תגית: רואוד-טריפ

נסענו מפרוורי וושינגטון במדינת מרילנד ועד לקצה הצפון-מערבי של מדינת דרום-קרולינה, ביומיים רצופים של נסיעות. מזג האוויר התחמם קצת; היערות התעבו, גבהו, והוריקו מעט; הנוף הפך להררי יותר. לאחר כמה שעות של נסיעה התחלנו סוף-סוף להיחלץ מבאר הכבידה העירוני של המגלופוליס הצפון-מזרחי האדיר, ואז גם הישוב האנושי יכל להתחיל לבטא אופי משל עצמו, בתחילה בהיסוס, ואז בביטחון הולך וגובר. בנייה בלבנים האדומות הפכה דומיננטית עבור בתים פרטיים. וגם אלה שהיו בנויים מעץ נראו דרומיים יותר, גדולים יותר, עם חזיתות רחבות ומרשימות, כמו בתי אחוזה שחולשים על אדמותיהם; או לחילופין, קטנים ומוזנחים, עם צבע מתקלף וגרוטאות בחצר. שלטי הפרסומות לאורך הכבישים השתנו. בערים התרגלנו להומור ומשחקי מילים מתוחכמים; לפניה לחוש המעמד הרגיש, לרצון להתקדם בחיים. עכשיו הם דיברו על נוסטלגיה, על ערכים, על משפחה. רהיטים כמו של סבתא. מסעדת הברביקיו של סבא. "את תתמכי באימא שלך; אנחנו נתמוך בך", הבטיחה פרסומת אחת לביטוח סיעודי.

כשעצרנו לאכול במקדולנדס בצד הדרך, רוב האנשים שם היו שחורים, גם הצוות וגם הלקוחות; אבל בכרזות הדרושים של המסעדה, בפרסומים שלה ללקוחות, וגם בטלוויזיה, בתחזית מזג האוויר ובחדשות, כמעט כולם היו לבנים. לא יכולתי שלא לשים לב וזה ואני לא יודע איך הם לא שמים לב לזה, אם באמת יכול להיות שהם לא שמים לב. אולי הם הם פשוט התרגלו.

בלילה חנינו לא בוולמרט, כמו שהתרגלנו עד עכשיו, אלא ניצלנו אופציה חדשה וחנינו מחוץ למסעדה מתוך הרשת הענקית של Cracker Barrel. כשקמנו אכלנו שם ארוחת בוקר: בישול דרומי מסורתי כבד, במופגן ובמוצהר, עם רהיטי עץ וכיסאות נדנדה על המרפסת בחוץ, ותמונות וחפצים עתיקים על הקירות בפנים. שלט על הדלת הכריז שהמסעדה מקבלת בברכה לקוחות מכל הגזעים והמוצאים בלי אפליה. חיפשתי בעקשנות בין כל התמונות בשחור-לבן שהיו תלויות בצפיפות על הקירות, עד שמצאתי אחת של אדם שחור; רק דפי הצביעה שחולקו לילדים, חופשיים מכבלי הז'אנר הנוסטלגי האותנטי, הכילו דמויות לפי כללי הדייברסיטי האמריקאי הרגיל שהיכרנו עוד מקליפורניה. הלקוחות היו ברובם לבנים.

לקראת ערב חנינו בחניון הקרוואנים שהזמנו מראש על גדותיו של אגם שמפריד בין מדינת דרום קרולינה לג'ורג'יה. האזור נראה כפרי לגמרי, אבל רק שעתיים נסיעה ממערב לו נמצאת העיר הגדולה אטלנטה, בירת הדרום. למחרת יגיעו משם אח שלי והילדים שלו להתארח אצלנו לשלושה ימים.

ככל שאנחנו מדרימים, מבוסטון דרך ניו-יורק ועד פילדלפיה, הנוף משתנה, מהרוגע הפסטורלי של ניו-אינגלנד לכובד הראש של האזור האמצע-אטלנטי. העצים סיימו מזמן להשיר את עליהם, והכבישים כבר לא מתפתלים בתוך ים ירוק עולץ ומעודד כמו פעם, אלא ביערות מונוכרומטיים של ענפים וגזעים חשופים, צלליות באפור יותר כהה על רקע מה שנשאר מאור היום, המעונן תמידית, של נובמבר ודצמבר. קר, קר, קר, קר. לעצים קר, לציפורים קר, לאנשים קר. את שני האחרונים כבר בקושי אפשר לראות, אבל לעצים אין לאן לברוח אלא לתוך עצמם, והם מפנים את גבם לעולם בשלוש מאות ושישים מעלות. גם הבתים. אלה כבר לא בתי עץ, אלא בניינים גדולים וכבדים, בני ארבע קומות ויותר, העתיקים מביניהם בסגנון הניאו-קלאסי, והחדשים מלבנים אדומות, או מצופים בטיח אפור.

***

פילדלפיה, "עיר האחווה", היתה הבירה הראשונה של ארצות הברית. מלכתחילה היא הוקמה על ידי וויליאם פן כמרכז של סובלנות דתית, דגם מתוכנן וזוהר של מה שהעולם החדש יכול להיות, עם כיכרות ציבוריות גדולות ושדרות שמקשרות ביניהן. הבירה עברה אומנם לוושינגטון די.סי, אבל הרבה מוסדות פדרליים עדיין נמצאים בפילדלפיה, והעיר מלאה להתפקע במוזיאונים ומרכזי תרבות, משקיפים על השדרות ועל הכיכרות. כל הכיכרות הם חלק מתוכנית האב של העיר, אבל לכל אחת מהן אופי משלה: פארק גדול, או מעגל תנועה ענק מסביב למזרקה מפוארת, או אזור בילויים וספורט, וכולם מקיפים את בית העירייה שבמרכז.

בין כיכר וושינגטון לכיכר פרנקלין נמצא כמעט כל סיפור ההקמה של ארצות הברית, שהלכנו לראות בטיול רגלי אחד: גילדת הבנאים, שם התכנס הקונגרס הקונטיננטלי הראשון, והיכל העצמאות, שם הוכרזה עצמאות ארה"ב על ידי נציגי שלוש-עשרה המושבות, ופעמון החירות המפורסם, וגם מוזיאון שמוקדש לחייו של בנג'מין פרנקלין, נציג פנסילבניה ובן העיר.

כשסיימנו, הלכנו לכיכר פרנקלין לבלות קצת. אבל על זה בפוסט הבא.

עם סיום הכנס המשפחתי תם פרק בטיול שלנו. כל המסע שלנו מזרחה היו תחום בין שני תאריכים של ביקורים מהארץ, שנתן לנו בדיוק חודשיים להגיע מסן-פרנסיסקו למסצ'סוטס. ובזמן הזה גם רצינו לראות את כל מה שיש בדרך. אז יוצא שבעיקר נסענו, הרבה, ותיירנו הרבה, אבל ספרנו כל יום, כי כל יום מנוחה בא על חשבון משהו שאולי נרצה לראות במזרח. אבל מרגע שסיימנו עם ארועים שנגמרו בלו"ז מראש, יכולנו לחזור להיות ספונטניים ולנסוע איך שבא לנו באותו רגע ובאיזה קצב שמתאים לנו. בעצם המגבלה היחידה שלנו כרגע היא רק מזג האוויר (החורף המתקרב) שבעטיו החלטנו לוותר על קוויבק.

אז נסענו לבלות כמה ימים בוורמונט, לנוח ולהתאפס ולתכנן. הדרך לשם יפהפיה, עם יערות בעיצומה של שלכת, פאזל משוגע של צבעים מירוק עמוק דרך ירוק בהיר וצהוב ועד אדום. ולא אדום כמו "גוון אדום יחסית למה שהייתם מצפים מעלים של עץ", אלא אדום ממש, אדום כמו חלודה, אדום כמו דם.

חנינו באחד החניונים היותר-נעימים ונוחים שיצא לנו לחנות בהם, אז נשארנו ארבעה לילות במקום השניים שתכננו. בין לבין הלכנו לראות את מפעל הגלידות של בן&ג'ריז, ולמוזיאון מדע שמוקדש לאגם צ'מפליין הסמוך.

חזרנו לארצות הברית, בדרך למסצ'וסטס, אבל בעצם המטרה הייתה לעצור ברוצ'סטר, לבקר את החברה הכי טובה של יונתן, אמילי.

את אמילי פגשנו לראשונה רק חודש או חודשיים אחרי שעזבנו את ישראל, בגן השעשועים ליד הדירה הראשונה שלנו. גם הם בדיוק עברו לשם והיו זרים לאזור בדיוק כמונו. יונתן עוד לא היה בן שנתיים, עוז עוד לא נולד בכלל, ואמילי רק התחילה ללכת. אני זוכר שיונתן ירד מהמגלשה, כולו מתלהב לפגוש חברים חדשים, והיא הסתכלה בהשתאות במיומנות שלו על שתי רגליים. באותה תקופה היינו נפגשים באותו פארק כמעט כל אחר צהריים. אחרי כמה חודשים הם עזבו את הדיור הזמני לידנו לטובת בית פרטי באזור, אבל המשכנו להיפגש עם אמילי וההורים שלה בכל מיני פעילויות, ג'ימבורי וגני חיות וטיולים לאקווריום הגדול במונטריי וסתם פליי-דייטים, שהצטרפו אליהם עם הזמן גם עוז והאחות הקטנה של אמילי, מולי. בין לבין הם התחילו לשלוח זה לזו מכתבים בדואר, בהתחלה ציורים פשוטים וככל שגדלו, גם עם אותיות ושמות וביטויים קצרים שהם למדו לכתוב.

לפני אולי שנה הוריה של אמילי החליטו שהספיקו להם החיים במפרציה, וחזרו לרוצ'סטר. במשך זמן-מה הילדים המשיכו לבקש מדי פעם לראות את אמילי, וכל פעם שהיינו נכנסים לאוטו ומספרים להם שנוסעים למקום חדש הם היו ישר מנחשים שנוסעים לראות אותה, סוף סוף. אבל לא.

הנוף בצפון מדינת ניו-יורק הזכיר קצת את מינסוטה, רק… יותר. מודגש יותר, ירוק יותר, מקומי יותר. העצים תמירים ודקים, במגוון צבעים רחב שנע כל הדרך מירוק עמוק דרך ירוק בהיר ועד צהוב, אפילו בין הענפים של אותו עץ עצמו. נוף כפרי רחב-ידיים ומטופח. כל הבתים מעץ צבוע בצבע טרי בחום-אדמה או צהוב בהיר, ועם גגות מאוד משופעים, מצופים ברעפים בירוק או אפור. ובכל מקום דשא ירוק (תמיד) ומכוסח למשעי (תמיד) וכנסיות פה ושם עם שלטים מזמינים ומלאים בחשיבה חיובית.

תוך כדי נסיעה התברר לנו שהיעד שלנו בעצם לא ברוצ'סטר, אלא בפרוור מאוד דרומי שלה, ואחר כך התברר שגם לא ממש בעיירה עצמה אלא בחגורה הכפרית שמקיפה אותה. בקיצור, נסענו כשעה בכבישים מתפתלים בין דשאים לגבעות מכוסות שדות תירס קטנים ומתולמים כאילו היו כרמים, או גדרות-עץ נמוכות עם כמה סוסים רועים בהם. בסוף כמעט פספסנו את הכניסה לדרך עפר שהתפתלה כמה מאות מטרים בתוך חורש עצים, עד שנעצרה מול בית גדול מוקף במדשאות עד האופק.

לא אמרנו לילדים שאנחנו נוסעים לאמילי, הפעם. אמרנו "הפתעה". והדגשנו "זה לא הפתעה שהיא משהו, זו הפתעה שהיא מישהו", והם לא הצליחו לנחש. אבל מייד כשיונתן ראה את אמילי דרך החלון מילאה צהלת האושר שלו את כל האוטו, כשפתחנו לו את חגורת הבטיחות הוא זינק החוצה והוא ואמילי נצמדו זה לזו כמו שני מגנטים שנזרקו על השולחן, והמשיכו לשחק ולקשקש כאילו לא נפרדו אף פעם.

פספסנו את אבא של אמילי, שבדיוק היה בנסיעת עבודה, אבל אימא שלה היתה, והיה כיף לפגוש שוב גם אותה. בעצם אלה החברים הראשונים בטיול הזה שאנחנו מבקרים שהם לא ישראלים, ואיכשהו זה הפך את היחסים למאוד פשוטים וקרובים, כשצריך לתרגם רק דרך הבדל תרבותי אחד ולא שניים. הם חזרו לרוצ'סטר כי התגעגעו למרחבים ולפרטיות שהכפר מאפשר ("כדי להגיע לחנות אני נוסעת רק חמש-עשרה דקות, אבל בחמש-עשרה הדקות האלה אני לא רואה אף אחד"). ומסתבר שהם בדיוק עברו לבית לפני כמה חודשים ועדיין מתארגנים, מה שלא הייתי מנחש לפי כמה מסודר ונאה נראה הכול ("כל המדשאות שאתה רואה פה היו מכוסות בדשא עד גובה המותניים כשנכנסנו. מכסחת הדשא לא הסכימה לעלות עליהן בכלל, היינו צריכים לתלוש הכול בידיים. זה היה נורא"). ברקע שלה היא אשת חינוך לגיל הרך, אז בלי למצמץ היא לקחה אותנו למגוון פעילויות כיפיות, כמו לעשות יציקות גבס של עקבות של צבאים אצלם בחצר, וחיפוש ענבי בר ופרפרים, וקטיף תפוחים במטע ("אבל שתדעו שזה לא קטיף תפוחים ניו-יורקי טיפוסי, כי לא מספיק קר. זה צריך להיות יום קר, קר עד כדי פריכות"). ואכלנו איתם ושיחקנו איתם בצעצועים והילדים התרוצצו מסביב לבית והתנדנדו בנדנדות וסיפרו זה לזה סיפורים של בני שש.

בין השאר הקדשנו יום אחד לנסוע למוזיאון המשחקים ברוצ'סטר, שהיה נהדר ובכיף הייתי מבלה שם עוד יום, עם הילדים או בלעדיהם, ויום נוסף במוזיאון הזכוכית בקורנינג, שהיה מאוד מרשים.

בקיצור, תכננו לבוא לאחר-צהריים אחד ואולי לחנות ללילה, ונשארנו לשלושה לילות. ביום האחרון קמנו בבוקר וליווינו את אמילי לאוטובוס שלה לבית הספר, ואז נסענו משם. אני מקווה שעוד ייצא לנו לחזור, מתישהו.

img_20170929_082913

יש משהו מוזר, ומצד שני קצת מובן מאליו, בנסיעה ארוכה: ציר המרחק הופך לציר הזמן. הנוסעים פוגשים כל מקום ברגע נתון, בנקודה יחידה, מנותק מההקשר שלו בעבר ובעתיד, קפוא וסטטי. אבל שרשרת המקומות נשזרת לרצף אחד, סיפור אחד. ובסיפור הזה, הגיאולוגיה משתנה, האקלים משתנה, הצמחיה ובעלי החיים עוברים אבולוציה מואצת, תרבויות מופיעות, מתפתחות, ושוקעות. וכל הדרמה הזו בלתי נראית לתושבי המקומות עצמם, אלא מופיעה רק מנקודת המבט של הנוסעים, המאונכת למציאות בתשעים מעלות.

לאחר שסיימנו את עניניינו בילוסטון פנינו שוב מזרחה, בשלושה ימים רצופים של נהיגה לרוחבן של מונטנה ודרום דקוטה. ו, או-הו, רוחב יש להן בשפע. ושטח. אבל כמעט שאין אוכלוסיה, והמעט שיש כפרית ופזורה. במערב התרגלתי למדינות שיש להן מרכז או מרכזים עירוניים גדולים וחשובים, וגם, בנוסף, שטח כפרי, לעתים מטופח ולעתים מוזנח. כאן, השטח הכפרי הוא-הוא המדינה, ואילו העיירות הקטנות והמעטות נועדו לתמוך בחקלאי האזור ולא להיפך. כמה משונה!

מרגע שירדנו מקו פרשת המים באזור ילוסטון, ההרים פינו את מקומם למאות מיילים של ערבות עשב נרחבות, על גבעות מתונות, חלק מהשטח בהשקיה ורובו מגודר. הערבות נראות אינסופיות, אבל להקות של איילות-הבר הצטופפו בשוליים, בין הגדרות לכביש, מביטות בשעמום במכוניות שחולפות מטרים ספורים מהן. אנשים לא היו כמעט בכלל, ואלה שהיו היו ביישובים זעירים בעלי שמות בלתי-סבירים. שלטים הכריזו עליהם מראש: עוד מאתיים מייל מגיעים ל-Espie! עוד שמונים מייל, Espie! עוד עשרים מייל, Espie! עוד מייל יחיד, Espie! ואז, סוף סוף, באה Espie בכבודה ובעצמה: ארבעה בתים קטנים ומוזנחים משני מידי הכביש. והופה, חלפה Espie מאחורינו כאילו לא הייתה. עוד מאה ושמונים מייל, Broadus!

כבר היה לילה והדרך הובילה אותנו משום-מה דרך השמורה האינדיאנית North Cheyenne. התרגלתי עוד קודם להבדל בין הבתים המטופחים והתשתיות המפותחות שסביב המרכזים העירוניים, לבין אלה המאולתרים והמשופצרים בכפרים. אבל השמורה נראתה ממש כמו עולם שלישי מינוס. הבתים המעטים שהיו לא רק נראו עלובים, אלא ממש היו חורבות. עצרנו בתחנת דלק באמצע השום-מקום, וצעירים ישבו בחושך במרחק-מה ממנה ושתו. מניח שאין להם משהו יותר טוב לעשות, או מקום יותר טוב לעשות את זה. כמו האיילות. אז גם נפל לי האסימון שהמקסיקנים הרבים שראינו כשעצרנו בעיר הגדולה Billings (אוכלוסיה: 166 אלף) הם כנראה לא מקסיקנים אלא פשוט מהאוכלוסיה הילידית באזור. אבל העירוניים נראו כמו עירוניים; השמורה נראתה כמו סלאמז כפרי. זה העציב אותי וקצת הכעיס אותי. אבל רק עברנו שם בחטף והיה לילה, אז מה אני יודע.

בסוף עצרנו לישון ב-Broadus, באמת, קצת אחרי השמורה. כבר היה אחרי חצות וידענו שעיר גדולה ממנה (אוכלוסיה: 468) כבר לא תיקרה בדרכנו. במזל, ראינו שלט שהוביל לחניון קרוואנים שלא הופיע בשום קטלוג או אפליקציה. חנינו והתחברנו לחשמל והלכנו לישון.

למחרת בבוקר לקחתי את הילדים לגן שעשועים שראינו ליד החניון בלילה ויכולתי לראות את העיירה. כבישי עפר, מכלאות בקר וסוסים לאורכן, מגרש עפר מוקף טריבונות עם שלט מעליו שמציג ציור של סצנת רודיאו, טרקטורים עוברים מדי פעם או מכוניות ישנות מנגנות רוק רועש דרך חלונות פתוחים.

פתאום הגיעו עשרים או שלושים ילדים בני עשר על אופניים, בלונדינים כולם, מלווים באדם מבוגר, משופם ומאפיר, עם משרוקית קשורה בשרוך על הצוואר. "שבע דקות!" הוא קרא, והילדים הסתערו על המתקנים. אחד מהם מצא חבל על הרצפה, קשר אותו ללאסו וסובב אותו במומחיות מעל הראש. המאמן הסתקרן מאיפה אנחנו. אמרתי שמקליפורניה והוא והילדים התפעלו מהמרחק ומהאקזוטיקה. דיברתי איתו קצת על הנסיעה, מזג האוויר ושריפות היער הרבות, ואז שבע הדקות נגמרו והם המשיכו בדרכם.

בינתיים הגיעה לגן השעשועים משפחה נוספת. הם דיברו ביניהם על הטריילר שלהם והאמא שאלה אותי אם אנחנו מברודוס, אז חשבתי שהם תיירים כמונו, אבל התברר שהם מעיירה אחרת במונטנה, מרחק אולי שש שעות נסיעה, ובאו בשביל הרודיאו שהיה בסופ"ש (ושפספסנו!), אבל המשאית שלהם התקלקלה אז הם נאלצו להישאר עוד לילה. הילדים שלי שיחקו קצת עם הכלבה שלהם, ואז הם המשיכו לענייניהם. אז מצאנו למי אמורים לשלם על החניה והמשכנו בדרכנו גם אנחנו.

הדרך חצתה את הגבול לדרום-דקוטה, ואנחנו איתה. היא נמשכה עוד ועוד. עצרנו לאחר-צהריים לראות את הר ראשמור (עוד על זה בפוסט נפרד) ושוב המשכנו. גבעות העשב הלכו והשתטחו, עד שמצאנו את עצמנו נוסעים במישור אינסופי ומלא בשדות תירס ירוקים-זהובים עד האופק. השמש שקעה, ואנחנו חצינו את נהר מיזורי, ענק ושקט ושחור. בלילה חנינו במגרש החניה בוולמארט, ובבוקר עברנו למינסוטה.

ככל שהתקרבנו לנהר מיסיסיפי, חזרו העצים והנהרות והערים והאנשים שהשארנו במערב. אבל הפעם הם נראו איכשהו שונים. העצים היו בגוון ירוק אחר, האור היה שונה. הנוף היה מעודן יותר, כאילו ציירו אותו בצבעי מים. מבני ציבור וחנויות היו בנויים מלבנים אדומות, וגם בתי העץ נראו בסגנון אירופי או קולוניאלי.

חזרה גם התעשייה! לא רק עשב ופרות, אלא המשך השרשרת. בכל שדה תירס, סיילו גבוה לאחסון לתבואה. כל כמה עשרות מיילים, מפעל ענק לעיבוד תוצרת חקלאית, מגדלי פלדה בגובה עשרות ומאות מטרים עטורים במגלשות וצינורות, מוארים כמו לונה-פארק, רכבות משא ענקיות עוצרות מתחת לפתחי הממגורות. וערים! לא ערי המחוז הקטנות והפזורות שמתקיימות כדי למכור ציוד חקלאי ולתקן טרקטורים, אלא רצף עירוני של ממש, שאינו קיים אלא למען עצמו, עם ספריות, מדשאות, מזרקות דקורטיביות, בתי קולנוע, משרדים, ואנשים שכל זה הוא ביתם. ברקע, מטוס ממריא מאיזה שדה תעופה מרוחק. ממריא, לא חולף. ציוויליזציה!

חנינו בחניון בפאתיה הדרומיים של מיניאפוליס, והנסיעה הארוכה הסתיימה. העיר נחשבת אומנם לחלק מהמערב התיכון. אבל מבחינתי, המזרח הגיע.

 

חצינו בחזרה את הגבול למדינת וושינגטון והמשכנו דרך איידהו ומונטנה לכיוון הפארק הלאומי ילוסטון, ביומיים רצופים של נסיעות. ההתחלה היתה דרך אובך ועשן ושמש אדומה, בגלל השריפות הרבות באזור, אבל ככל שהדרמנו, השמים והאוויר התבהרו והצטללו. גם הנוף עצמו השתנה. הרכסים החדים של הרי הרוקי התעדנו, התעגלו, נמכו, ובסופו של דבר התחלפו בגבעות מתגלגלות, שפינו בתורם את מקומם לעמקי נהרות ונחלים רחבי-ידיים המעוטרים בגבעות רק בשוליהם.

הנוף האנושי, לעומת זאת, התחלף בחדות מייד כשעברנו את הגבול. מדבקות האהבה והניו-אייג' על המכוניות ובחזיתות העסקים השתנו לשלטים המצהירים על הנאמנות של בעליהם לאלוהים ועל תמיכתם בכוחות המזוינים. העסקים שעצרנו בהם כבר לא היו מנוהלים על ידי היפים נינוחים אלא על ידי גברים כרסתנים ומשופמים ונשים עגלגלות שניכר בהם המאמץ לכבוש את החיוך מזווית הפה להיראות חמורי סבר וענייניים.

בסופו של דבר ההרים גבהו בחזרה, ואנחנו הגענו למחוז חפצנו, הוא העיירה ווסט-ילוסטון, מונטנה, ממש על גבול הפארק הלאומי.

ווסט-ילוסטון נראית ומרגישה כמו עיר נמל שוקק – לקרוואנים. כל כמה דקות עובר ברחוב הראשי קרוואן נוסף שהגיע מאיזה מטרופולין מרוחק, ובעלי החניונים מסמנים לו להיכנס אליהם ומכוונים אותו לחנייה ברוורס בתחנת העגינה, בין מאות אחרים, אנטנות הטלוויזיה על גגותיהם נעות באוויר ההררי הדליל. ברחוב, הורים צועקים על ילדיהם בחצי-תריסר שפות, בין מאות מסעדות, חנויות מזכרות ורוכלים שמציעים את מרכולתם המפוקפקת, החל בטיולי רכיבה מאורגנים וכלה בפתיונות דיג. בין לבין, משאיות פורקות טרקטורונים ואופנועי שטח, ואוטובוסים פולטים עשרות תלמידי קולג', מתנדנדים ומועדים על האספלט וממצמצים לעבר השמש, כאילו בילו את ארבע-עשרה השעות האחרונות בתוך בקבוק.

חנינו גם אנחנו באחד החניונים, והתארגנו. רחובות העיר נקטעים בחדות על גבול הפארק הלאומי, גדול כמו מדינה שלמה. בו אסור לבנות, לפתוח עסקים, או לגור מגורי קבע. חוקים אחרים ועולם אחר. מחר נחצה לשם.

אחד הדברים הנחמדים בלנהוג בבריטיש קולומביה זה השלטים בצידי הדרך שמעדכנים אותך מדי פעם איזה סוגי חיות אפשר לדרוס בכביש הזה.

החוף הפסיפי, גבול אורגון. יערות-עד צפופים של עצי-מחט ונפילי רדווד, בסיסי גזעיהם הענקיים משכשכים במרבדים של שרכים ואזוב, צמרותיהם נסתרות מהעין. גבעות מיוערות נישאות לגובה של מאות מטרים וצוללות כמו שחפים אל האוקיינוס, בזו אחר זו, בין מפרצים ולגונות מלוחות. ‏ומעל הכול, הערפל הסמיך, נע אנה ואנה, גולש בגאיות, ומלטף בעדינות את ראשי הגבעות וצמרות העצים, כמו בעל-בית שמוודא שהכול כשורה.