אחד הדברים הנחמדים בלנהוג בבריטיש קולומביה זה השלטים בצידי הדרך שמעדכנים אותך מדי פעם איזה סוגי חיות אפשר לדרוס בכביש הזה.

וונקובר, "עיר הזכוכית": יפהפיה, מוקפת נהרות ומפרצים, צפופה ומערבת שימושים, עם תחב"צ מצוינת ובגדול נראית ומרגישה כמו עיר אירופית, לא צפון-אמריקאית. עכשיו אני מבין שפורטלנד, אורגון בעצם מנסה להיות וונקובר אמריקאית, למרות שהיא קטנה יותר.

הלכנו למוזיאון המדע המצוין, טיילנו לאורך חוף המפרץ False Creek, ראינו חברים, ביקרנו במוזיאון הימי הקטן (שמוקדש בעיקר להיסטוריה הימית של העיר, ולספינה הראשונה שעברה את המעבר הצפון-מערבי ממערב למזרח), והלכנו לחוף, ולאי התיירותי גראנווויל.

זאת הפעם הראשונה שלנו בקנדה, ובסך הכול היא מרגישה די דומה לארצות הברית. אבל יש קצת ההבדלים… אחרי הבלבול הראשוני שפתאום הכול שוב מסומן בצלזיוסים ובקילומטרים ובליטרים הוקל לנו שלא צריך לתרגם בראש כל הזמן (אבל גובה של אנשים עדיין ברגליים ואינצ'ים). גם השפה קצת שונה: נגיד, הם משתמשים הרבה במילים יחידות שמתארות קבוצות של אנשים, כמו the public. בכלל, הם אוהבים את המילה הזאת, public. והם לא אומרים restroom אלא washroom. והם לא אומרים wow, looks like you've got your hands full, הם אומרים wow, you're a busy guy. אבל בסך הכול, די דומה.

 

ביקרנו חברים בפורט טאונסנד, וושינגטון. זו עיירה קטנה ומקסימה על חצי-אי בקצה הצפון-מערבי של ארה"ב, ממש על הפתח של מפרץ פוגט, שלחופיו נמצאת בין השאר גם סיאטל. במשך יומיים לקחו אותנו לראות את כל האטרקציות הכי שוות.

‏ביום הראשון ראינו את הנמל של פורט טאונסנד, שהשפל מותיר בו רצועת חוף רחבה ומרתקת ‏ואפשר לחפש בו אוצרות בחול וכל מיני חיות שמשגשגות על הגבול שבין יבשה וים. או שרידים של כאלה שפחות. ‏אחר כך הסתובבנו בנמל וראינו איך מתקנים אוניות מלמטה. חבל שלא צילמתי. אבל כן צילמתי איך מרימים אותן מהמים.

 

‏למחרת הלכנו לפארק המדינתי "פורט וורדן", שחוץ מזה שיש בו יער נהדר, יש בו גם ביצורי ארטילריה עתיקים (מאז המלחמה הספרדית-אמריקנית לפחות) ששומרים על מפרץ פוגט ונמל סיאטל מפני פלישת צי האויב דה ז'ור. אז הסתובבנו בין הביצורים וראינו את עמדות התותחים, מעודכנות לטכנולוגיה הצבאית של מלחמת העולם השנייה, ושרנו קאנון עם ההד בתוך הבונקרים.

 

‏בין לבין טיילנו במרינה, אכלנו אוכל מעולה, קטפנו שזיפים, והצטיידנו בקפה משובח. זו העיירה המבוגרת ביותר בארה"ב וילדים אין שם כמעט בכלל, ושירה במיוחד זכתה לתשומת לב רבה.

‏בלילה נפרדנו, נסענו למעבורת, העמסנו עליה את הקרוואן, והמשכנו צפונה לוונקובר. אבל על זה בהמשך.

 

 

הליקוי היה מעולה. ישבנו על הדשא והסתכלנו על השמים וראינו הכול. קודם הירח כיסה לאט לאט את השמש ואנחנו לגמרי קלטנו שזו באמת באמת מערכת תלת-מימדית של כדורי ענק, ולא שהשמש והירח סתם מצוירים על השמים. ככל שיותר ויותר מהשמש היה מוסתר נעשה יותר חשוך וקריר מסביב, כמו לפני שקיעה. עשינו חורים בחתיכת קרטון וראינו שהצללים שלהם בצורת סהר ולא עגולים.

כשמהשמש נשאר רק סהרון קטן וקצר, הסתכלנו על שקית לבנה שהיתה מונחת על הרצפה וראינו "רצועות צל", רצועות מקבילות ומתפתלות של אור וצל, רודפות זו אחרי זו במהירות. הן התחילו ברוחב של סנטימטרים בודדים, וככל שהליקוי התקדם לקראת טוטאליות הן התרחבו עד שכיסו את כל המשטח. זה היה נראה כאילו היקום עצמו מהבהב, שזה בעצם מה שקרה כי ראינו את האור של השמש הכמעט-נקודתית מנצנץ כמו כוכב דרך האטמוספירה.

הרמנו עיניים וראינו את שאריות השמש בצורה של סהר זעיר, שהיה כבר מחולק למקטעים על ידי פסגות ההרים של הירח, והמקטעים הלכו והתקצרו עד שנשארו רק "חרוזי ביילי" של מעט משטח השמש שאפשר היה לראות דרך הגאיות העמוקים ביותר של הירח. ואז הוא כיסה את השמש לגמרי, ונכנסנו לטוטאליות.

וזה היה משהו *אחר לגמרי*. במשך שתי דקות, במקום שבו הייתה אמורה שמש, היה עכשיו רק עיגול שחור מוצק ואפל, מוקף בזוהר לבן בוהק. זה לא היה דומה לשום דבר שאנחנו מכירים, וגם התמונות לא מעבירות בכלל את החוויה. זה היה פשוט נראה כאילו השמש נעלמה, ובמקומה הופיע מאור אחר, זר וחייזרי, עושה בשמים כבשלו. אני לגמרי יכול להבין למה הקדמונים, שלא ידעו מה קורה וגם לא ידעו שהוא עומד לקרות, נבהלו כל כך. כל מי שהיה איתנו על הדשא הסתכל בשמים בתדהמה, והגדולים שלנו הביטו בהשתאות והיו שקטים לחלוטין, וגם רפאל, שהוא בסך הכול בן שנתיים וחצי, הצביע לשמים וצעק "Circle! Circle".

שאר השמים נראו כמו בשלבים האחרונים של שקיעה. כל האופק, שלוש מאות ושישים מעלות, היה בדמדומים, אבל לא הייתה שום נקודה בהירה או אדומה יותר שבה הייתה השקיעה. שקיעה ללא שמש. השמים היו כהים ואפשר היה לראות כוכבים – כוכבי החורף, כמו קונסטלצית אוריון – מקיפים את השמש השחורה כאילו כלום. חזון אחרית הימים. גם פלנטות היו, וזיהיתי אפילו את מרקורי, שאף פעם לא הצלחתי לראות לפני כן, מרחף קרוב מאוד לעטרה הבוהקת, ניצול נצחי מלהט השמש.

דקה וחמישים ושבע שניות נמשך הפלא, ואז ראינו בפינה הנגדית של העיגול השחור בוהק חזק שהטביע באורו את העטרה, ונראו לרגע כמו טבעת יהלום. מיהרנו להרכיב שוב מחדש את המשקפיים כדי לא להתעוור, וכל שלבי הליקוי החלקי חזרו על עצמם שוב, רק בסדר הפוך. ואז המאורות חזרו למקומם, והשמים חזרו לסדרם, והיום המשיך כרגיל כאילו לא קרה כלום.

אנחנו ממתינים לליקוי חמה מאז יום שישי, ביקב משולב עם אולם ארועים, עם חניה לכמה עשרות קרוואנים. הרבה אנשים נחמדים, נוף מהמם על הגפנים, ארוחות טובות, להקה וריקודים כל ערב. כולם ממתינים איתנו, בציפייה שקטה. זה מרגיש כאילו ממתינים לסוף העולם.

מוזיאון המדע וההנדסה של אורגון. אחד הטובים שראיתי, גם בגלל האיכות והעומק של המוצגים וגם כי ילדים ומבוגרים בכל גיל יכלו למצוא את עצמם בהכול.

‏בין השאר, סיור ב"בלובאק", הצוללת הלא-הגרעינית האחרונה בצי האמריקאי (1959-1990), בהדרכת קצין צי במיל' שממש שירת עליה.