יצאנו מפלזנטון, קליפורניה, צפונה לכיוון אורגון. הדרך כוללת חצייה של בסך הכול גבול מדינה אחד, אבל קליפורניה היא מדינה ארוכה, ארוכה, ומפרץ סן פרנסיסקו, שנחשב ל"צפון קליפורניה", בעצם נמצא די באמצע שלה. אז נסענו הרבה.
גם בתחילת הטיול שלנו, לפני שנה וחצי, יצאנו מקליפורניה לאורגון. אבל אז נסענו לאורך החוף, דרך עיירות של תעשיית העצים, בין עצי הסקוויה הענקיים לגלי האוקיינוס השקט. הפעם ויתרנו על כל אלה ונסענו ישר, בדרך המלך על אינטרסטייט 5, שעובר בעמק המרכזי של קליפורניה. זה עמק ענקי, מוארך מאוד, שלמעשה מהווה את אגן הניקוז של מפרץ סן פרנסיסקו והוא הדבר הבולט ביותר מבחינה טופוגרפית במדינה. הוא גדול בשטחו פי שתיים יותר מממדינת ישראל, וכולו פורה להדהים, כשיותר מחצי מהירקות והפירות של ארה"ב גדלים בו. זאת היתה נסיעה נוחה ויפה, בחלקים היותר גשומים ופוריים של העמק, במהירות מקסימלית ומעל אדמה שטוחה לחלוטין, מלאה במטעים וגפנים וערוגות ובתי חווה עד האופק, שמעליו אפשר היה לראות בקושי את צלליות רכס הסיירה-נוואדה ממזרח ורכס החוף ממערב.
mvimg_20190120_121834
אחרי שש שעות נסיעה נגמר לנו העמק. הגענו לפינה הצפונית שלו, בעיירה רידינג, והתחלנו לטפס במעלה ההרים. זה היה אולי ציורי לכתוב שהדרך התפתלה בין ההרים והאגמים, אבל היות שמדובר באינטרסטייט 5, יהיה יותר נכון להגיד שהדרך פשוט המשיכה כמעט ישר בזמן שההרים והאגמים קופצים מפניה הצידה בבהלה. ואז עלינו, ועלינו עוד, בזמן שהחוות והגידולים מתחלפים ביערות מחטניים, המישור עצמו בצוקים ורכסים. גם מזג האוויר התקרר במהירות, וירוק היער התחלף בלבן מושלג.
mvimg_20190118_171329
זה אזור הגבול שבין מדינות אורגון וקליפורניה, דליל-אוכלוסיה וחקלאי, מרוחק ממרכזי האוכלוסיה של שתיהן. תושבי האזור מרגישים מוזנחים על ידי שתי המדינות, ודוחפים כבר עשרות שנים לעצמאות ולהקמת מדינה משלהם, מדינת ג'פרסון. אני לא רואה לזה הרבה סיכויים, אבל הם מתעקשים, עם שלטים ודגלי מדינת ג'פרסון (צלחת זהב ועליה שני איקסים) וסמלים על מכוניות, ומבחינתי יש בזה משהו רומנטי.

mvimg_20190118_164147

כשהעריב היום הגענו למחוז חפצנו הזמני בעיירה Williams, בדרום אורגון. זה אזור שפרנסתו על חקלאות קנאביס, מלא כולו בחממות ובשדות ובתי חווה. קל לזהות את השדות שמיועדים לגידול לצרכים רפואיים, משום שאלה על פי חוק מגודרים לגובה ככה שאי אפשר לראות מבחוץ את הצמחים, בזמן שלשדות שמיועדים לגידולי פנאי אין דרישה כזאת, והם חשופים לעין, ירוקים ועליזים. נשארנו מחוץ לבית חווה של חברים, והילדים שיחקו, והיה כיף.
mvimg_20190120_113713
יומיים לאחר מכן חזרנו לדרכים, שוב. נכנסנו לעמק נהר Willammette, אחד מיובלי נהר הקולומביה, שזורם צפונה לאורך החוף של אורגון. בעמק הזה מתגוררת רוב אוכלוסיית המדינה, ואינטרסטייט 5 לקח אותנו דרכה בשלוש פעימות עירוניות הולכות ומתגברות: העיירה יוג'ין, הבירה סיילם, ולבסוף, העיר פורטלנד, עיר הנמל, העיר הגדולה ביותר באורגון, שבנויה על שפך נהר ווילמט לתוך נהר קולומביה הענק. כולה גשרים, מגדלי זכוכית, מנופים, מסילות טראם, גשרים מתרוממים, צפירות של אוניות ורכבות, ריח גשם וקפה. החניון שלנו נמצא על האי Hayden, בתוך נהר קולומביה, על הגבול. מדרום לו, אורגון. מצפון לו, מדינת וושינגטון. שילמנו שבועית, והתחלנו להתאקלם.
mvimg_20190203_172638
היינו איפשהו סביב בארסטו, על קצה המדבר, כשפגם הייצור התחיל להשפיע. אני זוכר את עצמי אומר משהו כמו "זאת הדרך לנסוע. עם הקרוואן שלנו מאחורינו, חופשיים לנוע לאן שנרצה" ופתאום היה איזה קרקוש הולך-ומתגבר והמנוע כבה ואנחנו בלמנו על השוליים הצרים של אינטרסטייט 15 כשסמיטריילרים חולפים לידנו כמו כרישי-ענק אדישים.
השוטר שבא לעזור מצא לנו חברת גרירה שהיתה מסוגלת לגרור במכה אחת את המשאית וגם את הקרוואן. כבר היה לילה, הילדים התחילו להתנמנם בכיסאות, בזמן שאנחנו נגררים בעשרה מיילים לשעה בחושך דרך בארסטו. הכול כבר היה סגור, אז הנהג הוריד והשאיר אותנו בחצר של חברת הגרירה. "ממול יש מוסך", הוא אמר. "בבוקר תתקנו, ותמשיכו". התקנו את הקרוואן לשהייה של לילה, והלכנו לישון.
מלכתחילה רצינו להגיע ללאס-וגאס כדי לשפץ קצת את הקרוואן, לסדר כל מיני קלקולים קטנים הצטברו בו. למה דווקא בווגאס? כי שם אפשר למצוא, אם מחפשים באמצע השבוע, מלונות מעולים במחירים מצחיקים לגמרי. אם כבר לחיות שבוע עם ארבעה ילדים מחוץ לבית, זאת הדרך היחידה לעשות את זה. אבל בבוקר, למוסכניק לא היה שום דבר חיובי לומר. "וואו, לא המומחיות שלי, דברים כאלה. כל מה שאני יכול זה להמליץ על מוסך פה בעיר שמכיר את ה, אה, תקלות האלה קצת יותר טוב. אני פשוט לא רוצה להטעות אתכם, אתם מבינים". התקשרנו למלון לבטל את ההזמנה גם להמשך השבוע.
בארסטו היא עיירה שכולה צומת דרכים. הרחוב הראשי שלה הוא כביש 66, שני אינטרסטייטים ראשיים מצטלבים בה, ורוב תנועת הרכבות לדרום קליפורניה עוברת במסילות דרכה. צינור. אז הלכנו ברגל על הצינור הזה, לאורך כביש 66, ומצאנו דיינר, ואחר כך הלכנו עוד קצת ומצאנו גן שעשועים לילדים, וחזרנו לקרוואן להפעיל גנרטור ומזגן. בינתיים הגיעו החדשות מהמוסך: כנראה שהפלאגים לא היו מחוברים מספיק טוב, כמו שקורה לפעמים בדגם הזה. הם נפלו, ושקשקו היטב בתוך הצילינדרים, הורסים הכול בדרכם. אז הלכנו לישון, אומללים באופן יסודי.
למחרת בבוקר פתחתי את האפליקציה של טריפ-אדווייזור ובדקתי מה יש לעשות עם ילדים באזור, והאפליקציה בתגובה פרצה בבכי. לאחר שהתאוששה הסכימה להודות שבעיר יש כמה מוזיאונים ומרכזי מבקרים קטנים, רובם סגורים באמצע השבוע, מה שלא עזר לנו, אבל חלקם אולי רלבנטיים. חבשנו כובעים, התמרחנו טוב בקרם הגנה, הכנסנו ילדים לעגלה ולמנשא, והתחלתי בהליכה הארוכה לאורך כמה קילומטרים של כביש 66 לעבר הדאון-טאון.
העיירה, ובכן, מכוערת. ואולי היא רק נראית מכוערת, רק לי, כי רק אני הולך בה ברגל, ואילו היא בבירור מיועדת לנסיעה. אולי מהירות הנסיעה משפיעה על האסתטיקה, כמו שמהירות התנועה של הכוכבים משפיעה על הצבע שלהם, ונוסעים ממונעים היו רואים סלונים מפנקים למכוניות, ודיינרים, ומוטלים מגניבים על כביש 66 ההיסטורי, בזמן שכל מה שאני ראיתי זה מדרכות סדוקות ואבק. אולי. בסופו של דבר חצינו גשר ארוך מעל מסוף רכבות-משא ענקי, עם המון מסילות מקבילות, ורכבות נכנסות ויוצאות ומתחברות ומתנתקות שנושאות כל מטען שאפשר לדמיין, ממכולות דרך מיכלי דלק וקרונות פחם ועד תותחי ארטילריה צבועים בצבעי הסוואה מדבריים. כשירדנו בצד השני של הגשר הגענו למחוז חפצנו: אי שם במדבר מוהאבי נמצאת תחנת המעקב "גולדסטון" של נאס"א לתקשורת עם גשושות חלל מרוחקות, ובבארסטו יש לה מרכז מבקרים קטן. הוא היה באמת קטן — שני חדרים עם בעיקר פוסטרים על הקירות — אבל זאת היתה הפעילות היחידה שעשינו מזה כמה ימים, וגם היתה שם אנטנת צלחת שהילדים היו יכולים לדבר דרכה ולהעמיד פנים שהם כדור-הארץ וגשושות לדבר באמצעותה זה לזה ברחבי החדר.
נעמה, בינתיים, כיתתה רגליה בין המוסכים, נושאת בזהירות את ראש המנוע שלנו והפלאגים בתוכו כמו שנושאים אקווריום עם דג זהב משתעל בסיבוב וטרינרים. אבל כל המוסכניקים רק נענעו את ראשם באמפתיה. "לא, גיברת. אין מה לעשות. זה רק להחליף מנוע". שבועיים עבודה, במינימום, והמון כסף. בלית ברירה אישרנו את התיקון, ונעמה מצאה רכב השכרה עם מספיק מקום לכולנו. את הקרוואן נשאיר בחצר של חברת הגרירה עד שהמשאית תהיה מוכנה לגרור אותו שוב. נעמה אספה אותנו עם רכב ההשכרה ממוזיאון הטבע המדברי הזעיר שהמשכנו אליו, ולמחרת בבוקר ארזנו חפצים ומזוודות, ונסענו למלון בלאס-וגאס, לפי התוכנית המקורית. את התיקונים בקרוואן נצטרך לעשות כבר בהזדמנות אחרת, אבל לפחות נצא מבארסטו.

סנטה פה נמצאת על כביש 66 ההיסטורי שהוביל משיקגו ללוס אנג'לס, ואנחנו המשכנו איתו מערבה. עצרנו לשבוע וקצת בבאר-שבע של צפון אמריקה, היא אלבקרקי, ניו מקסיקו: עיר תעשייה מחוספסת ומרוחקת בת כמיליון תושבים על גדות הריו-גרנדה העליון, בתוך עמק מוקף הרים בנוף מדברי. חנינו בחניון שמיועד למגורי קבע וקרווילות, שהיה מבחינתנו אחד המפנקים, עם שטח גדול פרטי ומגודר ועם לובי גדול ויפה שיכולתי לעבוד בו בשקט. לקחנו את הילדים למוזיאון הטבע והמדע ליום אחד, וביום אחר למוזיאון הכדורים הפורחים (שאלבקרקי מפורסמת בהם), אבל רוב הימים הלכנו למוזיאון הילדים והנוער Explora עם מגוון פעילויות יצירה ולימוד, שלילדים לא נמאס ממנו אף פעם.

אחר כך נסענו כמה שעות מערבה לעיירה Gallup (אוכלוסיה: 21,678) שעל גבול אריזונה. זאת עיירת-רכבת, על המסלול והצומת של כמה מסילות חשובות, ובכל שעות היממה אפשר לראות ולשמוע רכבות באורך קילומטרים כל אחת, מתגלגלות במהירות הליכה בקושי, עם קרונות עמוסים בשתי קומות של מכולות וארבעה קטרי דיזל ענקיים בראשן. הדבר הבולט השני בעיירה זה השורות הארוכות של מוטלים ברחוב הראשי, אז ברור שזו עיירת מעבר, מקום לעצור ללילה לנוסעים ולמטען, שנוסעים מלוס אנג'לס מזרחה, או להיפך. בסך הכול זו הייתה אחת מהעיירות החמודות והנעימות שהיינו בהן, בלי הרבה פוזה אבל עם אנשים נחמדים ביותר ואוכל מקסיקני מעולה. מסתבר שמשהו כמו חמישים אחוז מאוכלוסיית העיירה היא אמריקאים ילידים, בעיקר משבטי נוואחו והופי, אז יכול להיות שחלק מהאוכל המקסיקני שאכלנו הוא בעצם אוכל נוואחו, או משהו כזה, אבל הם קראו לו מקסיקני ולי אין דרך לדעת. כל בוקר עזבו כל הקרוואנים בחניון שלנו, והתחלפו באחרים, אבל אנחנו נשארנו שם שלושה ימים – שחינו בבריכה של החניון, והלכנו לקולנוע לראות סרט ("משפחת סופר-על 2"), וללונה-הפארק הנייד שבדיוק ביקר בעיירה. בסוף ארזנו את עצמנו והמשכנו מזרחה.

לאורך כביש 66 נמצא "מכתש מטאור" המפורסם, והתפתח שם אתר תיירותי, אז עצרנו שם עם הקרוואן וראינו את המוזיאון ושמענו את ההסברים. הסיפור מעניין: מסתבר שזה מכתש המטאורים הראשון שנחקר וזוהה ככזה, אחרי שגיאולוגים חקרו אתרי ניסוי גרעיניים מתקופת פרוייקט מנהטן וגילו גם בהם וגם בו סוג של מינרל שיכול להיווצר רק בתנאי חום ולחץ קיצוניים של פיצוץ גרעיני או פגיעת מטאור, מה שהוכיח את העניין. גם אומרים שם שהוא אתר המטאורים הכי שמור בעולם, ובאמת הוא נראה מאוד יפה.

Maker:0x4c,Date:2017-10-17,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

בערב הגענו סוף סוף לגראנד-קניון באריזונה. עליו אני אכתוב בנפרד אבל היינו שם יומיים מלאים ופגשנו חברים שלנו שהתארחנו אצלם בוושינגטון די.סי ושבדיוק עושים רואוד-טריפ משלהם, והיה מאוד נחמד. בסוף הביקור המשכנו מערבה, חצינו את הקולורדו פעם אחת אחרונה, וראינו את פני השטח המדבריים הולכים ומשטתחים, בעוד מחירי הדלק בתחנות מטפסים מעלה, מעלה, מעלה. ב-28 בחודש, בדיוק שנה אחרי שהגענו ללוס-אנג'לס לראשונה בתחילת הטיול שלנו, חזרנו לאותו אתר קרוואנים, וחנינו באותו מקום שהיה פנוי לנו, מתחת לשני העצים גדולים, כאילו הדרך המשיכה להוביל ישר אליו כל הזמן הזה.

Maker:0x4c,Date:2017-10-17,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

אחרי שבועיים בדנבר, תוקנה סוף סוף המשאית שלנו אז יכולנו להמשיך לנוע, ובתזמון מושלם בדיוק גם סיימנו את השבועיים המותרים לחניה רצופה בחניון של מחוז ג'פרסון, אז ממילא גם היינו צריכים להמשיך לנוע. מה שהיה בתזמון קצת פחות מושלם היה שבדיוק התחיל סוף השבוע של יום הזיכרון האמריקאי, שמסמן רשמית את תחילת הקיץ, ושבו כולם יוצאים לטבע לעשות על האש, מה שאמר שלא היה מקום פנוי בחניונים בכלל. כולם כבר הזמינו חודשים מראש. לאחר מאמצים כבירים נעמה מצאה מקום לשני לילות בפארק מדינתי בדרום קולורדו, ומכיוון שזה היה במרחק כמה שעות נסיעה ופחות או יותר בכיוון שלנו, אמרנו למה לא.

שלא כהרגלנו, החלטנו לנסוע לא באינטרסטייט אלא לחתוך דרך כבישים יחסית כפריים בהרים, וזה השתלם. הנוף אלפיני ממש, עם הרים תלולים, חלקם מכוסים עדיין שלג וחלקם מיוערים בצפיפות, וביניהם עמקים רחבים מכוסים בעשב ירוק ונחלים קטנים בצבע כחול-עמוק זורמים בהם, והרבה חוות קטנות במרחק כמה קילומטרים זו מזו עם גדרות ושערים מסוגננים. עצרנו בעיירה בסאות' פארק (!) לאכול במסעדת ברביקיו זעירה, עם חמישה-שישה שולחנות, וגם תכשיטים וכל מיני אבני חן למכירה, ובעלת מקום היפית שנראתה כאילו יצאה ישר מסרט משנות השבעים אל מאחורי הדלפק. היא התלהבה מכל עיירות ההיפסטרים שהיינו בהן, אוסטין במיוחד, ושמחה בשבילנו שאנחנו מתכננים להגיע לסנטה-פה, והמליצה על האוכל המקסיקני המצוין שם.

המשכנו לנסוע ולפנות ערב הגענו לפארק המדינתי "מקורות הארקנסו", לרגלי ההרים וליד הנהר. תפסנו כמעט את המקום האחרון בחניון, כי כל השאר היה כבר מלא במשפחות נרגשות. זה החניון הכי פשוט שהיינו בו, לא רק בלי מים וחשמל לקרוואנים אלא גם בלי מים וחשמל בכלל, גם לא בשירותים הציבוריים. אבל לנו יש מיכל מלא ותכננו להיות שם רק יומיים אז מה אכפת לנו. היה כיף, אחרי שבועיים בעיר, לצאת קצת החוצה למרחבים, ולמנוחה: אכלנו ס'מורז במדורה וראינו סרטים וקראנו ספרים. בבוקר הלכנו כולנו לראות את הארקנסו, שבנקודה הזאת הוא עוד קטן אבל כבר מלא עזוז ומרשים למדיי.

קווי פרשת מים תמיד ריתקו אותי: הרעיון שהארץ, בכל מקום, מתחלקת בחלוקה טבעית ואובייקטיבית, ושאפשר גם לראות אותה בשטח ממש. בהסתכלות הזאת, הגבולות השרירותיים בין רוב המדינות בארצות הברית קצת מגוחכים, במיוחד בהתחשב בזה שהמדינות בדרך כלל קרויות על שמות הנהרות מלכתחילה. מדינת קולורדו קיצונית בעניין הזה כי לא רק שאין לה קשר מיוחד לנהר הקולורדו שאין לאף אחת משש המדינות האחרות שבהם עוברים הוא ויובליו, אלא שרוב שטח המדינה לא נמצא בכלל באגן הניקוז של הנהר. למעשה מדינת קולורדו מתחלקת בין לא פחות מארבעה נהרות-ענק שונים לגמרי: במערב הקולורדו, שנשפך לאוקיינוס השקט; בדרום הריו-גרנדה, שממשיך דרך ניו-מקסיקו וטקסס אל מפרץ מקסיקו; בצפון ובאזור דנבר, יובלי המיזורי; ובמזרח נהר ארקנסו, כששני האחרונים נשפכים בסופו של דבר למיסיסיפי. זה מפגש-פסגה של הנהרות הגדולים ביותר בארצות הברית, שמתרחש ממש בפסגה פיסית, בשטח שאפשר לחצות אותו בשעה נסיעה. לו רציתי, יכולתי לשים פתק בבקבוק, ולדאוג לכך שיגיע לכמעט כל מדינה ממערב למסיסיפי, לפי בחירתי. זה רק עניין של לזרוק את אותו לערוץ הנחל הנכון.

dsc_0996

יצאנו ממואבּ, יוטה, ונסענו מזרחה, במעלה נהר הקולורדו. הנהר והדרך הובילו אותנו מעלה-מעלה, מעבר לגבול המדינות, בין הרים שהלכו וגבהו, בעוד הצמחיה עליהם משתנה ממדבר, לשיחים, לעצים, ליערות מחטניים גבוהים ומרשימים, ואז לפסגות מושלגות שביניהן גאיות ירוקים עם עיירות קטנות. ולכל אורך הדרך, הקולורדו, שככל שהמשכנו לנסוע חזרנו איתו לתקופת ינקותו: קטן, שליו, מפכפך, שבילי טיולים לאורכו וגשרים כפריים מעליו, וסירות וקיאקים שטים בו לעת ערב. קשה להאמין שזה אותו הנהר שיהפוך לקולורדו האדיר של אריזונה ונוואדה, שיחתוך את המישור הסלעי לעומק של כמעט שני קילומטרים, ושיידרשו מיטב המשאבים ההנדסיים של אומה תעשייתית שלמה כדי לסכור אותו.
בסופו של דבר עזבנו את אגן הניקוז של הקולורדו ויצאנו מזרחה מבין ההרים, לתוך מישור וגבעות ירוקות בצל הרי הרוקי. זו דנבר. האביב כבר התחיל, אבל החניונים הציבוריים לא נפתחו עדיין, ואנחנו התקשינו למצוא מקום פנוי בפרטיים. לאחר חיפוש חנינו בחניון נוח ומטופח מאוד (גם אם יקר קצת לטעמנו) בעיירה המערבית גולדן. באחד הימים הראשונים נסענו לבולדר לפגוש חברים ולראות את מרכז העיר, וברוב שאר הימים נסענו לפעילויות בדנבר.
העיר אומנם נמצאת מחוץ להרי הרוקי, אבל היא עדיין בגובה של יותר מקילומטר וחצי, והאוויר דליל מאוד. באזור שלנו, המערבי, שנמצא ממש בשולי ההרים, פני השטח סוערים: עם גבעות, ומצוקים, וקצוות של שכבות גיאולוגיות אלכסוניות, חשופות כמו שבר פתוח. הבניינים והרחובות לפעמים פשוט בנויים ביניהם, מוקפים בדשא, עם חלונות שנפתחים ישר לסלעים.
ואנשים מטיילים, בכל מקום. אי אפשר לנסוע מטר בלי לראות אותם עם מקלות הליכה או רצים או עם אופניים או קיאקים, בכל גיל ובכל הרכב. וגם אופנועים כבדים, אלפים מהם נוסעים בשיירות שלוקח להן עשרים דקות לעבור. הקולורדיאנים נראים נמרצים מאוד, הרפתקנים, ובהרכב האתני שלהם גם מאוד לבנים. האווירה הזכירה לי מאוד את הצפון-מערב, שעזבנו לפני יותר מחצי שנה, למרות המרחק משם. החלטנו להישאר שבועיים.
IMG_20180505_100703.jpg
מעניין לראות עד כמה רחוק משפיעות הערים הגדולות על סביבותיהן. במרחק שעה וחצי נסיעה יש פרוורים, כמובן, וערי לווין. ואם ממשיכים עוד, ערים קטנות ובינוניות, עיירות וכפרים, שהעיר הגדולה בשבילם רחוקה מדיי לנסיעה יומיומית, אבל היא כן מקום לנסיעה לבילוי, או לתרבות, או לעסקים, או לקניות לא-טריוויאליות. מעבר לזה, העיר מורגשת עדיין, אבל בדרכים מרומזות יותר. שלטי הדרכים מתייחסים אליה כנקודת ציון. המצרכים בחנויות משונעים דרכה, האופנות מגיעות ממנה, הכלכלה והתרבות מושפעים קודם כול ממה שקורה בה. היא לא נראית מעולם, ובכל זאת תופיה קובעים מרחוק את סדר החיים, וכולם מתכווננים לפיהם, כאילו מרימים מבט מדי פעם לכיוונה הכללי, בין אם בחיוך או בחשש.
אבל אם נוסעים עוד יותר רחוק מזה — כבר לא. חוצים קו בלתי-נראה, וכל המצפנים התרבותיים מפסיקים פתאום לעבוד. שם העיר הגדולה עוד מופיע על שלטי הדרכים, אבל לצד עוד שמות, של ערים גדולות ורחוקות אחרות. הכפרים והעיירות המקומיים הם פשוט כפרים ועיירות, ללא מרכז. הם לא קרובים לעיר או רחוקים מהעיר, הם לא בדרך אליה או ממנה, הם לא חלק משום מערכת. הם פשוט שם, מתקיימים, כשלעצמם. המציאות הפיזית מחרישת-אוזניים, כמו השקט במדבר.

עזבנו את אוסטין, אבל בעצם עזבנו את כל מזרח ארצות הברית, בנסיעה ארוכה-ארוכה מערבה. המרחקים לא ייאמנו. נוהגים כמה שעות, ועדיין נוסעים. נמנמתי שלוש שעות יחד עם הילדים בנסיעה, וכשהתעוררתי עדיין לא השתנה כלום. בדקתי במפה: נוסעים, עדיין על אותו כביש, באותו כיוון, כמעט באותה נקודה במערב טקסס.

אז כבר חצינו את קו האורך 100°. בין מזרח למערב ארצות הברית יש הרבה גבולות, וזה אחד מהם: הקו שממערב לו אין מספיק משקעים (מהלחות שעולה ממפרץ מקסיקו) כדי לקיים חקלאות בעל, ולכן עד לחוף המערבי כמעט ואין חקלאות, ולכן כמעט ואין אנשים. במילים אחרות, מדבר. אני ציפיתי שהשינוי יהיה הדרגתי, אבל הוא היה חד לגמרי: בבת אחת, כל ערוצי הנחלים שחצינו הפכו ליבשים. הכפרים והעיירות נעלמו מהנוף, והסימן הכמעט יחידי לישוב קבע באזור, לאורך שעות של נסיעה, הן הגדרות והשלטים שמכריזים כל כמה עשרות קילומטרים על שטח של חווה כלשהי. אבל גידולים אין בה; בטח רק שטחי מרעה לפרות. באחת הפעמים שבדקתי איפה אנחנו נמצאים גיליתי שבלי לשים לב חצינו את נהר Pecos, שידוע היסטורית בכך שמעבר לו אין דבר פרט לפורעי חוק ולשופט רוי בין. לא אכחיש שעבר בי רעד.

MVIMG_20180326_110631.jpg

בסוף מצאנו עיירה גדולה בדיוק מספיק כדי שיהיה בה וולמארט, וחנינו שם ללילה.

בוקר טוב מאוזונה, טקסס. ולהלן העדכון: אין שום דבר בכלל באוזונה, טקסס. זה חור. עד כאן עדכוננו מאוזונה, טקסס. תודה שהייתם איתנו.

אז נוסעים עוד. עוד מדבר, עוד שיחים, עוד כביש, עוד גדרות של חוות.

"ככה תמיד דמיינת את אל-פאסו?"
"לא דמיינתי את אל-פאסו מעולם."
ראינו מרחוק את הנהר ריו-גרנדה, שמפריד בין אל-פאסו האמריקנית לסיודד-חוארז המקסיקנית, ובליבה פסל האיקס האדום הענק, בולט לקילומטרים. ואז חצינו את הריו-גרנדה עצמו, למדינת ניו-מקסיקו. תוך שעתיים נסיעה חצינו גם את קו פרשת המים היבשתית, מה שאומר שטכנית עברנו סופית למערב ארצות הברית.
"אם כבר שיחקנו אותה היום, והגענו עד כאן, אולי נמשוך כולה עוד חמש שעות נסיעה עד פיניקס? יש שם סניף של לגולנד".
אלוהים אדירים, הארץ הזאת לא נבנתה בקנה מידה אנושי בכלל.

עד פיניקס לא הגענו באותו יום, אבל כן הגענו לטוסון, אריזונה, וחנינו בוולמארט ללילה. קמנו למחרת בבוקר עם נוף מדברי הררי משגע ומזג אוויר קריר מאוד, אז החלטנו שאם אנחנו כבר נמצאים במרכז קניות זאת הזדמנות לקחת את הילדים לראות סרט. "פיטר רביט".
MVIMG_20180327_141155.jpg
היה מאוד מוצלח, ואז התקפלנו בחזרה לאוטו והמשכנו צפונה לכיוון פיניקס, כשאנחנו מתחמקים מסערות חול על הכבישים וקוראים בקפידה את השלטים שמדריכים את הנהגים איך להתנהג במקרה שהם נקלעים לתוך אחת כזו בכל זאת.
MVIMG_20180327_163324.jpg

פיניקס, בירת אריזונה, היא עיר נאה ונעימה, גדולה יותר משציפיתי, עם כמה מיליוני תושבים באזור המטרופוליני שלה, "עמק השמש", על אחד היובלים של נהר קולורדו. ואריזונה עצמה היא המדינה הצעירה ביותר בארה"ב היבשתית, מתחילת המאה העשרים. במקור האזור כולו התבסס על כריית נחושת, גידול כותנה, ותיירות-מרפא לחולי שחפת מהחוף המזרחי שבאו להשתעל קצת באוויר המדברי החם והיבש. היום, כשהמזגנים זולים והנדל"ן יקר, פיניקס פורחת מחדש כעיר הייטק.
נשארנו שם כמה ימים להתאושש קצת מהנסיעה, לאגור כוחות לחלק האחרון של המסע, ולתת לילדים ליהנות מהפעילויות שיש לפיניקס להציע (עליהן אני אכתוב בהמשך). סגנון הבנייה הייחודי של דרום-מערב ארצות הברית מאוד בולט בה — וגם בטוסון ובאל-פאסו — עם בתים מאבן-חול אדומה וחומה, עם כרכובים מעוגלים, ועיטורים גיאומטריים על בניינים וגשרים, פרחים אבסטרקטיים וספירלות, שנראים כמו סמלים ילידיים. אי אפשר לטעות ולחשוב שאנחנו בכל מקום אחר.
מבחינת השייכות של פיניקס לאזור מטרופוליני — היא נמצאת בדיוק… על הגבול. ממזרח, שטח ההפקר השטוח והאינסופי, שרק עכשיו סיימנו לחצות. וממערב, כמעט כלום. אלא רק רמז, התחלה, של נפילה ארוכה-ארוכה, איטית בהתחלה אבל הולכת ומואצת, מורגשת ויותר ויותר, לתוך אזור ההשפעה הענקי של מטרופולין לוס-אנג׳לס.

אחרי שלושה ימים התארזנו ונסענו צפון-מערבה, לכיוון לאס-וגאס. כל קילומטר שאנחנו נוסעים, הנוף והצמחיה הופכים להיות יותר ויותר טיפוסיים לאזור. תילי-סלעים שחוקי רוחות ושטפונות, צמחיה משונה, שנראית אחרת כל כך מצמחי המדבר של המזרח התיכון, עם קקטוסי-ענק ושיחים מוזרים, חלקם בפריחה אביבית מלאה.
MVIMG_20180331_142012.jpg
MVIMG_20180331_124401.jpg
בצהריים עצרנו בתחנת הדרכים Wikieup, האותנטית כמעט עד כדי פרודיה, אכלנו והתרעננו, ואז המשכנו בדרכנו.
MVIMG_20180331_162003.jpg
לקראת ערב חצינו את נהר קולורדו לנוואדה, ובילינו את הלילה בחניון של וולמארט. ולמחרת בבוקר החנינו, סוף סוף, את הקרוואן בחניון ליד מלון גראנד, ועשינו צ'ק אין.
בלאס-וגאס כבר היינו כמה פעם-פעמיים, אבל אף פעם לא הגענו אליה ממזרח ארצות הברית. וההבדל בפרספקטיבה מורגש. הצורה שבה אורחי המלון והתיירים מתלבשים, הכיתוב על החולצות שלהם, הסנדלים האופנתיים, התסרוקות, הדיאלקט, נושאי השיחה, המוסיקה שהם שומעים או שמשמיעים להם: אלה אנשים מלוס אנג'לס. רשמית, העיר הגדולה עדיין במרחק של לפחות ארבע שעות נסיעה וגבול-מדינה אחד. אבל הנה: מעבר לכל המרחק, היא כבר פה.