ספטמבר 2017 – מתגלגלים את אמריקה

מוזיאון הזכוכית בקורנינג, ניו-יורק, מה שהיתה פעם בירת ייצור הזכוכית בארה"ב (חשבתי שעדיין, אבל צחקו עליי בקבלה כששאלתי אם יש סיורים במפעל). מוזיאון ענק, מגוון, מרשים מאוד, ומכיל תצוגות עם כלים מתקופות ממצרים העתיקה ועד ימינו, אומנות זכוכית עכשווית, תערוכות של תהליכי ייצור ופיתוח של סוגים שונים של זכוכית.

הכי אהבתי איך טכנולוגיית ייצור הזכוכית התפתחה במהלך המהפכה התעשייתית כדי לתמוך ולאפשר פיתוחים חדשים. איך מייצרים זכוכית לנורות חשמל שיעמדו בלי להישבר בהפרשי הלחצים והטמפרטורות? איך עושים זכוכית לטלסקופי-ענק? ייצור המוני של בקבוקים? כשהמציאו את הטלוויזיה, איך הצליחו לנפח זכוכית למסכים שתהיה עם צורה מלבנית ולא עגולה?

היו גם סדנאות לעבודה עם זכוכית. לקחנו את הילדים לסדנת שיוף בחול: הם הדביקו מדבקות על כוסות זכוכית מוכנות, ואז מכונה חספסה בהשפרצת חול את פני השטח של הכוסות חוץ מאיפה שהיו מדבקות ועכשיו יש להם כוסות זכוכית עם דוגמא משלהם.

חזרנו לארצות הברית, בדרך למסצ'וסטס, אבל בעצם המטרה הייתה לעצור ברוצ'סטר, לבקר את החברה הכי טובה של יונתן, אמילי.

את אמילי פגשנו לראשונה רק חודש או חודשיים אחרי שעזבנו את ישראל, בגן השעשועים ליד הדירה הראשונה שלנו. גם הם בדיוק עברו לשם והיו זרים לאזור בדיוק כמונו. יונתן עוד לא היה בן שנתיים, עוז עוד לא נולד בכלל, ואמילי רק התחילה ללכת. אני זוכר שיונתן ירד מהמגלשה, כולו מתלהב לפגוש חברים חדשים, והיא הסתכלה בהשתאות במיומנות שלו על שתי רגליים. באותה תקופה היינו נפגשים באותו פארק כמעט כל אחר צהריים. אחרי כמה חודשים הם עזבו את הדיור הזמני לידנו לטובת בית פרטי באזור, אבל המשכנו להיפגש עם אמילי וההורים שלה בכל מיני פעילויות, ג'ימבורי וגני חיות וטיולים לאקווריום הגדול במונטריי וסתם פליי-דייטים, שהצטרפו אליהם עם הזמן גם עוז והאחות הקטנה של אמילי, מולי. בין לבין הם התחילו לשלוח זה לזו מכתבים בדואר, בהתחלה ציורים פשוטים וככל שגדלו, גם עם אותיות ושמות וביטויים קצרים שהם למדו לכתוב.

לפני אולי שנה הוריה של אמילי החליטו שהספיקו להם החיים במפרציה, וחזרו לרוצ'סטר. במשך זמן-מה הילדים המשיכו לבקש מדי פעם לראות את אמילי, וכל פעם שהיינו נכנסים לאוטו ומספרים להם שנוסעים למקום חדש הם היו ישר מנחשים שנוסעים לראות אותה, סוף סוף. אבל לא.

הנוף בצפון מדינת ניו-יורק הזכיר קצת את מינסוטה, רק… יותר. מודגש יותר, ירוק יותר, מקומי יותר. העצים תמירים ודקים, במגוון צבעים רחב שנע כל הדרך מירוק עמוק דרך ירוק בהיר ועד צהוב, אפילו בין הענפים של אותו עץ עצמו. נוף כפרי רחב-ידיים ומטופח. כל הבתים מעץ צבוע בצבע טרי בחום-אדמה או צהוב בהיר, ועם גגות מאוד משופעים, מצופים ברעפים בירוק או אפור. ובכל מקום דשא ירוק (תמיד) ומכוסח למשעי (תמיד) וכנסיות פה ושם עם שלטים מזמינים ומלאים בחשיבה חיובית.

תוך כדי נסיעה התברר לנו שהיעד שלנו בעצם לא ברוצ'סטר, אלא בפרוור מאוד דרומי שלה, ואחר כך התברר שגם לא ממש בעיירה עצמה אלא בחגורה הכפרית שמקיפה אותה. בקיצור, נסענו כשעה בכבישים מתפתלים בין דשאים לגבעות מכוסות שדות תירס קטנים ומתולמים כאילו היו כרמים, או גדרות-עץ נמוכות עם כמה סוסים רועים בהם. בסוף כמעט פספסנו את הכניסה לדרך עפר שהתפתלה כמה מאות מטרים בתוך חורש עצים, עד שנעצרה מול בית גדול מוקף במדשאות עד האופק.

לא אמרנו לילדים שאנחנו נוסעים לאמילי, הפעם. אמרנו "הפתעה". והדגשנו "זה לא הפתעה שהיא משהו, זו הפתעה שהיא מישהו", והם לא הצליחו לנחש. אבל מייד כשיונתן ראה את אמילי דרך החלון מילאה צהלת האושר שלו את כל האוטו, כשפתחנו לו את חגורת הבטיחות הוא זינק החוצה והוא ואמילי נצמדו זה לזו כמו שני מגנטים שנזרקו על השולחן, והמשיכו לשחק ולקשקש כאילו לא נפרדו אף פעם.

פספסנו את אבא של אמילי, שבדיוק היה בנסיעת עבודה, אבל אימא שלה היתה, והיה כיף לפגוש שוב גם אותה. בעצם אלה החברים הראשונים בטיול הזה שאנחנו מבקרים שהם לא ישראלים, ואיכשהו זה הפך את היחסים למאוד פשוטים וקרובים, כשצריך לתרגם רק דרך הבדל תרבותי אחד ולא שניים. הם חזרו לרוצ'סטר כי התגעגעו למרחבים ולפרטיות שהכפר מאפשר ("כדי להגיע לחנות אני נוסעת רק חמש-עשרה דקות, אבל בחמש-עשרה הדקות האלה אני לא רואה אף אחד"). ומסתבר שהם בדיוק עברו לבית לפני כמה חודשים ועדיין מתארגנים, מה שלא הייתי מנחש לפי כמה מסודר ונאה נראה הכול ("כל המדשאות שאתה רואה פה היו מכוסות בדשא עד גובה המותניים כשנכנסנו. מכסחת הדשא לא הסכימה לעלות עליהן בכלל, היינו צריכים לתלוש הכול בידיים. זה היה נורא"). ברקע שלה היא אשת חינוך לגיל הרך, אז בלי למצמץ היא לקחה אותנו למגוון פעילויות כיפיות, כמו לעשות יציקות גבס של עקבות של צבאים אצלם בחצר, וחיפוש ענבי בר ופרפרים, וקטיף תפוחים במטע ("אבל שתדעו שזה לא קטיף תפוחים ניו-יורקי טיפוסי, כי לא מספיק קר. זה צריך להיות יום קר, קר עד כדי פריכות"). ואכלנו איתם ושיחקנו איתם בצעצועים והילדים התרוצצו מסביב לבית והתנדנדו בנדנדות וסיפרו זה לזה סיפורים של בני שש.

בין השאר הקדשנו יום אחד לנסוע למוזיאון המשחקים ברוצ'סטר, שהיה נהדר ובכיף הייתי מבלה שם עוד יום, עם הילדים או בלעדיהם, ויום נוסף במוזיאון הזכוכית בקורנינג, שהיה מאוד מרשים.

בקיצור, תכננו לבוא לאחר-צהריים אחד ואולי לחנות ללילה, ונשארנו לשלושה לילות. ביום האחרון קמנו בבוקר וליווינו את אמילי לאוטובוס שלה לבית הספר, ואז נסענו משם. אני מקווה שעוד ייצא לנו לחזור, מתישהו.

img_20170929_082913

מפלי הניאגרה יפים ומרשימים, אבל את זה אתם כבר יודעים וגם את התמונות ראיתם כבר מיליון פעם. אז הנה גם שלנו. אבל האמת שהתמונות לא מעבירות את הגודל והעוצמה של המקום.יש פשוט בור ונפילה של מאות מטרים איפה שעובר נהר ענק. זה בקושי נראה אמיתי. כאילו שאנחנו רק נמלים שמטיילות על השפה של איזה פרוייקט ניקוז.

מה שכן מרשים ומעשה ידי אדם — עד כמה מפותחת העיר שם (בצד הקנדי), כמה מגדלים ומעליות שקופות ורציפי אוניות ורכבלים ומלונות רבי-קומות עם חדרים שקירותיהם עשויים זכוכית ומנחתי מסוקים יש שם רק כדי לאפשר לאנשים מבט מזווית קצת יותר טובה על המפלים.

אנחנו ויתרנו על כל אלה. הלכנו על הטיילת, ואכלנו ארוחת צהריים, והיה ממש אחלה.

לטורונטו הגענו קצת מותשים, האמת. היינו שם יומיים, כמו שתכננו, אבל בעיקר נחנו וראינו חברים. במקור רצינו לראות שלושה דברים (האי טורונטו, שוק סנט לורנס, ומוזיאון המדע), אבל מתוכם הספקנו חצי דבר — הפלגנו לאי, שהוא למעשה שרשרת של איים מחוברים בגשרים, ומשמש כאזור נופש ופנאי של העיר. קנינו גלידה וישבנו בגן שעשועים קטן שהיה ליד הרציף, והילדים שיחקו והיה כיף. וכשסיימנו חזרנו. אז… נהננו מהנוף ומאווירת החופש הקיצית. עיר יפה, בכל אופן. אולי עוד נחזור לשם יום אחד.

אחרי הסיור במפעל פורד בדטרויט, המשכנו למוזיאון הנרי פורד. זה מוזיאון ענק שמוקדש בעיקר להיסטוריה מטריאלית של המהפיכה התעשייתית המתמשכת, ולמרות שהספקנו להיות בו רק שעתיים הוא הרשים אותי מאוד. יש בו אוסף אדיר של מכונות, מנועי-קיטור ענקיים, כלי רכב, כלי נשק, ומוצרים תעשייתיים אחרים כבר מסוף המאה השמונה-עשרה ועד ימינו, שמספרים את סיפור המהפיכה התעשייתית במלואה.

בין השאר ראינו חלק מרכבות הנוסעים הראשונות, המכוניות הראשונות, ומכוניות אחרות בעלות ערך הסטורי (לא הספקנו לראות, למשל, את האוטובוס שרוזה פארקס ישבה בו במונטגומרי, אלבמה).הייתה שם תערוכה ששימרה והציגה את מוצרי היום-יום של כל עשור ועשור במאה העשרים – זה היה קצת מערער לראות את מוצרי היום-יום של הילדות שלי מוצגים מאחורי זכוכית במוזיאון עבור הדורות הנוכחי והבאים.

מכל הדברים שראינו, הכי אהבתי דווקא את תצוגה של מוצר שלא היה בשימוש בכלל: בית הדימקסיון של באקמינסטר פולר. מוצג שם בית הדימקסיון היחיד שאי פעם נבנה ושימש למגורים בפועל, עגול כולו ומוקף חלון יחיד, בנוי מאלומיניום ופלסטיק, טכנולוגי להדהים, העתיד המרהיב ביותר שלמוח המבריק ביותר של החצי הראשון של המאה העשרים היה להציע. לראות ולהרגיש את היצירה המד"בית הזאת מול העיניים ומתחת לאצבעות היה בו-זמנית מעורר עליצות ודיכאון.

img_20170923_155415

הילדים אהבו הרבה דברים, אבל אם אני צריך לנחש, נראה לי שהשוס הגדול היתה תערוכה שהמחישה מושגים מתמטיים. בין השאר היתה שם הדגמה חיה של התפלגות נורמלית, של מהלך-שיכור, ושל מושגים שונים בגיאומטריה תלת-מימדית.

כאמור, היינו שם רק שעתיים, ואת רובם העברתי בלרוץ בהתלהבות ממוצג אחד למשנהו כשאני גורר אחריי איזה ילד. בחמש המוזיאון נסגר, אז חזרנו לקרוואן, חצינו את הגבול לקנדה (שבדטרויט, נמצאת דווקא מדרום לארה"ב) והמשכנו לטורונטו.

עברנו לדטרויט וביקרנו במפעל רוז' של פורד, בפס הייצור של מרכבי משאיות F150. היה מרתק לנו ולילדים: קודם כול, זו פחות או יותר המשאית שלנו, F250. כבר כמעט שנה שיונתן ועוז ממש מרותקים לשאלה איך מייצרים דברים, ויכולים להסתכל שעות בסרטונים שמראים איך. אז הנה! מכונית כמו שלנו! לי זה היה מעניין גם לראות את התהליך, וגם כי זה מפעל הסטורי, הראשון שייצר מכוניות כל הדרך מחומרי-גלם ועד למוצר המוגמר, בתהליך שהועתק ונלמד מאז תחילת המאה העשרים.

היה אסור לצלם (כי פרטיות של העובדים) אבל יונתן לקח את המחברת שלו וניהל רישומים, אז אני מצרף פה.

1506230540033-9ac49e72-99a3-47e7-9a76-37be2214bcae 1506230502843-155d482c-d5a4-4d10-876c-20565fd2a0b1 1506230477291-6ff182f6-450b-431b-8fb8-5d75a44a65b1 1506230563182-b9abf1da-8a19-4544-873f-2fc9df1a4d89

את הסופשבוע גרנו בדרייב-וויי של חברים בגרנד-ראפידס, מישיגן. אני חשבתי שגרנד-ראפידס זו איזו עיירה קטנה, אבל הסתבר שזה המטרופולין הגדול של מערב מישיגן, והשני בגודלו במישיגן בכלל (אחרי דטרויט). היה כיף לפגוש חברים אבל גם היה מעניין לראות איך חיים ילדים יותר גדולים, בני לא רק שש אלא גם ארבע-עשרה ושבע-עשרה. והיה מאוד מרשים לראות כמה משמעותיות הפעילויות השונות של בית-הספר בחיים שלהם, כמה הם נהנים מהן, באיזו הערכה הם מדברים על המורים שלהם, כמה חשוב להם להצליח. ובהכול – בלימודים, במוסיקה, בפעילויות התנדבותיות שונות. ואני מתרשם שזה לא רק שהם ילדים טובים במיוחד (למרות ש, טוב, הם כן) אלא שזה הסטנדרט, ככה כולם וזה מה שמצופה. מרענן!

img_20170921_105751

היום האחרון שלנו היה בסימן האירוע של משחק הפוטבול הגדול מול הקבוצה היריבה מבית ספר אחר בעיר. זה היה נראה כאילו כל ארגון, קבוצה או מועדון בבית הספר התגייסו לעשות את חלקם למען הסולידריות הבית-ספרית. נבחרת הפוטבול כמובן שיחקה, התזמורת הבית-ספרית צעדה, אחרים ניצלו הזדמנות לגייס כספים לאגודת בית הספר (לטובת פרויקט של ביטחון תזונתי לילדים עניים).

הארוע החל בכיכר המרכזית של השכונה, בהובלת התזמורת הצועדת. זאת תזמורת ענקית – אולי 130 ילדים בני ארבע-עשרה עד שמונה-עשרה, מנגנים בסנכרון מושלם ובהתלהבות מלאה, ובן השבע-עשרה ניגן טובה ראשית אז בכלל. אחר כך עברנו לאצטדיון, התזמורת ניגנה שם עוד קצת, וראינו איך השחקנים של שתי הקבוצות (ענקיות! כמה עשרות שחקנים בכל אחת!) רצות לרוחב הדשא עם הדגלים של ארה"ב ושל בתי הספר. ואז ההמנון, ואז החל המשחק.

עכשיו, אין לי שום מושג בכלל בפוטבול, ורק מושג מאוד מאוד קלוש איך עובדים משחקי כדור קבוצתיים באופן כללי. אבל אני יכול לתאר מעדות ראשונה שזה נראה בערך ככה:

כל השחקנים כורעים ברך על הדשא בתבנית מסובכת. מחכים בסבלנות שהשופט ישרוק, ואז מישהו בועט בכדור לכיוון אקראי וכל השחקנים נעמדים בבת אחת ורצים זה לעבר זה ומתנגשים זה בזה בהתלהבות, עד שהקבוצות מתערבבות לגמרי. הכי זה הזכיר לי את הסרטי-אוניברסיטה-הפתוחה האלה שמראים מודלים גרפיים של איך גזים מתערבבים. מתישהו, נגיד אחרי איזה עשר שניות, השופט מחליט שכבר שכבר היו יותר מדיי התנגשויות, או שסתם כולם כבר התקבצו לגוש אחד וברור שאי אפשר להמשיך, אז הוא שורק, וכולם חוזרים לכרוע ברך באיזו תבנית חדשה ומתחילים מההתחלה.

ואת כל זה מלווה התזמורת! ולא בשירים קבועים, אלא ממש בפסקול חי עם נגיד מוסיקת מרדפים או קטעי סלפסטיק לפי ההתרחשויות על הדשא! זה היה מגניב ממש ולא ציפיתי לזה. ומדי פעם מישהו מהשחקנים לקח את הכדור והצליח לרוץ איתו מרחק ממש גדול בלי להתנגש באף אחד. ואז היתה שמחה גדולה בקהל ואצל השחקנים, והתזמורת ב-כ-ל-ל עפה על זה.‏ (אח"כ נעמה אמרה לי שזה מה שקוראים טאצ'דאון, אבל שטאצ'דאון גם מתאר דברים אחרים שלא דומים לזה, אז לא הבנתי למה הטרמינולוגיה הזאת עוזרת). בכל אופן זה הזכיר לי את התקופה שהייתי רוכב על אופניים באבן-גבירול, רק מואץ פי מאה ועם קהל יותר סימפטי.

הייתי חושב מראש שזה בטח לא מאוד מעניין לראות משחק שאני לא מבין מה הולך בו, אבל עם כל ההתרגשות והתזמורת וההתנגשויות והטסטוסטרון והצבעים היפים של המדים, לא יכולתי להוריד את העיניים. הגדולים לא כל כך התעניינו, האמת, אבל רפאל (2.9) התרגש מאוד והתחיל לרוץ מצד לצד על הטריבונה כמו השחקנים, עד פחדתי שהוא ייפול או יתנגש באיזה מתופף וישבור משהו, אבל הוא כל כך נהנה, וממילא כשהוא מחליט לעשות משהו אין שום דרך לרסן אותו, אז הסתפקתי בלגגל בטלפון איפה נמצא בית החולים הקרוב ולשמחתי גם בזה לא היה צורך בסוף.

היינו צריכים לעזוב במחצית כי הילדים כבר היו גמורים, אבל כבר אז היינו בהובלה ניכרת בנקודות ובדיעבד סיפרו לנו שניצחנו, מה שלא הפתיע אותי בכלל כי השחקנים שלנו נראו הרבה יותר דינמיים ונמרצים, אז לגמרי הגיע להם. כאילו, לא שאני חושב שמקבלים נקודות לפי סגנון, אבל לא ראיתי שום דבר אחר לקבל נקודות לפיו, ואף אחד לא ניסה אפילו לזרוק כדור לשערים/סלים החלליים-למראה שבשני הקצוות של המגרש, אז אני חושד שהם רק דקורטיביים.

עד כאן מערב מישיגן! באותו לילה ארזנו את חפצינו – זאת אומרת, סידרנו אותם בארונות – חגרנו את ילדינו, ונסענו לדטרויט, לראות איך מייצרים מכוניות. (זה טיזר; אני בפיגור של שלושה ימים עם הפוסטים.)

בין לבין בשיקגו חצינו את ה-Magnificent Mile, שמלא בחנויות ומסעדות ושאר דברים עירוניים. והשקפנו על אגם מישיגן, ואכלנו, וגם ביקרנו במוזיאון ילדים, בשביל להירגע.

מוזיאון Field, שיקגו. הוא קצת… אולד פאשנד, בקטע טוב. גם בניין עתיק ומגניב מתחילת המאה העשרים, ומלא בשלדים ופוחלצים ודברים משומרים בצנצנות. מאוד ויקטוריאני. היה מרתק לילדים וגם לנו. במיוחד נהנתי לדמיין איך הייתה החוויה שלו לאנשים מלפני מאה שנה שלא היתה להם טלוויזיה, ופתאום הם נכנסים ויכולים לראות פילים ודינוזואורים וציפורים נדירות וחפצים מתרבויות רחוקות ממש מולם.