פארק הקרוואנים ביוסמיטי היה יפה. אומנם מדובר באותו שטאנץ של המון מקומות חניה בשורה, עשרה מטרים זה מזה, אבל השורות האלה היו ממוקמות בתוך חורשה עבותה, בעמק מוקף בהרים מיוערים בעצי מחט, ועם נחל נוח-לשכשוך מלא במי הפשרת שלגים קפואים, אז אחלה. גם האנשים היו כולם משפחות יפות ושזופות ולבנות עם שיער מושלם ובגדי קמפינג, ובסך הכול נראו כמו איזו פרסומת להגירה לקליפורניה ממגזין בשנות השלושים.

במשך כמה ימים דשדשנו בנהר, והכנו ס'מורס במדורה, והלכנו במסלולים באזור, ונסענו לפארק הלאומי יוסמיטי לראות את צוקי אל-קפיטן והאף-דום המפורסמים, ורצינו גם ללכת לחורשת מריפוסה עם עצי הסקויה הנדירים והענקיים שלה, אבל הכביש אליה היה חסום בגלל איזו שריפת יער אז ויתרנו.

ואז בוקר אחד התעוררנו וגילינו שהמחנה היה לפלנטה אחרת. האדמה והציוד שלנו היו מכוסים כולם בפתיתים לבנים רכים, שגם המשיכו לנשור מהשמים, והתעופפו המחנה במערבולות בכל פעם שאחד השכנים הזיז איזה אוהל או ניער ציליה. במרכז המחנה, בקבלה הוצב לוח שעודכן כל במצב הנוכחי: מיקום חזית האש, מאמצי הכבאים, ומידת הסיכון למחנה.

ניסינו להמשיך וליהנות אבל זה הפך ליותר ויותר קשה. האוויר נעשה סמיך, כמו מאה מנגלים שאינם כבים לעולם. פתיתי האפר נכנסו לכל מקום ולכלכו הכול. השמש עצמה שינתה באופן קבוע את צבעה לארגמן עמוק, כאילו היא עורכת טריומף יומי.

אחרי יומיים כאלה, גם המחנה התחיל להתרוקן. "אם יפנו גם אותנו," אמרו לנו השכנים, "ניתקע בפקקים נוראים כל הדרך. אגב, אם אתם באמת נשארים, אתם רוצים אולי את מה שנשאר משק פחמי הברביקיו שלנו?"

בשלב הזה החלטנו גם אנחנו שזו לא המלחמה שלנו, ושגם אם היא הייתה, זה שאנחנו נמצאים פה לא עוזר בה בכלום. אז ארזנו גם אנחנו את ביתנו וחתולינו ונמלטנו צפונה.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s