הבית גדול. בוודאי גדול מספיק לצרכינו. יש סלון, ויש חדר משחקים, יש משרד, יש חצר אחורית, ויש עוד מרתף בגודל כל הדירה כולה שאנחנו כמעט לא משתמשים בו כי פשוט לא צריך. כולנו, בו זמנית, יכולים להיות בבית ולעסוק בעניינינו, בלי להפריע זה לזה, ועם המון מרחב ואור מבחוץ. וזה נעים. אני עובד מהבית יומיים בשבוע, מביניהם פעם בשבוע אני מקפיד לעבוד מבית קפה שכונתי וללכת לשם ברגל. הילדים נהנים מהמרחב הפיסי, רפאל רץ מקצה אחד של הבית לקצה השני וזה לבד מספיק לעייף אותו, והגדולים מבסוטים שיש להם איפה להניח את יצירות הלגו שלהם. את הקרוואן לא טרחנו אפילו לפרוק. הולכים מדי פעם לקחת ממנו מה שצריך, אם צריך, וזהו.

לא לוחץ לנו לטייל, למרות שיש הרבה יעדים אטרקטיביים באזור. אין לנו ראש לזה. לא למאונט הוד היפהפה, שמברך אותנו לשלום כל בוקר כשאנחנו חוצים את נהר הקולומביה אל העיר, ולא לחופי האוקיינוס, ולא ליערות. על הנסיעה בת שלוש השעות לסיאטל אין מה לדבר בכלל. גם הילדים לא מבקשים. אבל לפני שבועיים עוז שאל למה אנחנו תמיד הולכים לאותם מוזיאונים, אז הזכרתי לו שהפסקנו לטייל ואנחנו עכשיו גרים בעיר אחת, ומה שיש בה זה מה שיש. אבל רשמתי לפניי, וניסיתי לגוון קצת יותר בפעילויות ולחפש מקומות חדשים שלא היכרנו, כמו גן החיות של אורגון, ומוזיאון היערנות, והם היו מבסוטים. ומה נעשה כשנמצה גם את אלה? אני עוד לא יודע. אולי חוגים, או פעילויות, או פרויקטים לימודיים או יצירתיים שמתמשכים. ננסה ונמצא.

וכל הזמן הזה הקרוואן עומד ליד הבית, בדיוק באותו מקום בו החנינו אותו, ענק וגמלוני, תופס כמעט חצי מהחצר האחורית. מבחינתו לא קיים זמן, יש רק מרחק, והמרחק הרי לא השתנה. הוא מסתכל על הילדים לומדים לרכב על אופניים בחצר, הוא מציץ עליי דרך חלון חדר האמבטיה כשאני מצחצח שיניים בבוקר, הוא משקיף בדממה לרחוב מעל הגדר החיה כשאני יוצא לטייל עם שירה בלילה. הוא שם, ואנחנו מתעלמים ממנו, כי הוא כבר לא רלבנטי לחיים שלנו. אבל הצמיגים שלו עדיין מנופחים, הסוללה שלו טעונה, המחבר שלו מוכן ומזומן להתחבר עם המשאית בכל רגע. אם עצרנו ללילה יחיד, לשנה, או לנצח, לא אכפת לו בכלל.