כשחנינו ממזרח למפרץ גם ניצלנו את הקרבה לסן פרנסיסקו להשלים פעילויות, אז הנה הזדמנות לספר על המוזיאונים שם.
קודם כול, מוזיאון הטבע California Academy of Sciences, מאורגן באופן יפהפה. התרשמנו במיוחד מההמיצג של של יערות הגשם הטרופיים, שנמצא בתוך טראריום כדורי ענקי בקוטר כמעט שלושים מטרים, שנכנסים אליו ומטפסים בתוכו במדרגות לולייניות כל הדרך משורשי העצים ועד צמרותיהם תוך לימוד על האקולוגיה וצורות החיים שנפוצות בו. יפהפה כי הוא משולב גם בשאר המוזיאון, למשל, וצמרות העצים משקיפות החוצה מבעד לבועת הזכוכית הענקית על שלדי הלוויתנים הכחולים שליד, ותחתיתה היא בריכה טרופית שמתחברת למיצג האקווריום בקומת המרתף, ואם מסתכלים טוב למטה דרך המים אפשר לראות אנשים עומדים מתחת לקרקעית הזכוכית ומסתכלים עליכם בחזרה. הכול חלק ממערכת אחת, במוזיאון כמו בטבע.
לעומת העיצוב המוקפד וההרמוני של מוזיאון הטבע, ה-Exploratorium, מוזיאון המדע המפורסם שעל רציף על חוף המפרץ, הוא ההיפך הגמור. כולו נמצא בתוך האנגאר ענקי אחד, עמוס וכאוטי ורועש. בניגוד למוזיאוני מדע אחרים שראינו אין פה נסיון לייצר תמה כללית או "לספר סיפור" או שום דבר מפונפן שכזה כמו שאוהבים לעשות בימינו. יש פשוט המון, המון, המון מיצגים, זה לצד זה, על כל נושא מדעי שאפשר להעלות על הדעת, מצורת התנועה של יצורים חד-תאיים דרך אשליות אופטיות ואנימציה ועד למודלים של שיתוף פעולה בתורת המשחקים, ועד כל דבר אחר גם, וכולם נהדרים. באזור אמצע ההאנגאר ההרגשה דחוסה עד קלאוסטרופובית, אבל בשוליים יש חלונות שמשקיפים על נוף המפרץ ונותנים קצת מנוחה לעיניים. הילדים פשוט שוטטו בתנועה בראונית ממיצג למיצג, שיכורים מפליאה, בלי תחושת מקום או זמן, לפעמים מחליפים מוצגים כל דקה ולפעמים נשארים על אחד בודד במשך שעה ויותר.
זה היה קצת קשה לי כי בחוסר המודעות המוחלטת שהיה להם במקום הזה הם כל הזמן נעלמו לי וביליתי את רוב הזמן בלחפש אותם שוב ושוב, אבל נראה לי שזה היה שווה את הבריאות הנפשית שלי. אני לא יכול להתחיל לתאר אפילו רק את הדברים *שהכי* אהבנו, אבל בין השאר, למשל, הם לחצו ידיים לבבואתם במראה פרבולית ענקית, ונכנסנו ל"חדר מונוכרומטי", שמואר כולו באור צהוב אחיד, אז זה נראה כאילו הכול שחור ולבן — עד ששולפים פנס כיס ומאירים באלומת-צבע על הקירות והציורים והחפצים. אני במיוחד אהבתי את התערוכה של אמנים שעוסקים במושג הזמן, בייחוד מוצג עם מכונה עם מנוע חשמלי שמחובר לגלגלי שיניים שמסתובבים בהילוך נמוך יותר ויותר ויותר עד שהאחרון צריך משהו כמו כמה מיליארדי שנים להשלים סיבוב, והוא פשוט מוברג בברגים לבטון. לא זז. המעשה של להבריג לבטון חלקים של מכונה בזמן שהיא נעה הוא דבר שכל כך לא יעלה על הדעת שלא היה לי מושג מה להבין מזה. הגלגל האחרון, אפשר לומר שהוא סטטי, הוא חלק ממבנה בטון? הרי הוא מוברג אליו. אבל הוא עדיין חלק נע ממכונה? בעצם כל המושגים האלה יחסיים ותלויים בהקשר? יונתן ביקש שאני אסביר לו את הקטע אבל כשניסיתי הוא היה מבולבל מזה בדיוק כמוני. אולי אי אפשר להסביר את זה. מין קואן של מהנדסים.
חוץ מזה גם הלכנו לשני מוזיאוני מדע נחמדים ממזרח למפרץ, והם היו אחלה וכיפיים וחינוכיים והכול אבל אין לי משהו מיוחד להגיד עליהם מעבר, בהשוואה. חוץ מזה שב-Chabot Center of Science and Space גדול ומגוון ויש בו טלסקופים חינוכיים וכמה פעילויות יפות שמדגימות איך תצפיות בטלסקופ עובדות, ושב-Lawrence Hall of Science יש נוף נהדר למפרץ ופסל בגודל טבעי של לוויתן כחול על המרפסת המשקיפה, שהיה כיפי נורא.

במזרח המפרץ הלכנו לגן השעשועים המפורסם והמיוחד ביותר שאי פעם ראינו, Adventure Playground, שמתוחזק ומשופץ על ידי משתמשיו. אפשר להתנדנד בנדנדות ולגלוש במגלשות, אם רוצים, אבל ילדים שרוצים לקחת תפקיד אקטיבי יותר יכולים להצטרף. קודם כול, דמי כניסה: כל ילד צריך לחפש, לאסוף, ולהביא חמישה מסמרים שהיו זרוקים על הרצפה; או חמש פיסות זבל; או נת"ב מסוכן אחד. ובתמורה מקבלים כלי עבודה: מסור, או פטיש ומסמרים, או פחית צבע ומברשת.

הילדים שלנו ניגשו מייד למלאכה של הוספת מדרגת-ביניים לאחת המגלשות, כדי שגם לקטנים יהיה קל לטפס. ניסרו, מיסמרו למקום, ולסיום צבעו את כל הסולם בצבעים עליזים.

בין לבין הם יכלו לעסוק שם בשאר פעילויות שקשה להעלות על הדעת בכל גן שעשועים אמריקאי אחר, כמו גלישה באומגה מעל ערימות עפר (ולא, נגיד, מעל ספוגים מנוילנים ומצוחצחים באלכוג'ל, כמקובל) או לגלגל זה את זה מהגבעה בתוך צמיגים. וכל זה על רקע הנוף המהמם של המרינה של ברקלי. חבל שגילינו את המקום רק בימים האחרונים שלנו באזור, אחרת מבחינתי היינו הולכים רק לשם כל סוף שבוע.

עברנו לשבועיים-שלושה — השהייה הרצופה הכי ארוכה שלנו בטיול הזה — לגבעות התלולות והירוקות שממזרח למפרץ סן-פרנסיסקו. למרות שגרנו ממערב למפרץ חמש שנים, המזרח הוא טריטוריה שכמעט לא חקרנו בכלל. פה נמצאת העיר השלישית בגודלה וחשיבותה במפרץ (אחרי סן פרנסיסקו, ובירת העמק סן חוזה): אוקלנד, עיר הנמל והתעשייה. ולידה עיר האוניברסיטה ברקלי, אפופה מה שנראה כמו ערפל, כמו סן פרנסיקו, ורק כשנכנסים אליה ופותחים חלונות מבינים שלא. הערים בנויות שונה, צפופות ואיכשהו אירופיות יותר, האנשים לבושים ומתנהגים קצת אחרת, דומים יותר לתושבי העיר סן פרנסיסקו מאשר לאזור הדרומי שבו גרנו. אבל אנחנו חונים עוד מזרחית להן, בפלזנטון, איפה שאופי הסביבה מתחיל להזכיר יותר את השטח הכפרי והעממי שממזרח לקליפורניה, הרחק מהערים. בינתיים אחד הדברים הבולטים זה הנוף המהמם כשנוסעים קצת מערבה לפעילויות. זאת יצאה תמונה יפה, אז השקעתי בה פוסט משלה. צולמה מאוניברסיטת ברקלי: בחזית העיר ברקלי, ברקע במרכז סן פרנסיסקו וגשר המפרץ שמוביל אליה, מימין ברקע שער הזהב הנפתח לאוקיינוס השקט, משמאל טור אוניות משא ענקיות ממתינות בכניסה לנמל אוקלנד לפרוק את מטענן.

MVIMG_20190108_171048

אחרי קויטי-פוינט עברנו להתארח מחוץ לבית של חברים בסנטה-קלרה. הילדים היו נלהבים לשחק עם ילדים אחרים בצורה לא-ספורדית, והדלקנו נרות חנוכה, ובכלל היה כיף מאוד. אני יכלתי לעבוד בכיף מהספריה הציבורית במרחק הליכה, ובכלל, המיקום היה מאוד מרכזי ונוח לכל הפעילויות שלנו, וניצלנו את ההזדמנות ללכת למקומות מעניינים על חצי-האי של סן פרנסיסקו. זה בדיוק היה גם האזור שבו גרנו פעם, אז הנוסטלגיה היתה בשיאה. אכלנו בכל המסעדות שאהבנו, והלכנו לגני השעשועים שאהבנו, והיה כיף לראות איך הילדים נהנים באותם מקומות כמו לפני שנים. מפה לשם, אנחנו כבר נמצאים במפרציה הכי הרבה זמן שהיינו אי פעם באזור אחד ברציפות. אבל זה הגיוני, כי באמת מדובר בעיר גדולה ומעניינת ועמוסה בדברים מרתקים לעשות. נראה לי שזה האזור הכי מעניין שהיינו בו עד עכשיו, חוץ מניו-יורק.
על מזיאון היסטוריית המחשבים כבר כתבתי, אז אני אוסיף גם על המוזיאון האווירי Hiller, שבניגוד למוזיאונים אוויריים אחרים שראינו במקומות אחרים הוא מציג בעיקר כלי טיס ומסוקים לא-נפוצים, ונסיוניים, שרובם פותחו בצפון-קליפורניה. בין השאר יש שם מסוקים משפחתיים שפותחו באמצע המאה העשרים מתוך תקווה שישמשו אנשים פרטיים להגיע ולחזור מהעבודה, במקום מכוניות; כל מיני כלי טיס אישיים שממריאים אנכית; ומגוון רחב של מטוסים מוזרים מאוד למראה. מעניין לראות את ההתפוצצות הרעיונית של אמצע המאה העשרים, שחוקרת כל כיוון אפשרי של תעופה אזרחית או אישית, לפני שהבינו עד הסוף ומה עובד ומה לא עובד, ולפני שכל המטוסים נראו אותו דבר. בתמונה, פרוייקט שפותח עבור חיל האוויר האמריקאי: מסוק מתקפל מוצנח, שאמור לאפשר לטייסים שמטוסם הופל בשטח עוין לחלץ את עצמם, תחת חיפוי אווירי. לא יודע מה אני חושב על תוכנית חילוץ כזאת, אבל נבנו כמה כאלה וזה מגניב, אז אחלה. היינו הולכים לשם לא מעט כשגרנו באזור, והילדים אהבו מאוד להסתובב בין המוצגים, וגם אני. הכי הם אהבו את תא הטייס של בואינג 747. אז עכשיו הלכנו לבקר שם עוד פעם.
בינתיים הטכנאים של הקרוואן סיימו את עבודתם ותיקנו כל מה שהיה אפשר: משאבת מים חדשה ונמרצת, צינורות הגז נבדקו והוחלפו, הגג הדולף תוקן, הבלמים תוקנו. ואנחנו הרגשנו שאנחנו שוב גרים בבית מתפקד ועובד שאפשר לסמוך עליו. ואז נפרדנו ממארחינו והמשכנו.
חלק גדול מהטיול שלנו הוא בעצם על ההיסטוריה של הטכנולוגיה, אז אם אנחנו בעמק הסיליקון כמובן שהלכנו ל-Computer History Museum, שמכיל מגוון מרשים של מוצגים והדגמות על ההתפתחות של מחשבים מאז התקופה העתיקה ועד ימינו, אבל בעיקר מהמאה העשרים כמובן. אנחנו כבר היינו בו פעם אחת לפני הרבה שנים, כשיונתן היה ממש פעוט, ונמנעתי ממנו מאז כי חשבתי שהילדים היו קטנים מדיי. עכשיו הם גדולים מספיק להבין לפחות על מה מדברים, גם אם לא ממש את הפרטים, ובכל מקרה, הזדמנות נוספת כבר לא תהיה. נראה לי שבימינו מחשבים נוכחים בחיים שלהם בכל מקום, כמובן מאליו, ואף פעם לא לימדתי אותם איך הם בעצם עובדים. ובעצם גם המוזיאון הזה לא עוסק בזה, הוא הרי עוסק בהיסטוריה. אז לא היה לילדים כל כך ברור איך לגשת לעניין, וגם לי לא היה ברור איך להנגיש אותו. נראה לי שהוא מאוד בלבל אותם, אבל אולי בצורה חיובית — זאת אומרת, שפתאום הם קלטו שמחשבים, שעד עכשיו נראו להם כמו חלק מובן מאליו מהמציאות, הם בעצם תוצר של הנדסה, הם מורכבים מחלקים שונים, הם התפתחו במשך השנים ממחשבים יותר פשוטים ופחות נעימים, הם בעצם מכונות פיסיות שמבצעות עבודה מסוימת.
שזה אולי טוב, כי זאת ההבנה הכי עמוקה שאפשר להגיע איתה לגבי מחשבים, חוץ מממש לתכנת אותם. נראה לי שהנקודה שהם הבינו את זה היתה כשראינו את החוליה החסרה, הלא היא האב-טיפוס של מעבדת Xerox, עם הממשק הגרפי הראשון, שהוא ללא ספק דומה מאוד למחשבים של ימינו מצד אחד, אבל בבירור גם התפתחות של הדינוזאורים המוזרים שראינו בערוכה לפני כן מצד שני. היו להם המון שאלות למדריכה בנקודה הזאת. אחר כך המשכנו למחשבים חדשים יותר ומצאנו את הדגמים שהיו לי כשהייתי בגילם, והם שיחקו קצת פונג. אני מקווה שבפעם הבאה שתהיה לנו הזדמנות ללמוד על איך מחשבים עובדים, החוויה הזאת תשרת אותם.
חזרנו למוזיאון היסטורית המחשבים ליום נוסף, כדי לראות את ההדגמה החיה של מחשב PDP-1, שמתרחשת רק פעמיים בחודש. מדובר במחשב עתיק ביותר, שתוכנן ויוצר ב-1959 ו-1960, הסבא-רבא של כמה מהמחשבים המיתולוגיים-כשלעצמם בהיסטוריה של הנדסת תוכנה. ועדיין הוא נראה מודרני, ואפילו עתידני, בדרכו האנכרוניסטית. קבוצה של מתנדבים משקמים ומתחזקים אותו באהבה רבה, והוא ממש עובד, שזה פשוט מדהים. אנחנו לא ידענו את זה, אבל ככה יצא שהגענו בדיוק ביום שבו מתרחש ארוע שנתי מיוחד לפני חג המולד: האורחים מתאספים בחדר התצוגה מול המחשב, כולם מקבלים דפי תווים ומילים של מזמורי החג, וה-PDP-1 עצמו מקבל קצה של סליל אינסופי של נייר מנוקב, והוא מלווה את שירת הקהל בטונים חשמליים מדויקים ונלהבים, ומהבהב באורותיו לפי הקצב. אחר כך ניתן הסבר על ההיסטוריה של PDP-1, שדי שיעממה את הילדים, ועניינה מאוד אותי, אבל לא יכולתי להקשיב לה בגלל שהיא שיעממה את הילדים. ואז, לשיא: הדגמה של משחק המחשב הראשון שהופץ בהיסטוריה, שתוכנת עבור ה-PDP-1 על ידי מהנדסים משועממים במשמרת לילה, הלא הוא Space Wars, שבו שתי חלליות מנסות ליירט זו את זו במסלול סביב כוכב זר, עובד בדיוק כמו ב-1960 ועל אותו מחשב. לזה הילדים התחברו מיידית, וניהלו טורנירים ארוכים ומלאי תהפוכות, בזמן ששאר המבקרים המבוגרים מסרבים בנימוס נונשלנטי (ולדעתי מזויף) להצעתי לנפנף אותם משם ולתת גם להם תור. ואני רק חשבתי, בשנה הבאה הוא כבר יהיה בן 60. שזה איזה 600 בשנות מחשב. ועדיין מתחזקים אותו, ועדיין הוא עובד, כמו חדש. ואנשים באים לראות אותו, ולשמוע את הסיפורים שלו, ולחגוג איתו חגים, וילדים משחקים עליו. לאיזו זיקנה נהדרת זכה המחשב העתיק והנאמן הזה.
אחרי שבועיים בדרום המפרץ, עברנו לשבוע בחזרה "הביתה": לחניון הראשון שהיינו בו כשרק עברנו לקרוואן, שאז היה בשבילנו חדש ולא-מוכר, באתר הנופש המחוזי Coyote Point, צמוד לנמל התעופה של סן פרנסיסקו. זה מקום מקסים שאהבנו מאוד, ולכן שמחנו לחזור אליו, ועכשיו, אחרי שראינו הרבה אתרי קרוואנים, אני יכול להשוות ולהבין בדיוק מה כל כך מוצלח בו. הוא קטן ואינטימי ושקט (רק ארבעה מקומות); עם נוף מהמם מהחלונות שלנו ישר על מי המפרץ, כשבקיץ יש שם גם גולשי גלים וקייט-סרפרים, אבל עכשיו בחורף אפשר לראות רק את המטוסים ממריאים ונוחתים על המסלולים; באזור ירוק ומיוער; במיקום סופר-מרכזי, בצפון חצי-האי של סן פרנסיסקו, מרחק רק חצי שעה מהעיר; צמוד לגן שעשועים גדול ויפה; ולמדשאות רחבות ידיים; ובמרחק הליכה ממוזיאון ילדים גדול; ועם כל זאת, לא יקר ($45 ללילה). זאת אומרת, אחת-עשרה מתוך עשר בכמעט כל פרמטר. אנחנו הגענו למקום ממש לפני חג ההודיה, וכך יכולנו לבלות את החג עם חברים באזור, ואת שארית השבוע ניצלנו כדי לקחת את הילדים לכל הפעילויות השוות של סן פרנסיסקו.
בדיוק ביום שהגענו התחילו הגשמים בצפון-קליפורניה, אחרי סתיו יבש וארוך במיוחד, וניקו סוף-סוף מהאוויר את עשן השרפות. אבל בעקבות אלה, מהר מאוד גילינו נקודה דולפת בגג, דווקא מעל שולחן האוכל. יכול להיות שנכנסו מים גם למקומות אחרים, כי מייד אחר כך הפסיק לעבוד גם הקונוורטר, שהופך זרם חילופין מבחוץ לזרם ישיר 12 וולט, ומצברי הקרוואן הפסיקו להיטען. המשמעות: אי אפשר כמעט להשתמש ברוב האורות, ובדי.וי.די, ובהסקה, וגם לא במשאבת המים, ואם היינו רוצים לעזוב את המקום גם לא היינו יכולים להתקפל ולמשוך את הרגליים ההידרואליות. וכל זה בתחילת סוף השבוע של חג ההודיה, כשהכול סגור ואין עם מי לדבר. ביחד עם כל התקלות המינוריות האחרות שהצטברו אצלנו בקרוואן ובסוף לא הספקנו לתקן, הרגשנו שהכול מתפרק סביבנו ושאנחנו לא מצליחים להחזיק את הקירות עומדים, והתסכול ואי-הוודאות דחקו את הפסטורליה.
אחרי שנגמר סוף השבוע נעמה הרימה כמה טלפונים, ונמצא פתרון. במקום לארגן את התוכניות שלנו כך שהקרוואן יוכל לשבת במוסך במשך שבוע, יש חברות ששולחות טכנאים שמגיעים עד הבית ומתקנים דברים במקום, ממש כמו בעלי מקצוע של בתי לבנים. זה היה נראה לי כמו רעיון יקר מדיי ומפונק, כמו להזמין הביתה מכונאי רכב, אבל מסתבר שהמחיר סביר לגמרי ואפשר לעשות ביקור חירום כבר למחרת. בזמן שלקחתי את הילדים לעיר האיש התקין לנו קונוורטר חלופי, ולמחרת שלח הצעת מחיר ולו"ז לכל שאר התקלות שדחינו במשך חודשים. עם התקלה הקריטית מתוקנת, ועם צפי ברור לתיקון גם של התקלות המינוריות, יכולנו להירגע ולחזור ליהנות. ביום האחרון שלנו גם הגשם קצת נרגע, אז לקחתי את הילדים לטיול רגלי קצר במעלה הגבעה המיוערת באקליפטוסים ועצי מחט שמשקיפה על המפרץ. הם אספו אצטרובלים ומקלות והתרוצצו בשבילים, עד שהגענו לראשה. שם נמצא מוזיאון הילדים וגן החיות Curiodyssey, שאנחנו מכירים ואוהבים כבר שנים, ונשארנו שם כמה שעות בזמן שנעמה מכינה את הקרוואן לתנועה. ואז חזרנו לחניון, למבט אחרון על המפרץ.
מפרציה, ככה אני יכול לראות עכשיו בפרספקטיבה, היא אזור עשיר, משכיל, מתוחכם, אפילו זחוח קצת, יותר מכל מקום אחר שהיינו בו למעט ניו-יורק. גם בגלל תחומי עניין וגם בגלל פילנתרופיה, חלק מהעושר והתחכום הטכני מופנה לכל מיני מוסדות ופעילויות חינוך בקהילה המקומית. מבחינתנו, המשמעות היא: מוזיאוני מדע שווים ביותר.
לא כל כך הלכנו למוזיאוני המדע כשגרנו כאן, כי הילדים היו עוד יחסית קטנים, ולא היה בזה ערך מוסף. אבל עכשיו יונתן בן יותר משבע, ועוז בן חמש, אז לקחתי את כולם למוזיאון Tech Museum of Innovation בסן חוזה. אני מגדיר אותו כמוזיאון מדע כי זה הכי קרוב שיש, אבל למעשה הוא משהו אחר לגמרי. אין בו הרבה הסברים ותצוגות על תופעות טבעיות, או על מדע, או ההתפתחות ההיסטורית של ההבנה שלנו של הטבע. מה שכן יש בו, זה תצוגות שמסבירות טכנולוגיה עכשוית, או שמשתמשות בטכנולוגיה עכשוית כדי להציג כל מיני תופעות. בעיקר יש בו המון מוצגים שמשלבים מחשבים עם מסכים גדולים ותוכנה עם מודלים מורכבים יחד עם דברים שאפשר להרכיב בידיים ולראות איך הם מתנהגים. זה נראה מדהים ויזואלית ומפתה מאוד ואיך שנכנסנו העיניים של הילדים נפערו לנוכח ארץ הפלאות הזאת. הדבר הראשון שעשינו היה ללכת לסדנה שבה הילדים עושים גרסה היי-טק של ניסוי הביצה: מקבלים קוביה עם אקסלרומטר ומנסים להרכיב סביבה ריפוד ומנגנונים כך שיהיה אפשר לזרוק אותה מגובה בלי שהיא תיפגע במגע עם הרצפה. הם הגיעו קרוב מאוד ליעד הזה. גם היתה שם סדנת בניית רובוטים, שבה הילדים יכולים להרכיב על מסגרת חיישנים ומנועים שונים ולחווט אותם אלה לאלה ולראות איך הם מגיבים בצורה שונה.
וסדנה על אבטחת מידע, כולל סדנה על פריצת מנעולים פיסיים (יונתן לא התעניין בפריצה, אבל ריתק אותו להבין סוף סוף איך מנעול עובד). ומערכת שבה הילדים מרכיבים חיות בלגו, ואז סורק אוטומטי מרכיב ממנה מודל תלת מימדי ומזהה איזו חיה זו, ומאפשר להם לשלב את החיה שלהם במציאות מדומה.
אבל הכי הם אהבו סדנה שמדמה הנדסה גנטית של חידקים: הם הרכיבו, על מודל פיסי, גירויים ותגובות פשוטים של הבקטריה: מה לעשות כשמרגישים נוכחות של איזשהו חומר, או חידקים אחרים מאותה משפחה, או זרים: להפריש חומרים מסוימים, להתקרב, להתרחק, להתרבות… אחרי שבחנו את תגובות הבקטריה במבחנה הם יכלו לשחרר אותה למסך הענק למעלה, ולצפות באינטראקציות שלה עם בקטריות דומות שהשאירו מבקרים קודמים.