שלו בקומה שמינית. אבל את האופציות האלה, מחוץ למרכז החלל, לא ניסיתי אז אני לא יכול להגיד עליהן מעבר לזה.

הארוע עצמו: בשני השיגורים שראיתי, אחד מהם בעמדת תצפית והשני במרכז המבקרים, המתנו שעתיים פלוס על מדשאה גדולה עם המון אנשים נרגשים והיה די כיף. אז כדאי להביא דברים כמו שמיכות, כיסאות מתקפלים, קרם שיזוף, צעצועים לילדים, מים ואוכל (למרות שיש גם לקנות במקום), וגם משקפות ומצלמות. אני חושד ששני השיגורים שראיתי היו עמוסים במבקרים בצורה יוצאת דופן ובד"כ יותר רגוע, ואפשר אולי להגיע לנקודה עצמה אפילו רק חצי שעה מראש. אבל אנחנו הגענו כמעט שעתיים מראש לתפוס מקום טוב על הדשא, ובאחד השיגורים (Falcon Heavy) השיגור גם נדחה בארבע שעות נוספות. אולי אפשר לברר מראש עם שירות לקוחות מה צפוי מבחינת הלו"ז. צריך גם להביא בחשבון שלוקח זמן להיכנס למרכז החלל עצמו בגלל החניה ובדיקה בטחונית עם משקף.

קישורים רלבנטיים:
לו"ז השיגורים של מרכז החלל קנדי: https://www.kennedyspacecenter.com/launche…/events-calendar…
פוסט שלי על השיגור הראשון של Falcon Heavy שראיתי מעמדת התצפית Banana Creek
פוסט שלי על הסיור בנמל החלל קנדי כולל שיגור לוויין מזג אוויר שראינו ממרכז המבקרים
פוסט שלי על מרכז המבקרים עצמו
לאחר השיגור המרגש והמוצלח, אתר שמאפשר לכם לראות מתי אפשר לראות לווינים, כולל את תחנת החלל הבינלאומית, בשמים מכל מקום בעולם: http://www.heavens-above.com

שיהיה לכם שיגור מוצלח, ותהנו.

חלק גדול מהביקור במרכז החלל קנדי היה מרכז המבקרים, שמכיל הרבה תערוכות ומוצגים לגבי תוכניות החלל של נאס"א. היה מעניין מאוד לראות אותו כי זה לא עוד מוזיאון אוויר-חלל, זה המוזיאון של נאס"א, שמציג את ההיסטוריה שלהם והסיפור שלהם כמו שהם רואים אותו, עם הדגשים שלהם. מה שאומר: נסיונות בטיסה מאוישת לחלל בשנות השישים ששיאם בנחיתה על הירח בתוכנית "אפולו"; ואז כמה עשורים של מעבורת החלל; ועוד כמה שנים נסיים לפתח את תוכנית SLS שתיקח אסטרונאוטים למאדים. ואלה התוכניות היחידות שמתייחסים אליהן ברצינות. שיגורים של חברות מסחריות מוזכרים רק בתור "נאס"א מעבירה משימות שגרה לחברות מסחריות כדי להתמקד במשימה העיקרית שלה"; תוכנית החלל הרוסית (או הסינית) לא מוזכרת בכלל אלא כדי לדבר על התמריץ לתוכנית אפולו. ככל שמדובר בטיסה מאוישת לחלל, תוכנית SLS והנחיתה על המאדים הן העתיד, בוהק ואופטימי, הכרחי ויחיד.

התחלנו ב"גינת הטילים" המפורסמת, שמציגה את הטילים המוקדמים של סוכנות החלל משנות החמישים והשישים, החל מטילי ה-ICBM המוסבים ששיגרו את אלן שפרד וג'ון גלן בתוך קפסולות זעירות על תקן ראשי-נפץ גרעיניים. היה מאוד מרשים לראות את הגודל שלהם לעומת הקטנטנות של הקפסולות שהם שיגרו.

הטיל Saturn V ששיגר את אפולו לירח גדול מדיי לגינת הטילים, וודאי שגדול מדיי לעמוד. יש לו בניין משלו, שם הוא שוכב במלוא מאה ועשרה המטרים של קומתו, מוקף במבקרים, כמו גוליבר הכבול בארץ הליליפוטים. רק השלב הראשון לבדו מפלצתי — סמיטריילר בגודל מלא יכול לנסוע דרך פתח פעמון הפליטה של כל אחד מהמנועים שמחוברים לתחתיתו. ויש לו חמישה מנועים כאלה, מסודרים כמו נקודות על קוביה. הם פירקו את הטיל לשלושת שלביו, עם רווח של כמה מטרים בין כל שלב לשלב, כך שאפשר לעבור ולראות את המנועים והמכשור של כל אחד בנפרד, אז ניצלתי את ההזדמנות ללכת עם הילדים (הגדולים, בכל אופן) את כל הדרך מהשלב הראשון ועד לקפסולת אפולו שבקצה, וספרנו כמה שלבים ראינו וכמה מנועים יש בכל שלב ושלב, וחזרנו על זה שכל פעם שלב אחד נופל לים ושאר המגדל ממשיך הלאה. זה נראה לי איכשהו יותר פשוט להבין וגם יותר מייצג מאשר מעבורת החלל, שהיא עוף די מוזר בסך הכול.

dsc_0551

הם גם שימרו שם בשלמותו את חדר הבקרה של המשימות לירח, עם כל המחשבים והמסכים והכול. הוא לא רק עומד שם כבוי, הם ממש מפעילים אותו במין שידור חוזר של המשימה, עם השעונים רצים אחורה, יחד עם סרט ופסקול שמתאר את תהליך השיגור, שהיה גם מרגש וגם מחכים.

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

אבל השיא ללא ספק הוא מעבורת החלל אטלנטיס, המעבורת האחרונה. היא-עצמה מוצגת בצורה מושלמת: מוטה על הצד, עם דלתות תא מטען פתוחות, מוקפת במרפסות תצפית מכל הכיוונים. זה מראה הרבה יותר מרשים וברור מהמעבורות אחרת שראינו. הכניסה לבניין שבו היא נמצאת עוברת בין שני המאיצים הענקיים שלה, משוחזרים מבטון, עם מיכל הדלק החיצוני הכתום תלוי ביניהם, והם נראים כמו שער ענק בכניסה למקדש של איזה אל בעולם העתיק. שאר התערוכה שלה היתה נהדרת גם היא, וכללה הסברים והדגמות על כל המערכות שקשורות אליה, כמו למשל איך עובדת הכניסה לאטמוספירה, עם מלא סימולטורים שבהם אפשר להתנסות בתפעול שלה, כולל חיבור המעבורת למיכל הדלק החיצוני והמאיצים לפני השיגור, עגינה בתחנת הבינלאומית, והנחיתה על המסלול. יונתן ועוז ניסו ביחד להרכיב את חלקי המעבורת לשיגור, ובסוף סיכמו ש"זה ממש קשה, ואפילו למבוגרים לוקח יום שלם". היו גם העתקים של מתקנים שמראים את החיים בתחנת החלל הבינלאומית, כולל דגם מוקטן שלה שהילדים יכולים לזחול בתוכו, ותא שינה של אסטרונאוטים באפס-כבידה שעד עכשיו יונתן הכיר מסרטונים ביוטיוב ועכשיו ראינו בלייב, ואפילו שירותים באפס-כבידה, שצריך להשתמש בהם תוך כדי כיוון זהיר עם מצלמה במעגל סגור (כי אם מפספסים, הכול מרחף). וסימולציה מלאה בתוך תא מסתובב שמדמה שיגור של המעבורת למסלול, שיונתן עשה שלוש פעמים. וגם חדר הנצחה לחללי "צ'לנג'ר" ו"קולומביה", עם תיאורים ופריטים אישיים של כל אחד מהאסטרונאוטים, כולל דף מהיומן של אילן רמון.

התערוכה שמוקדשת ל-SLS היתה פחות מרשימה בעיניי, פשוט כי אין עדיין טיל אז אין להם מה להראות בינתיים — רק סרטים ומודלים ותוכניות, שאותם כבר ממילא ראיתי באינטרנט לפני כן. אבל התערוכה גם הרחיבה יפה על תוכניות המחקר של מאדים עצמו, כולל העתקים בגודל מלא של הרובוטים שנוסעים כרגע על פני השטח שלו, והסברים על כלי השטח שמתוכננים וסימולציות של הליכה ונהיגה על מאדים, שהגדולים מאוד נהנו להפעיל.

 

נמל החלל קנדי הוא נמל החלל העמוס ביותר בעולם, על האי Meritt שעל החוף האטלנטי של מרכז פלורידה, חלקו מופעל על ידי נאס"א וחלקו על ידי חיל האוויר. לאורך כל החוף המזרחי של האי נמצאים מתקני השיגור, ברווחים של כמה קילומטרים ביניהם, וכמעט כל שבוע ממריא מאחד מהם טיל ונושא איתו לווין או משימה אחרת, במופע רב-רושם שאפשר לראות ולשמוע גם כמה עשרות קילומטרים משם. עד 2011 היה משם גם טיסות מאויישות, של מעבורת החלל, אבל היום כבר לא. אפשר רק להמתין לסיום הפיתוח של טילים וחלליות אמריקאיים חדשים יותר, ששוב ימריאו בהם אסטרונאוטים.

אני הייתי שם גם שבועיים לפני כן, כדי לראות את השיגור של ה-Falcon Heavy, אבל עכשיו הלכנו לשם כולנו במיוחד. עלינו על סיור באוטובוס שלקח אותנו לראות את אתר השיגור 39A, שממנו שוגרו מעבורות החלל ותוכנית אפולו, והיום משמש את Falcon Heavy. וגם את אתר השיגור 39B, שממנה ישוגרו הטילים של תוכנית התוכנית המאוישת הבאה של נאס"א, SLS. ראינו את בניין האינטגרציה האנכית, ה-VAB, הבניין הגדול ביותר בעולם בן קומה אחת (160 מ'), שבו היתה מורכבת המעבורת על מיכל הדלק החיצוני הכתום שלה, ולפני כן היה מורכב שם הטיל Saturn V ששיגר את האסטרונאטים לירח. בעתיד יורכבו שם הטילים של SLS. התרשמתי במיוחד מהזחלן הענקי, 35 מ' רוחבו. זה כלי הרכב העצמאי הגדול ביותר בעולם, שמניף על גבו פלטפורמת שיגור שלמה שהטיל או המעבורת כבר עומד עליה במלוא קומתו ומוכן לשיגור, ובזחילת חילזון של יום שלם נוסע עם כל הקונסטרוקציה הזאת עד לאתר השיגור. רק כבישי החצץ שמיועדים לו מדהימים בגודלם, ברוחב של עשרה כבישים רגילים, ונראים כמו שרידי ציווליזציה של הנפילים. מה שאפשר לומר שבדיוק נכון.

כשהייתי שם לבד הספקתי לראות גם את מסלול הנחיתה למטוסי חלל, חלליות שנוחתות על מסלול נחיתה כמו דאונים. הכוונה למעבורת, כמובן, ובימינו גם ל-X-37B הצבאי והבלתי-מאויש. היום יש ליד המסלול שלט קטן שמציין את המקום המדויק שבו עצר גלגל הנחיתה הקדמי של המעבורת "אטלנטיס" כשחזרה מהמשימה האחרונה שלה, שם בעצם תוכנית המעבורות הסתיימה.

היינו שם יומיים, וראינו גם את המוזיאון של נאס"א במרכז המבקרים (עוד על זה בהמשך). חזרנו ביום האחרון שלנו במרכז פלורידה כדי לראות את השיגור של לווין מזג האוויר GOES-S על גבי הטיל Atlas V. כולנו התרגשנו מאוד מהמחזה, שהוא בו-זמנית מאוד יוצא דופן אבל גם מובן לגמרי בלי שום הסברים, מה שהופך אותו לכל כך חוץ-ארצי. רפאל הצטער מאוד כשהכול הסתיים ולא יכולנו כולנו לספור אחורה שוב ולעשות שזה יקרה עוד פעם. גם אנחנו.

 

מסתבר שבפיק-אפ של פורד ערכת החלפת הגלגל נמצאת מתחת לספסל האחורי, מה שאומר להעיר שלושה ילדים, לפרק שלושה כיסאות בטיחות, להחליף גלגל, להרכיב ולהרדים הכול מחדש.

‏לא עשיתי את זה. נעמה זכרה שהביטוח שלנו כולל סיוע כביש והזמינה לי. לצורך העניין הייתי גם משלם.

‏הגיעה המחלצת ודילגה למטה מהמשאית שלה. מטר וחצי על מטר וחצי על מטר וחצי, שמץ מבטא היספאני, קול צרוד כמו עשרת אלפים קופסאות נובלס, סיגריה כבויה נצחית תלויה לה מהשפה התחתונה כאילו היא הדביקה אותה שם.

‏"תודה שעצרת במקום בטוח. לפעמים אנשים עוצרים באמצע הכביש."
– אה, בטח ראית כל מיני סיטואציות מלחיצות.
"ראיתי אצבעות. בתא המטען. שלחו אותי לחלץ רכב מתאונה. כבר הוציאו את הגופה, אבל מסתבר שלא את כולה."

‏"פעם קראו לי להחליף גלגל בתוך בסיס צבאי. שאפשר להיכנס אליו רק עם ליווי. התקשרתי מהדרך והאיש כזה 'מה! את בחורה!'. אמרתי, כן, אז? והוא 'אני בגובה שני מטר. הזרועות שלי עבות כמו הגלגלים שלך. אם אני לא הצלחתי לפתוח את הברגים, איך את תצליחי?'
‏"אמרתי לו, אתה אולי גדול וחזק, אבל לי יש משהו שלך אין. 'כן? מה זה?', הוא שאל.
"עניתי, 'לוב.'
"אז הוא ביטל את הקריאה. לא רצה להתפדח שיראו שאני מחלצת אותו."

‏חצי שעה ונגמר הסיפור. היה קצת סיבוך כי מסתבר שזה תהליך שונה בין מודלים שונים ולא היה ברור איזה שלי. אבל היו לה כלים, אז הכי חשוב, בלי להעיר ילדים.

איפה חונים? במגורים בקרוואן אנחנו נמצאים במצב המשונה שבו אנחנו בעלי הבית שלנו אבל עדיין צריכים לשלם שכר דירה או למצוא סידור אחר, כי מה שבבעלותנו זה הבית אבל לא הקרקע שהוא נמצא עליה.

אז יש כמה אפשרויות: קודם כול, לחנות בחניון קרוואנים מסחרי. חוץ משטח הם מספקים חשמל, מים, הרבה פעמים אבל לא תמיד חיבור ביוב, ולפעמים חיבור אנטנה לכבלים (שאנחנו לא משתמשים). תמיד יש שירותי איסוף זבל (בדרך כלל מכולה גדולה באמצע האתר), שירותים ומקלחות ומכבסה ציבוריים, ולפעמים וויי-פיי מעצבן. רובם במתכונת של כפר נופש, אז יש גם בריכה ומגרשי ספורט ולפעמים גם איזו הפעלה לילדים בצהריים. אחרים פשוט טריילר-פארקים שגם משכירים מקומות זמניים לקרוואנים. בכל מקרה מדובר בדרך כלל במגרשי דשא או עפר או אספלט גדולים, עם שורות של מקומות לקרוואנים, כל אחד עם מקום לרכב וקצת חצר וכמה עצים, וכבישי גישה ביניהם. המחיר לילה נע בדרך כלל בין $40 ל-$70 ללילה, למרות שכבר יצא לנו לשלם גם $20 וגם $110.

לנו יש מנוי ברשת החניונים הארצית Thousand Trails, מה שמאפשר לנו לחנות בחינם בכל חניון שלהם כל עוד אנחנו לא משתקעים יותר מדיי במקום אחד. זה מעולה אבל לא בכל מקום יש חניון שלהם, והם גם בדרך כלל נמצאים שעה עד שעה וחצי נסיעה מחוץ לערים, אז כשאין צריך לשלם על מקום מחוץ לרשת.

אפשרות שנייה: יש חניוני קרוואנים שמהווים חלק מפארקים ציבוריים, לאומים או מדינתיים, ומופעלים על ידי שירות הפארקים הרלבנטי. הם בדרך כלל זולים הרבה יותר ($20 עד $30), ועם הרבה יותר פרטיות, ומרחב, ואסתטיקה וערכי נוף, וקרבה לדברים המעניינים לעשות באזור הפארק. מצד שני, הם מתמלאים נורא מהר והרבה זמן מראש, אז צריך להקדים לתכנן או להיות עם יד על הדופק. רובם גם קודם-כול אתרי קמפינג, אז השירותים שהם מספקים לקרוואנים בסיסיים למדיי: כמעט אף פעם אין ביוב, חשמל ומים הרבה פעמים יש אבל זה לא מובן מאליו, והחניה עצמה לפעמים מאוד מאתגרת עם תוואי השטח והעצים. בקיצור, כשזה רלוונטי ומסתדר זה אחלה.

הפיתרון המועדף עלינו תמיד הוא לבקר חברים ומכרים, ולחנות אצלם ליד הבית. אפשר לחבר חשמל ומים (לא תמיד זה מספיק בשביל מזגן, אומנם), אבל ביוב לא. היתרון הגדול הוא כמובן שמבקרים עוד משפחה, ואפשר לבלות איתם בבית או בארוחות ולצאת איתם לפעילויות עם הילדים, ולקבל המלצות לאזור, אבל בכל זאת עדיין לישון בבית שלנו בלי לפגוע בפרטיות של אף אחד ובלי שהם יצטרכו להכין בשבילנו שום דבר או לשנות את סדר היום. לפעמים התארחנו אצל חברים ישראלים או אמריקאים שאנחנו מכירים טוב וזה היה כיף מאוד, לפעמים גם אצל אנשים שאנחנו כמעט לא מכירים והיה כיף להכיר אותם.

והפיתרון הכי פרטצ'י: פשוט לחנות במקום שמותר לחנות בו קרוואן, בחינם. רוב סניפי וולמארט מקדמים בברכה קרוואנים שחונים אצלם בלילה, וגם סניפי המסעדות Cracker Barrel, כי זה מביא להם לקוחות. כמובן שאין חשמל או מים (מה שקוראים boondocking או drydocking), ואין מה לצאת החוצה מהקרוואן למגרש החניה. זה גם רק ללילה, וצריך להגיע מאוחר ולעזוב מוקדם לפני שמגרש החניה מתמלא, ולכן זה לא רלבנטי אם מחפשים חניון כדי לצאת ממנו לפעילויות באזור. זה שימושי למטרה אחת: אם מפצלים נסיעה ארוכה לשני ימים או יותר, אפשר פשוט לעצור שם בלי שום התעסקות, לישון לילה ולהמשיך בבוקר. לא צריך לשלם כלום, אפשר תמיד לסמוך על זה שיהיה איזשהו וולמארט או קראקר-בארל על המסלול, וכשקמים בבוקר אפשר לעשות קניות לרענן את המקרר, או לאכול ארוחת-בוקר דרומית (על כל הכולסטרול המשתמע מכך), לפני שממשיכים בדרך.

מפה לשם, עם המנוי של Thousand Trails וארוח אצל חברים ולינה במגרשי חניה, אני מעריך שאולי בשליש מהלילות ממש שילמנו לחניון. זה בקלות הסעיף התקציבי שהכי הפתיע אותנו לטובה בטיול הזה.

נעמה: חניה ב20$ דרום פלורידה – האוורגליידס. חניה ללא מים חשמל או ביוב, אבל! טבע ויתושים אינסוף.
נעמה: $חניה על פאתי מנהטן 110
נעמה: חניה ב80$ עם ג'קוזי פרטי. צפון קליפורניה.
נעמה: חניה אצל חברים נהדרים, והשלג – בונוס.
נעמה: חניה בדיסני אורלנדו – 80$ עם ביקור חינם של הודו.
נעמה: חניה בthousand trails פאתי בוסטון רבתי.

לאחר שנרגענו קצת בשלווה ובטבע, עברנו לגור כמה ימים בנמל, Port Canaveral. שם צפינו בספינות ענק נכנסות ויוצאות, וטיילנו על המזח, והסתכלנו על הדייגים בפעולתם (בעיקר כרישים קטנים, איתם הם הצטלמו ואז החזירו למים).

אבל הסיבה העיקרית שהגענו לשם היא הקירבה לנמל החלל קנדי, שאת הבניינים הגדולים שלו יכולנו לראות כבר מהקרוואן. נמל החלל הוא מאוד ביג דיל באזור. השם הלא-רשמי של כל החוף המזרחי של מרכז פלורידה הוא Space Coast, ורחובות, פארקים ובתי-ספר באזור קרויים על שם אסטרונאוטים או על שם מעבורות החלל צ'לנג'ר וקולומביה. זה הגיוני, בסך הכול, כי הוא כל כך דומיננטי בחיים שם, לא רק בתור מרכז תעסוקה אלא כבר בעצם זה שהתושבים שומעים ורואים בשמיים שלהם שיגור של כל חללית וטיל מאז שנות החמישים ועד ימינו.

 

לאחר שמיצינו את אורלנדו, נסענו שעה וחצי מזרחה לחוף האטלנטי של מרכז פלורידה, שמרוצף כולו באיי Barrier Islands הצרים והארוכים, נטועים בדקלים ובנופשים בבגדי ים וקטנועים בלי קסדה. גם מזג האוויר היה נעים וקיצי, אבל פחות חם ולח מבדרום פלורידה. חנינו כמה ימים ב-Long Point, אי שלם שהוסב לאתר קמפינג ציבורי, מלא בדייגים ושייטים עם סירות מנוע נגררות, וסתם אנשים שנהנים להסתכל על הים.

ביום הראשון נסענו לחוף Sebastian Inlet Beach הסמוך, שהוא למעשה מפרץ קטן ורדוד, חמים ונעים כמו בריכת שחייה, אבל מלא בחיי-ים של האזור. הילדים שיחקו בחול ובמים, וראינו בין השאר שחפים ושקנאים וציפורים אחרות, ומדוזה שנסחפה לחוף, ואפילו דולפין אחד שנכנס למפרץ והשתכשך ליד הרוחצים עד שנמאס לו וחזר לאוקיינוס.

ביום השני חצינו ברגל את הגשר ל-Scout Island, שהוא אי זעיר ולגמרי לא מאוכלס, ומשמש רק לטיולים רגליים ולשיט קיאקים מסביבו. הלכנו קצת ביערות ושיחקנו קצת בחופים שלו, שהם טבעיים ומוזנחים קטע מגניב, עם מלא עצים נפולים וסחופת מהים ועצים ושולחנות פיקניק שמכוסים לגמרי בבלוטי-ים והשפל חושף אותם.

 

פלורידה זו מדינה גדולה מאוד, והיא קצת מזכירה לי את קליפורניה. קודם כול, בזה שאין לה מרכז מטרופוליני אחד שדומיננטי במדינה: יש לה לכל הפחות את מיאמי בדרום ואת אורלנדו במרכז, כל אחת מהן עם אופי משלה וכלכלה משלה. בניגוד לכל מדינה אחרת שהיינו בה, שבה היה מרכז מטרופוליני דומיננטי יחיד, או בכלל לא. נעמה מנחשת שזה אולי בגלל ששתיהן מדינות אורכיות עם אזורי אקלים שונים. גם קליפורניה וגם פלורידה (קליפורניה הרבה יותר) גם יחסית רחוקות ממרכזי האוכלוסין הגדולים של החוף המזרחי, ולכן לא מהוות חלק מרצף של מדינות דומות, אלא מרגישות כמו מדינות עצמאיות לגמרי שרק במקרה שייכות לאיחוד.