נעמה: כ80% מהזמן אין לנו קליטה ואני בקושי מצליחה לעדכן בין לבין, סליחה,
אפנק אתכם בשקיעה מדהימה.

Enjoy the sunset from Minden lake. Brace yourselves, mosquitos are coming.

20294195_10154500477246537_6728744679862076081_n.jpg

 

פארק הקרוואנים ביוסמיטי היה יפה. אומנם מדובר באותו שטאנץ של המון מקומות חניה בשורה, עשרה מטרים זה מזה, אבל השורות האלה היו ממוקמות בתוך חורשה עבותה, בעמק מוקף בהרים מיוערים בעצי מחט, ועם נחל נוח-לשכשוך מלא במי הפשרת שלגים קפואים, אז אחלה. גם האנשים היו כולם משפחות יפות ושזופות ולבנות עם שיער מושלם ובגדי קמפינג, ובסך הכול נראו כמו איזו פרסומת להגירה לקליפורניה ממגזין בשנות השלושים.

במשך כמה ימים דשדשנו בנהר, והכנו ס'מורס במדורה, והלכנו במסלולים באזור, ונסענו לפארק הלאומי יוסמיטי לראות את צוקי אל-קפיטן והאף-דום המפורסמים, ורצינו גם ללכת לחורשת מריפוסה עם עצי הסקויה הנדירים והענקיים שלה, אבל הכביש אליה היה חסום בגלל איזו שריפת יער אז ויתרנו.

ואז בוקר אחד התעוררנו וגילינו שהמחנה היה לפלנטה אחרת. האדמה והציוד שלנו היו מכוסים כולם בפתיתים לבנים רכים, שגם המשיכו לנשור מהשמים, והתעופפו המחנה במערבולות בכל פעם שאחד השכנים הזיז איזה אוהל או ניער ציליה. במרכז המחנה, בקבלה הוצב לוח שעודכן כל במצב הנוכחי: מיקום חזית האש, מאמצי הכבאים, ומידת הסיכון למחנה.

ניסינו להמשיך וליהנות אבל זה הפך ליותר ויותר קשה. האוויר נעשה סמיך, כמו מאה מנגלים שאינם כבים לעולם. פתיתי האפר נכנסו לכל מקום ולכלכו הכול. השמש עצמה שינתה באופן קבוע את צבעה לארגמן עמוק, כאילו היא עורכת טריומף יומי.

אחרי יומיים כאלה, גם המחנה התחיל להתרוקן. "אם יפנו גם אותנו," אמרו לנו השכנים, "ניתקע בפקקים נוראים כל הדרך. אגב, אם אתם באמת נשארים, אתם רוצים אולי את מה שנשאר משק פחמי הברביקיו שלנו?"

בשלב הזה החלטנו גם אנחנו שזו לא המלחמה שלנו, ושגם אם היא הייתה, זה שאנחנו נמצאים פה לא עוזר בה בכלום. אז ארזנו גם אנחנו את ביתנו וחתולינו ונמלטנו צפונה.

בשבועיים האחרונים שרה ואושר באו לבקר אותנו, ונסענו ליוסמיטי ולסקרמנטו ולהרים ממזרח. גם היינו עסוקים מאוד וגם לא הייתה קליטה אז לא עדכנתי. ‏‎בהמשך בטח אציף בכל מיני תמונות וסיפורים.

dsc_0393

לא עבד כל כך טוב, רק אחרי שהגענו לקויוטי-פוינט גילינו שהצמיגים של הקרוואן נהרסו לגמרי בנסיעה מלוס אנג'לס ונשארו מהם רק גופות גומי ממולאות באוויר (בדיעבד התברר שחלקם בני 15, עוד יותר ישנים מהקרוואן). נעמה גררה אותו בקושי לפנצ'ריה, בדרך צמיג אחד גם באמת התפנצ'ר, ואז התברר שרק למחרת יגיעו צמיגים מתאימים. כבר אי אפשר היה להסיע אותו במצב הזה אז בילינו את הלילה בחניה של המוסך. טוב שיש גנרטור.

‏נמלטנו בשן ועין מהכבשן של דרום-קליפורניה בחזרה למפרציה. במקור רצינו לראות גם שאר הסאות'-ווסט, אבל זה כבר יצטרך להמתין לסתיו. ‏עכשיו נבלה שבועיים באזור לפני שנמשיך צפונה.

מפה לשם אני יושב בסלון, מאכיל את שירה, ומסתכל החוצה מהחלון על הקייט-סרפרים.