תהיתי מה נמצא כשנגיע להר ראשמור. מצד אחד, עם כל החשיבות, זה בסך הכול פסל. אחד. מה כבר יכול להיות שם? רחבת תצפית? חנות מזכרות? מצד שני, זה פאקינג הר ראשמור, אז וואלה לך תדע, זה יכול להיות ביג דיל.

זה היה ביג דיל.

ברדיוס של מאות קילומטרים מהר ראשמור, אין שום דבר פרט לעיר השנייה בגודלה בדרום-דאקוטה, ראפיד-סיטי. וכל ראפיד-סיטי כולה אינה אלא מלכודת תיירים בקנה מידה קולוסאלי, כל הצדקת קיומה היא לאסוף כסף ממי שעצר בדרך לראות את ארבעת הנשיאים ולהגיד להם "היי, אם אתם כבר כאן". בחצי שעת הנסיעה שבין העיר וההר, ראינו שלטים שמפרסמים: רכבת הרים, מתקן אומגה, גן חיות לדובים, ותערוכת זוחלים, חלקם קיימים עוד מתקופת בניית הפסלים משנות ה-1930. וזה רק ממה ששמנו לב אליו, ובלי לדבר על שלל המסעדות, המלונות והחניונים.

התעלמנו מכל אלה והמשכנו. ההר עצמו נמצא בתוך היער הלאומי "הגבעות השחורות", וכל העסקים עושים כבוד ושומרים מרחק מחוץ לגבולותיו, כך שעשרים הדקות האחרונות של הנסיעה היו בלי שום דבר מסביבנו פרט ליער וצוקי סלע.

הר ראשמור הוכרז מהקמתו כאתר זיכרון לאומי, וככזה הוא נמצא באחריות שירות הפארקים הלאומי, שהוא שירות פדרלי מנוסה ומתוקצב. כל הפארקים הלאומיים שהיינו בהם עד עכשיו היו מתוחזקים ומפותחים לעילא והביאו עד למקסימום את ההנגשה של פלאי הטבע למבקרים, עם כל הנוחות האפשרית, ובלי לפגוע בטעם הטוב. אז גם פה. היתה חניה, כולל לקרוואן שלנו. ושדרה ארוכה, מרוצפת באבן, שהובילה מהחניה לכיוון ההר, מאוד יפה ומאוד בטעם.

את פסלי הנשיאים אפשר לראות מכל מקום, הם ענקיים ונמצאים גבוה-גבוה מלמעלה; ומייד כשירדנו מהאוטו רפאל הצביע לשמיים וצעק "There's people! There's people up there!". החלק האחרון של השדרה עובר מתחת לדגלי כל מדינות ארצות הברית, ואז מגיעים לרחבת תצפית, מוזיאון קטן (שכולל בין השאר את סיפור ההקמה, דוגמאות לציוד טיפוס ומכשירי מעקב סיסמוגרפיים שמסתבר ששירות הפארקים הלאומי משתמש בהם לתחזוקה, וגם חנות ספרים לא-קטנה) ואז אמפיתיאטרון ענק שמשקיף על ארבעת הנשיאים.

dsc_0244

היו לנו כמה שעות לשרוף, והאתר היה כמעט ריק (אולי כי ככה יצא שבאנו אליו דווקא ב-11 בספטמבר), אז נתנו לילדים להתרוצץ במעלה ובמורד המדרגות בזמן שאנחנו מתבוננים בפסלים בפעם המאה. כשהתעייפו קצת לקחנו אותם לאכול ארוחת ערב במסעדה של האתר, ואז לקחנו אותם לאכול גלידה בגלידריה של האתר. מסתבר — כך על פי טענת הגלידריה, ומכיוון שהיא פועלת בזיכיון של שירות הפארקים הלאומי אני נוטה אפילו להאמין שזה נכון — שתומאס ג'פרסון אחראי לשני מסמכים היסטוריים: אחד מהם הוא כמובן הכרזת העצמאות, אבל השני הוא המתכון הראשון לגלידה שנכתב בארצות הברית! הגלידריה הגדילה לעשות ומציעה למכירה גם את טעם הגלידה הזה, בדיוק על פי המתכון של ג'פרסון, בתוספת מחיר של דולר אחד למנה. ומכיוון שאתם סקרנים אני אגלה לכם שיש לה טעם של גלידת וניל רגילה לחלוטין.

בינתיים הגיעה השעה שמונה וחצי, שהיא השעה שבה מדליקים ברוב-טקס את הזרקורים שמאירים את הפסלים לעת לילה. אז חזרנו לאמפיתיאטרון. למרות שעד אז האתר היה די ריק, עכשיו כל הספסלים כבר היו מלאים עד אפס מקום. וכולם מבוגרים: ילדים חוץ משלנו לא ראינו בכלל.

התוכנית החלה בהרצאה של ריינג'רית של שירות הפארקים הלאומי, שתיארה ברוב-פאתוס ובכישרון אוראטורי ראוי-לציון את מלחמת העצמאות האמריקאית שבה ניצחה אהבת החירות שלנו את הצבא המאומן והמצויד ביותר בעולם. בלי לעצור היא גלשה למלחמת 1812, ומשם לתיאור הקרב על פורט מ'הנרי, ואז לפואמה "הקרב על פורט מ'הנרי" שחלק מבתיו מהווים עד היום את ההמנון האמריקאי.

בשלב הזה הקהל היה כבר כולו נרגש ונלהב ופטריוטי, והוקרן סרט קצר על חייהם ומורשתם של ארבעת הנשיאים. אני חשבתי שהוא הצליח לעקוף יפה את הנקודות הבעייתיות. העבדות הוזכרה, כמובן, בהקשר של לינקולן, אבל לא של ג'פרסון. בהקשר של ג'פרסון הוזכר החזון שלו לשוויון בין לבנים ואינדיאנים, ונאמר רק שהחזון לא הוגשם בימי חייו. אוקיי.

בסוף הסרט, קראה הריינג'רית לכל המשרתים בכוחות המזוינים העבר ובהווה כדי להודות להם באופן מרוכז. כמאה איש עלו לבמה לקול תשואות הקהל וקריאות אקראיות "Thank you! Thank you" מתוכו. לאחר תודה של הריינג'רית למשרתים בכל אחת מחמשת הזרועות, נדלקו ברגע אחד הפרוג'קטורים והאירו את את פסלי הנשיאים, ואז, שירת ההמנון. כל הקהל על הרגליים ושר (על המסך הוקרנו המילים, לטובת בעייתיים כמונו). הריינג'רית אמרה כמה מילים על ה-11 בספטמבר, כי בכל זאת חייבים, ואז כמה מתנדבים מבין הווטראנים הורידו את דגל הפסים-והכוכבים מהתורן ברוב טקס וקיפלו אותו.

התפזרנו יחד עם הקהל בחזרה לאוטו. הילדים נרדמו בכסאותיהם עוד לפני שהספקנו לחגור אותם, ואנחנו המשכנו לחצות את דרום-דקוטה בחושך ובדממה.

יש משהו מוזר, ומצד שני קצת מובן מאליו, בנסיעה ארוכה: ציר המרחק הופך לציר הזמן. הנוסעים פוגשים כל מקום ברגע נתון, בנקודה יחידה, מנותק מההקשר שלו בעבר ובעתיד, קפוא וסטטי. אבל שרשרת המקומות נשזרת לרצף אחד, סיפור אחד. ובסיפור הזה, הגיאולוגיה משתנה, האקלים משתנה, הצמחיה ובעלי החיים עוברים אבולוציה מואצת, תרבויות מופיעות, מתפתחות, ושוקעות. וכל הדרמה הזו בלתי נראית לתושבי המקומות עצמם, אלא מופיעה רק מנקודת המבט של הנוסעים, המאונכת למציאות בתשעים מעלות.


לאחר שסיימנו את עניניינו בילוסטון פנינו שוב מזרחה, בשלושה ימים רצופים של נהיגה לרוחבן של מונטנה ודרום דקוטה. ו, או-הו, רוחב יש להן בשפע. ושטח. אבל כמעט שאין אוכלוסיה, והמעט שיש כפרית ופזורה. במערב התרגלתי למדינות שיש להן מרכז או מרכזים עירוניים גדולים וחשובים, וגם, בנוסף, שטח כפרי, לעתים מטופח ולעתים מוזנח. כאן, השטח הכפרי הוא-הוא המדינה, ואילו העיירות הקטנות והמעטות נועדו לתמוך בחקלאי האזור ולא להיפך. כמה משונה!

מרגע שירדנו מקו פרשת המים באזור ילוסטון, ההרים פינו את מקומם למאות מיילים של ערבות עשב נרחבות, על גבעות מתונות, חלק מהשטח בהשקיה ורובו מגודר. הערבות נראות אינסופיות, אבל להקות של איילות-הבר הצטופפו בשוליים, בין הגדרות לכביש, מביטות בשעמום במכוניות שחולפות מטרים ספורים מהן. אנשים לא היו כמעט בכלל, ואלה שהיו היו ביישובים זעירים בעלי שמות בלתי-סבירים. שלטים הכריזו עליהם מראש: עוד מאתיים מייל מגיעים ל-Espie! עוד שמונים מייל, Espie! עוד עשרים מייל, Espie! עוד מייל יחיד, Espie! ואז, סוף סוף, באה Espie בכבודה ובעצמה: ארבעה בתים קטנים ומוזנחים משני מידי הכביש. והופה, חלפה Espie מאחורינו כאילו לא הייתה. עוד מאה ושמונים מייל, Broadus!

כבר היה לילה והדרך הובילה אותנו משום-מה דרך השמורה האינדיאנית North Cheyenne. התרגלתי עוד קודם להבדל בין הבתים המטופחים והתשתיות המפותחות שסביב המרכזים העירוניים, לבין אלה המאולתרים והמשופצרים בכפרים. אבל השמורה נראתה ממש כמו עולם שלישי מינוס. הבתים המעטים שהיו לא רק נראו עלובים, אלא ממש היו חורבות. עצרנו בתחנת דלק באמצע השום-מקום, וצעירים ישבו בחושך במרחק-מה ממנה ושתו. מניח שאין להם משהו יותר טוב לעשות, או מקום יותר טוב לעשות את זה. כמו האיילות. אז גם נפל לי האסימון שהמקסיקנים הרבים שראינו כשעצרנו בעיר הגדולה Billings (אוכלוסיה: 166 אלף) הם כנראה לא מקסיקנים אלא פשוט מהאוכלוסיה הילידית באזור. אבל העירוניים נראו כמו עירוניים; השמורה נראתה כמו סלאמז כפרי. זה העציב אותי וקצת הכעיס אותי. אבל רק עברנו שם בחטף והיה לילה, אז מה אני יודע.

בסוף עצרנו לישון ב-Broadus, באמת, קצת אחרי השמורה. כבר היה אחרי חצות וידענו שעיר גדולה ממנה (אוכלוסיה: 468) כבר לא תיקרה בדרכנו. במזל, ראינו שלט שהוביל לחניון קרוואנים שלא הופיע בשום קטלוג או אפליקציה. חנינו והתחברנו לחשמל והלכנו לישון.

למחרת בבוקר לקחתי את הילדים לגן שעשועים שראינו ליד החניון בלילה ויכולתי לראות את העיירה. כבישי עפר, מכלאות בקר וסוסים לאורכן, מגרש עפר מוקף טריבונות עם שלט מעליו שמציג ציור של סצנת רודיאו, טרקטורים עוברים מדי פעם או מכוניות ישנות מנגנות רוק רועש דרך חלונות פתוחים.

פתאום הגיעו עשרים או שלושים ילדים בני עשר על אופניים, בלונדינים כולם, מלווים באדם מבוגר, משופם ומאפיר, עם משרוקית קשורה בשרוך על הצוואר. "שבע דקות!" הוא קרא, והילדים הסתערו על המתקנים. אחד מהם מצא חבל על הרצפה, קשר אותו ללאסו וסובב אותו במומחיות מעל הראש. המאמן הסתקרן מאיפה אנחנו. אמרתי שמקליפורניה והוא והילדים התפעלו מהמרחק ומהאקזוטיקה. דיברתי איתו קצת על הנסיעה, מזג האוויר ושריפות היער הרבות, ואז שבע הדקות נגמרו והם המשיכו בדרכם.

בינתיים הגיעה לגן השעשועים משפחה נוספת. הם דיברו ביניהם על הטריילר שלהם והאמא שאלה אותי אם אנחנו מברודוס, אז חשבתי שהם תיירים כמונו, אבל התברר שהם מעיירה אחרת במונטנה, מרחק אולי שש שעות נסיעה, ובאו בשביל הרודיאו שהיה בסופ"ש (ושפספסנו!), אבל המשאית שלהם התקלקלה אז הם נאלצו להישאר עוד לילה. הילדים שלי שיחקו קצת עם הכלבה שלהם, ואז הם המשיכו לענייניהם. אז מצאנו למי אמורים לשלם על החניה והמשכנו בדרכנו גם אנחנו.

הדרך חצתה את הגבול לדרום-דקוטה, ואנחנו איתה. היא נמשכה עוד ועוד. עצרנו לאחר-צהריים לראות את הר ראשמור (עוד על זה בפוסט נפרד) ושוב המשכנו. גבעות העשב הלכו והשתטחו, עד שמצאנו את עצמנו נוסעים במישור אינסופי ומלא בשדות תירס ירוקים-זהובים עד האופק. השמש שקעה, ואנחנו חצינו את נהר מיזורי, ענק ושקט ושחור. בלילה חנינו במגרש החניה בוולמארט, ובבוקר עברנו למינסוטה.

ככל שהתקרבנו לנהר מיסיסיפי, חזרו העצים והנהרות והערים והאנשים שהשארנו במערב. אבל הפעם הם נראו איכשהו שונים. העצים היו בגוון ירוק אחר, האור היה שונה. הנוף היה מעודן יותר, כאילו ציירו אותו בצבעי מים. מבני ציבור וחנויות היו בנויים מלבנים אדומות, וגם בתי העץ נראו בסגנון אירופי או קולוניאלי.

חזרה גם התעשייה! לא רק עשב ופרות, אלא המשך השרשרת. בכל שדה תירס, סיילו גבוה לאחסון לתבואה. כל כמה עשרות מיילים, מפעל ענק לעיבוד תוצרת חקלאית, מגדלי פלדה בגובה עשרות ומאות מטרים עטורים במגלשות וצינורות, מוארים כמו לונה-פארק, רכבות משא ענקיות עוצרות מתחת לפתחי הממגורות. וערים! לא ערי המחוז הקטנות והפזורות שמתקיימות כדי למכור ציוד חקלאי ולתקן טרקטורים, אלא רצף עירוני של ממש, שאינו קיים אלא למען עצמו, עם ספריות, מדשאות, מזרקות דקורטיביות, בתי קולנוע, משרדים, ואנשים שכל זה הוא ביתם. ברקע, מטוס ממריא מאיזה שדה תעופה מרוחק. ממריא, לא חולף. ציוויליזציה!

חנינו בחניון בפאתיה הדרומיים של מיניאפוליס, והנסיעה הארוכה הסתיימה. העיר נחשבת אומנם לחלק מהמערב התיכון. אבל מבחינתי, המזרח הגיע.