ערי הצפון-מזרח – מתגלגלים את אמריקה

בסך הכול היינו בוושינגטון די.סי כמעט שבועיים, אינטנסיביים למדיי. בשבוע הראשון חנינו מחוץ לבית של חברים, ואחר כך גרנו בבית של מכרים ישראלים אחרים תמורת דוגסיטינג, מה שהיה פחות נוח אבל מרגש לילדים ובסך הכול די כיף. בשני המקרים זה היה בפרוורים במרילנד ובמרחק הליכה או נסיעה קצרה מתחנת הרכבת התחתית הממש-מעולה של וושינגטון, מה שנתן לנו הרבה גמישות. אבל מזג האוויר התחיל להיות קשה, עם לילות מתחת לאפס ושלג מדי פעם, ולילדים ולנו היה קר מחוץ לבית. אבל הדלקנו נר ראשון של חנוכה (אני כותב קצת באיחור) וחוץ מהמוזיאונים הלאומיים הספקנו לראות את גן החיות הלאומי (יונתן: I've been waiting to see elephants my entire life!) וגם מוזיאון ילדים אחד נחמד בבולטימור. בסוף התארזנו ויצאנו לנסיעה מהירה בת יומיים לפאתי אטלנטה כדי להעביר שם את כריסטמס עם המשפחה, כמתוכנן.

Maker:0x4c,Date:2017-10-26,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-ve

לאחר שמיצינו את וושינגטון די.סי, הלכנו לראות את בולטימור (שנמצאת אומנם מצפון לוושינגטון, אבל היא די קרובה וממילא חנינו באמצע הדרך ביניהן). הדבר העיקרי שראינו שם היה פורט מקהנרי, המבצר מהקרב המפורסם ממלחמת 1812, והוא מפורסם כי עליו נכתב המנון ארצות הברית. את הסיפור כבר שמענו שלוש פעמים לפחות במהלך הטיול, אבל זה סיפור יפה: המבצר עמד בכניסה למפרץ והגן על העיר בולטימור מפני הצי האימפריאלי האימתני במשך לילה שלם של הפגזות והפגזות נגד של תותחים. פרנסיס סקוט קי, המחבר, היה באותו זמן במעצר על אחת הספינות הבריטיות, השקיף על הקרב מהסיפון, והיה במתח אם המגינים האמריקאיים הפסידו או ניצחו. ואז, לאור השחר המוקדם, הוא ראה את הדגל הפסים והכוכבים הענק מתנופף מעל המבצר, וידע שהוא מסמל בו-זמנית ניצחון וחופש מופשטים אבל גם קונקרטיים לגמרי. אז הוא מאוד התרגש וכתב את השיר, שהבית הראשון שלו הפך יותר מאוחר להמנון. ככה יוצא שההמנון האמריקאי, שהוא סמל לאומי, הוא בעצם על הדגל, שהוא סמל לאומי אחר, שזה תמיד נראה לי קצת מצחיק אבל בעצם משתלב מושלם בלאומיות האמריקאית שהיא מאוד אבסטרקטית וכמעט אוניברסלית, ולכן אפשר להלביש עליה ערכים ותכנים חדשים בכל מקום וזמן והקשר. אז מעולה להם.

בכל אופן. אפשר לסמוך על שירות הפארקים הלאומיים שיביאו את הרושם למקסימום: נכנסו למרכז המבקרים וצפינו בסרט שמספר את כל הסיפור, עם הסבר על הטקטיקות הצבאיות וההקשר ההיסטורי, ושחקנים חיים ואפקטים, שמסתיים בקלוז-אפ על הפנים הנרגשות של פרנסיס סקוט קי כשהוא רואה סוף סוף את הדגל מהסיפון; ואז קולאז' קולנועי עם קטעי ביצועים מתפתחים של "הדגל זרוע הכוכבים" במהלך ההיסטוריה, מהעתיק ביותר ועד ג'ימי הנדריקס בוודסטוק; ואז! כשהקהל נרגש כולו מהאלמותיות של הסנטימנט, כל הקיר שעליו מסך הקולנוע פשוט *עולה* וחושף את המבצר שנמצא מאחוריו, בוהק בשמש, עם הדגל מתנופף מעליו, וההמנון מתנגן בשלמותו הפעם, וכולם עומדים עם יד על הלב (כי רואים את הדגל). ואז יוצאים דרך הקיר הפתוח לסייר במבצר.

אני מלכתחילה התעניינתי במבצר עצמו: הוא בנוי בצורת כוכב (אני מנחש שכדי שהחומות יוכלו להדוף יותר טוב כדורי תותח הצידה? לא הצלחתי לברר את זה) עם תותחים בפינות. וגם הנוף יפהפה, כי הוא ממש באמצע המפרץ, עם העיר ורציפי הנמלים ואוניות פרושים מכל הכיוונים. הילדים נהנו לחקור את הבונקרים ואת מרתפי איחסון הפצצות, ולרוץ על הביצורים. עד שסיימו להתעייף וחזרנו הביתה.

מוזיאון ההיסטוריה האמריקנית הסמיתסוני מכיל את האוספים הלאומיים שקשורים ל, ובכן, ההיסטוריה האמריקנית. מטבע הדברים הוא קצת יותר למבוגרים, אבל הילדים התעניינו בתערוכות מסוימות בתוכו.

בהיסטוריה של התחבורה למשל. כי רכבות ומכוניות וכרכרות זה כיף. אני התלהבתי לגלות שכבר בשפל הגדול בשנות השלושים משפחות עברו לגור בקרוואנים ממונעים וטריילרים, ונעו ממקום למקום, מה שגרם לבעיות חברתיות בדיוק כמו היום.

img_20171211_134717

התערוכה על ההיסטוריה של אוכל הייתה מעניינת לי אבל פחות לילדים, אז הלכנו משם. ניסיתי להראות להם את האביזרים והתלבושות המקוריים והאוריגינליים של גיבורי התרבות שלהם אבל גם מזה הם לא התלהבו, אולי כי הם לא בדיוק מבינים את הקונספט של מקורי ואוריגינלי. בסוף מצאנו שיש סדנאות לילדים על המצאות היסטוריות ואקטואליות וזה עבד להם יופי.

מה *שאני* הכי אהבתי, נראה לי, הייתה תערוכת שמלות ההכתרה של כל הגברות הראשונות מאז ועד היום, שהייתה משולבת בתערוכה על המוסד הזה בכלל. היה ליד גם לוח של כל הנשיאים ויונתן מיהר לנסות את יכולות הקריאה שלו. משום מה הוא דילג על הנוכחי, התחיל מהקודם — לא תיקנתי אותו — וקרא את שמות כולם מאובמה ועד לג'ורג' וושינגטון. כשהוא הגיע לראשונים הוא אמר "אבא! אלה האנשים שעל השטרות!" אז מבחינתי מצוין.

היינו באי-אילו מוזיאונים אוויריים בטיול שלנו, וגם לפני כן, אבל הסמיתסוני זה משהו אחר, כי הוא מכיל את האוסף הלאומי הרשמי של כמעט כל כלי טיס היסטורי. נגיד: בכמעט כל מוזיאון גדול יש שחזור של המטוס של האחים רייט — בסמיתסוני יש *את* המטוס של האחים רייט. בתוך תערוכה עליהם ועל הפיתוח שלו. במוזיאונים בגדולים והנחשבים ביותר יש איזשהו תא נחיתה של תוכנית אפולו — בסמיתסוני יש את זה של אפולו 11 (אבל מסתבר שהוא בדיוק בסיבוב הופעות ברחבי ארה"ב. התאכזבתי נורא). וזה בתוך תערוכה שלמה על תוכנית אפולו שכוללת גם מלא חפצים מהטיסות כמו (כמעט כלאחר-יד) חליפת החלל שניל ארמסטרונג לבש כשאמר "צעד קטן לאדם", עדיין עם אבק ירח עליה. וכו', וכו'. צילמתי מלא תמונות ולא הצלחתי לוותר על שום מוצג משמעותי אז אני פשוט מעלה המון.

בכל אופן. ביקרנו שם בשני ימים נפרדים, בשני החלקים השונים של המוזיאון, זה שבשדרה הלאומית וזה שליד נמל התעופה. זה בסך בכול מוזיאון די כבד "של גדולים" והיה קשה לשמור על העניין של הילדים במה שרואים, אבל היו כמה פעילויות שהם כן התחברו אליהן יותר: קודם כול, תערוכה על אווירודינמיקה שאפשר להפעיל ולגעת, כולל הרצאה לילדים על חליפות חלל; וישיבה בתא הטייס של ססנה, אליה שלחתי את הילדים עם משימה לגלות איזה משטח אווירודינמי מפעיל כל הגה (והם הצליחו למפות בצורה מושלמת). הגדולים גם נכנסו לסימולטור שמשחזר איך זה לטוס במטוסים העתיקים מתחילת המאה העשרים. וראינו סרט איימקס על נושאות מטוסים.

אחרי שהקטנים נרגעו יכלתי לקחת את כולם לראות גם את המוצגים הרציניים יותר. נראה לי שמה שהם הכי אהבו מתוכם היה השחזור של תחנת החלל האמריקאית הראשונה "סקיילאב" הי"ד, שאפשר גם להיכנס לחלק ממנה ולראות איך חיו בתוכה האסטרונאוטים.

יונתן התחבר במיוחד למטוס "גוסאמר אלבטרוס", המטוס הראשון שמונע על ידי פדלים שחצה את תעלת לה-מאנש. ניצלנו את ההזדמנות לדבר על עקרונות הנדסה אווירית, כמו שהכנפיים שלו מאוד ארוכות כי הוא צריך הרבה עילוי בגלל הטיסה המאוד איטית שלו. ושבדרך כלל למטוסים מהירים יש כנפיים קצרות ולהיפך.

בתערוכה על היסטורית חקר החלל (שמסביב למעבורת החלל "דיסקאברי", בהצגה הכי יפה ונגישה של מעבורת שראינו עד עכשיו) היה מיצג יפה של תמונות "לפני ואחרי" של מגן חום של קפסולה של ג'מיני ואני ויונתן דיברנו על מה עושה מגן חום ואיך הוא עובד. אני-עצמי התעניינתי לראות את טבעת המכשירים של סטורן-V. וגם לגלות שהיה פרוייקט שנגנז להנחית קפסולת ג'מיני על מסלול נחיתה עם כנפי גלשן מתנפח.

כלי טיס היסטוריים נוספים שהיה לכבוד לנו לפגוש באופן אישי: החללית הפרטית הראשונה שהגיעה לחלל, והמטוס הנושא שלה; המטוס הקטלני ביותר בהיסטוריה, שהטיל את פצצת האטום על הירושימה; המטוס של צ'ארלס לינדברג, הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי; והחפץ הראשון מעשה ידי אדם שהגיע לחלל (כל עוד לא אכפת לנו איפה הוא נוחת).

מעבר לענייני פוליטיקה והיסטוריה, וושינגטון די.סי היא עיר לחלוטין מדהימה לתיירים ממגוון גילאים בגלל עושר המוזיאונים שלה. אלה בעיקר המוזיאונים של המכון הסמיתסוני, שכוללים את האוספים הלאומיים בהמון תחומים. אנחנו ביקרנו בארבעה: מוזיאון הטבע, מוזיאון התעופה והחלל, מוזיאון ההיסטוריה האמריקאית, וגן החיות הלאומי.

מוזיאון הטבע הסמיתסוני נראה ומאורגן בצורה שונה למדיי ממוזיאוני טבע אחרים שהיינו בהם. הוא מאוד מודרני, גם מבחינת העיצוב שלו וגם מבחינת הנושאים שהוא מתעסק בהם. מוזיאונים אחרים מציגים אוספים: הנה פוחלצי החיות האסייתיות שלנו, הנה פרוקי הרגליים, הנה שלדי הדינוזאורים. והם מנסים מאוד להציג דברים בסביבה הטבעית שלהם, כמה שיותר ריאליסטי, עם תפאורה של בית הגידול הטבעי של החיה, ורקע מצויר מאחורה שנראה כמו המשך של התפאורה, ותאורה דמוית שמש מלמעלה, עד שזה נראה כאילו פשוט מסתכלים דרך חלון ליבשת אחרת בזמן אחר. שזה באמת חסר תחליף, אם השנה היא 1950 ולאף אחד אין טלוויזיה בצבע וערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, שלא לדבר על יוטיוב, ולכן מוזיאון הטבע זו ההזדמנות הכי טובה שלכם לראות מקרוב דוב שחור דג דגים מהנהר או מה שזה לא יהיה. לראות את זה היום זה מאוד מרשים מבחינת ההישג הטכני, אבל קצת חסר פואנטה. זה הזכיר לי קצת את הציורים המאוד-ריאליסטיים של לפני תקופת המצלמה.

במוזיאון הטבע הסמיתסוני, לעומת זאת, לא מנסים פשוט "להציג את הטבע", אלא לספר איזשהו סיפור, לשים בהקשר, להראות משהו (כמו במוזיאונים הסמיתסוניים באופן כללי, גיליתי בהמשך). אז מוותרים על הריאליזם לטובת דגשים מסוימים, או כדי להראות את המוצגים לא כעומדים או מקוטלגים בפני עצמם אלא כחלק מאיזו תופעה רוחבית, או לספר סיפור על ההבנה שלנו את הטבע. נגיד: לא סתם ראינו פוחלץ של פרת-ים, אלא כחלק מתערוכה על הנקה אצל יונקים שונים (וגילינו שאצל פרות-ים ואצל כל הקרובים של הפילים, זה מבית-השחי. כן, כן). ותערוכת הדינוזאורים היתה משולבת בהסבר על איך משתמרים מאובנים, והיו שם מדענים שעבדו על סינון וקיטלוג מאובנים מאחורי זכוכית ואפשר היה לצפות בהם בעבודתם! זאת אומרת, לא רק תוצרי המדע עמדו בתצוגה, אלא גם המדע עצמו, התהליך שלו והאנשים שעושים אותו.

ראינו באמת המון דברים וצילמנו רק חלק יחסית קטן, אבל התערוכה האחת שעבורי היתה הכי מעניינת הייתה זאת שהציגה שלדים של כל מיני אבות קדומים של לוויתנים ודולפינים, והראתה את ההתפתחות שלהם מאב קדמון דמוי-היפופוטם, כך שאפשר היה לעקוב אחרי ההיעלמות ההדרגתית של הרגליים האחוריות וכו'.

mvimg_20171210_162526

מה שהיה הכי בעל ערך לילדים, נראה לי, היתה תערוכה באמת נפלאה על האבולוציה האנושית, שכללה למשל שחזורים ריאליסטיים, עד רמת העור והשיער, של מינים נכחדים מהסוג הומו. אנחנו התעכבנו על פסל ברונזה נפלא של קדמון אחד כזה — הומו ארקטוס, נראה לי? — ויונתן הבחין שלמרות שהוא די דומה לקוף-אדם, הרגלים שלו נראות אנושיות לגמרי.

חוץ מזה היה חלק שלם במוזיאון שהוקדש לסדנאות לילדים ולנוער. בין השאר הסתכלנו במיקרוסקופ על כל מיני דוגמאות של עצם ואבן ותאים, וגם למדנו לזהות סימנים על עצמות ומאובנים שמלמדים על ההיסטוריה שלהם.

מסימני העונה: עצי חג המולד מול הכניסה של הקפיטול ושל הבית הלבן.

העץ של הקפיטול, כך על פי השלט, הגיע מאזור נהר קוטני במונטנה (אנחנו ביקרנו בנהר הזה, אבל בחלק היותר צפוני שלו, בקולומביה הבריטית). נראה לי שגם הקישוט שלו בוצע על ידי תושבי האזור. כאילו, כל שנה אזור אחר בארה"ב תורם את העץ? זה נחמד.

"העץ הלאומי", זה שמול הבית הלבן, נטוע שם כבר כמה עשרות שנים (בחגים מוסיפים גם חנוכיה), אבל אם לשפוט לפי מה שראינו, כל שנה הוא מוקדש לנושא או לקהילה אחרת. השנה הוא היה מוקף במלא מלא מודלים של רכבות זעירות, נוסעות במעגלים. נרשמה התלהבות ניכרת אצל הילדים, ובעקבות כמה מהמבקרים האחרים הם ניסו והצליחו לקלוע מטבעות לתוך קרונות המשא.

בבית הלבן לא הספקנו לבקר כי זה דורש תיאום שלושה שבועות מראש, ואנחנו לא מתכננים את הטיול שלנו לכזה טווח. לפחות נחסך ממני הסיכוי לפגישה מביכה, נמוך ככל שיהיה. אבל כן ביקרנו בבניין הקפיטול, שכמו בבית הלבן, דורש תיאום דרך חברת הקונגרס שלנו (!) שהצוות שלה היה ממש אחלה (אנה אשו, נציגת המחוז ה-18 של קליפורניה. אגב).

ובכן, זה בניין מרשים. הרוטונדה שתחת הכיפה הגדולה מעוטרת ציורי קיר ותמונות ופסלים שמציגים את האתוס האמריקאי של התקופה אבל בסגנון של אומנות הרנסאנס, שזה קצת מוזר וקצת מגניב. נגיד, הפרסקו על תקרת הכיפה שמתאר את ג'ורג' וושינגטון המנוח משקיף מישיבה של מעלה. או זה שבהיקף הכיפה שמציג סצינות חשובות בהיסטוריה האמריקאית — עד וכולל הטיסה הראשונה של האחים רייט.

המדריכה אמרה שהיה שם גם פסל ענק של ג'ורג' וושינגטון, ובסופו של דבר הוציאו אותו משם כי הוא היה מוגזם ומביך. אחרי שראיתי את כל זה לא הבנתי מה יכול להיות מוגזם ומביך, אבל למחרת מצאתי אותו בקומה השנייה של מוזיאון ההיסטוריה האמריקאית וצילמתי (איפה שכתוב WE BUILD) ו… טוב. תשפטו בעצמכם.

וושינגטון די.סי!

ביום הראשון שלנו יצאנו לטיול לאורכה של השדרה הלאומית הענקית, חצי קילומטר רוחבה ושמונה קילומטרים אורכה, שפרושה בין בניין הקפיטול לבין המונומנט לזכר לינקולן, ובמרכזה האובליסק הענק של ג'ורג' וושינגטון. כל השדרה נטועה דשא ומלאה בריכות ואנדרטאות ופסלים של נשיאים קצת-פחות-נחשבים, ומשני צידיה עשרות מוזיאונים לאומיים ובנייני משרדי הממשלה הפדרליים, כולם מכובדים ועתיקים ובסגנון ניאו-קלאסי. בסך הכול היא נראית כמו איזו מרכז עיר רומית עתיקה, כשהפסלים והאנדרטאות של נשיאי העבר הם מקדשים שהתושבים הקימו לאליהם.

כל מרכז העיר, נשלט טופוגרפית, ויזואלית, ואסתטית על ידי בניין הפנתיא– אה, הקפיטול, שניצב על גבעה גבוהה בנקודת ההתחלה של השדרות והרחובות. כיפת השיש הצחורה שלו מולכת בקו הרקיע ומעמידה סטנדרט מוסרי שאי אפשר להתעלם ממנו. לעומתה, ולעומת המונומנטים הענקיים של וושינגטון ולינקולן, הבית הלבן לא נראה כל כך מרשים. אנחנו רגילים לראות אותו בתמונות מקרוב ומלמטה, בלי שום דבר מסביבו, אבל האמת שהוא אפילו לא נמצא על השדרה עצמה אלא מצפון לה (ישר מול האובליסק של וושינגטון, גם כן, לספק עוד תזכורת), בארכיטקטורה צנועה, בן שתי קומות בסך הכול, ונעלם בין בנייני המשרדים הממשלתיים שמקיפים אותו. בהשוואה לכל השאר, הוא נראה קצת כמו מגורי משרתים. אני מנחש שבכוונה.

img_20171207_115451

ניצלנו את ההזדמנות שאנחנו מלאים בהשראה מחיי האיימיש הפשוטים והספרטניים, והלכנו לבקר במפעל השוקולד של הרשי. האמת שכמו בסיור של קריולה, גם פה מזמן כבר לא מדובר בסיור במפעל אלא במרכז אטרקציות ממותגות. היו פעילויות נחמדות, כמו לתת לכל ילד להגדיר חבילת שוקולד משלו עם המרכיבים שהוא אוהב ובקופסה בעיצוב שלו, ואז לראות אותה מיוצרת בקו ייצור אוטומטי על סרט נע. היו פעילויות קצת מצחיקות ו, אה, טיפ-טיפה יומרניות, כמו "סדנת טעימות שוקולד" (של שוקולד הרשי, כן?), אבל הילדים נהנו מאוד בכל מקרה. במקום סיור במפעל יש היום רכבת קרוניות שעוברת בין תחנות שמדגימות כל מיני שלבים בייצור השוקולד. וגם סרט תלת-מימד בכיכוב דמויות המותג. לסיום נסענו באוטובוס מחופש לרכבת עתיקה לראות את תצוגת אורות חג המולד המפורסמת.

ברכות מלאנקאסטר, פנסילבניה! או כמו שהיא מכונה בפרסומי התיירות, "ארץ האיימיש". אם אני צריך לתאר איך זה נראה, אז בקירוב ראשוני, זה כאילו ביקרנו בישראל במציאות אלטרנטיבית שבה התנועה הקיבוצית בעצם הוקמה על ידי פלג של נטורי קרתא. כולל היידיש.

כל המלונות פה בעיירה נקראים בשמות כמו "איימיש-וויו" ו"איימיש-מוטל", וכל הזמן מגיעים אוטובוסים עם תיירים. נראה שקצת הפכו אותם לספארי. הייתי די נבוך בשבילם, אבל אז הבנתי שחלקם מתפרנסים מתיירות דווקא, אז מצב שזה בסך הכול חיובי להם. ברחובות נוסעות עגלות רתומות לסוסים, ואופניים בלי דוושות (בעצם קורקינטים שנראים כמו אופניים), ואנשים בכובעים מלפני מאתיים שנה, ועם זקנים בלי שפמים, או שמלות ארוכות מבדים כהים, חלקן שנראו תוצרת בית אבל לפעמים היו סתם בגדים כהים מרשתות אופנה עממיות, עם שמות המותגים עדיין מודפסים עליהן. סיקרן אותי מאוד לראות את זה, וניסיתי להבין: למה הם נמנעים מכל כך הרבה מודרנה אבל כן מאמצים דברים מסוימים מתוכה? מה המשמעות של החיים האלה מבחינתם, ושל היחסים עם החברה הכללית?

חנינו בחניון, צמודים לגדר שמעברה השני חווה, ככה שתרנגולות הסתובבו לנו בין הרגליים במשך כמה ימים והילדים האכילו אותן בליבות תפוחים.

49346023_10155579947491537_7341863322515406848_n

ביום הראשון שלנו הלכנו לארוחת ערב אצל אישה בשם סיידי, שבשמונה השנים האחרונות מארחת "אנגלים" כמונו תמורת תרומה. היה מעניין להקשיב מהצד לשיחת הטלפון שלה עם נעמה מנסה לברר אם המבוגר הנוסף שהיא מגיעה איתו זה גבר, לא שיש איזו בעיה או שום דבר בכלל, היא לא מתכוונת להיכנס לנו לעניינים, פשוט היא צריכה לדעת ספציפית כדי לתכנן איזו כמות של אוכל להכין, כי גברים כידוע אוכלים יותר. זה היה כל כך חמוד שאפילו לא נעלבתי. וגם נראה שחשוב לה להכין בדיוק את הכמות הנכונה.

הבית שלה נראה כמו בית אמריקאי רגיל, כולל השלטים הקטנים האלה של "בבית של סבתא מקבלים אקסטרה חיבוקים", וכיסא נדנדה וכאלה. היה צריך מבט שני ושלישי כדי לשים לב להבדלים. נגיד, אין לה חשמל בבית. אין. כן יש לה מנורת גז, ויש מכשירי חשמל נטענים פשוטים על סוללות, כמו מקדחה חשמלית שהיא משתמשת בה לעיבוד מזון. טלפון (קווי!) יש רק לבית אחד בכל רחוב בערך, והמשפחות משאירות זו לזו הודעות. וכמעט כל הספרים בבית הם ספרי דת או על דת, חלקם באנגלית וחלקם בגרמנית פנסילבנית.

בתפריט: לחם לבן עם חמאה וריבה, אפונה, פירה עם רוטב בשר, אטריות, וחמוצים. הכול בכמויות קטנות שסיידי הגישה בעצמה לכל סועד, אוכל פשוט ומזין שעבד טוב בטעם הישראלי שלי (למעט סלט הירקות החסר-תמידית). לקינוח גלידת וניל, וג'לי פירות, ופרוסת עוגת שוקולד ועוגת תפוחים.

הרעיון היה להכיר קצת את אנשי האיימיש ולשאול שאלות, וכזה, אבל היה… מגושם, ומתסכל. אולי בגלל הטיפול השוטף בלהקת הבנדיטים שלנו שלא ממש איפשר לפתח שיחה של יותר משני משפטים, מה גם שהם לא כרגע לא חזקים בנימוסי שולחן או בנימוסים בכלל אז הדרכנו אותם תוך כדי תנועה בעוד סיידי צופה בזעזוע. גם עלתה הבעיה הרגילה שלנו כשמכירים אנשים במקומות חדשים: אורח החיים שלנו כרגע בעצמו מעורר סקרנות, ואנחנו דווקא שמחים לדבר עליו, אז יוצא שמדברים יותר מדיי עלינו ופחות מדיי עליהם. בדרך כלל אני מנסה להימנע מזה מלכתחילה, אבל הפעם זה לא הצליח. גם פער הדורות קצת הפריע, אני חושד (אני מנחש שהיא מתקרבת לשמונים). אבל היא הביאה איתה לארוחה גם נכדה שלה, בת שמונה, שדיברה איתה בגרמנית פנסילבנית ואיתנו באנגלית, וזה היה יופי כי הילדה היתה מתוקה להפליא וגם הקריאה אחרי האוכל סיפור לילדים, והם התחברו מצוין.

אני בהתחלה חשבתי שהאיימיש מקפידים להפריד את עצמם מה"אנגלים" ולא להיות תלויים בהם לשום דבר, אבל כששאלתי את סיידי איך היחסים שלהם עם האוכלוסיה הכללית הבנתי שלא: הרבה מהם עובדים כשכירים, הם קונים מוצרים ואוכל בחנויות, הם משתמשים בשירותי רפואה וכו'. אז נראה שהעניין הוא לא תלות. וזה גם לא נגד טכנולוגיה באופן גורף, כי הם כן משתמשים בה בכל מיני מקומות. נראה לי שהם מנסים להימנע מדברים שמעודדים פינוקים וסמלי סטטוס ועצלנות. ויש איסורים עקרוניים על דברים ספציפיים (חשמל, מכוניות, דוושות באופניים) שהם חיים איתם ומסביבם. וגם מתוך שמרנות קיצונית כשלעצמה: העולם מבחינתנו יכול להתהפך, אנחנו לא משנים כלום. בשנים האחרונות האוכלוסיה שלהם גדלה מאוד כי יש להם איזה עשרה ילדים בכל משפחה בכל דור, ולסיידי יש המון נכדים וגם כמה נינים. וכולם גרים קרוב.

***

ביום השני הלכנו לנסיעה בעגלה עם סוסים. מאוד מעניין לילדים וגם לנו. העגלות שלהם באמת יפות מאוד ומתוחזקות היטב, צבועות בשחור, עם חלונות פרספקס גדולים ומושבים מרופדים ואורות איתות חשמליים. לא מותרות, אבל בבירור כלי תחבורה מסודר ופרקטי ומודרני, ככל שאפשר לקרוא לזה ככה. והן מהירות! זה לא הדשדוש של סוס של אלטע-זאכן, הסוסים ממש דוהרים, אני מנחש שאולי בשלושים קמ"ש. לגמרי תחליף סביר למכונית, בתוך העיר.

הכימיה שלנו עם העגלון היתה טובה בהרבה, וגם הסיטואציה היתה נוחה יותר לשיחה. שאלתי איך זה שכל העגלות באזור נראות דומות — נאמר לי שזה בגלל שכולן מיוצרות במקום אחד מרכזי בפנסילבניה, ואלה של האיימיש באוהיו באמת נראות קצת אחרת. באופן פרטי יש לו שתי עגלות, אחת פיק-אפ למטען, ואחת לנוסעים. חוץ מזה יכולנו לראות ברחוב שיש גם עגלות-אוטובוס שנמשכות על ידי שני סוסים כל אחת.

הוא הסיע אותנו לחווה וראינו איך מגדלים וחולבים פרות ברפת (שם דווקא יש להם חשמל למכונות), ותרנגולות ופרדות. לסיום קנינו עוגיות וחטיפים תוצרת בית, וגם לימונדה ובירת שורשים. נפרדנו מהעגלון ומהסוס וחזרנו הביתה.