ישראל 2020

כבר סיפרתי שהנסיעה משנה את המרחב, כי היא מסדרת אותו על ציר הזמן. המקומות כבר לא סתם נמצאים, אלא יש מקומות שהם בעבר, שאנחנו זוכרים אותם, ויש מקומות שהם בעתיד, שאנחנו מצפים להם. אבל לא סיפרתי, כי עוד לא ידעתי, שהנסיעה משנה גם את הזמן עצמו. נגיד שאנחנו נוסעים אל איזו פסגה: המחשבה פונה לפסגה, שזה בכיוון הציפייה. ועכשיו נגיד שעברנו את הפסגה, ואנחנו נוסעים ממנה: המחשבה עדיין פונה לפסגה, אבל עכשיו זה בכיוון הזיכרון. כיוון הנסיעה ביחס לפסגה קובע את כיוון המחשבה. לזמן עצמו תמיד היה כיוון, אבל בעקבות הנסיעה, עכשיו יש לו גם טופוגרפיה. עליות ומורדות. קו פרשת מים.

הים התיכון חמים כמו אמבטיה. מבחינתי זה הים האמיתי היחיד, הים הראשוני והנכון, מקור כל חי. הוא בגוון הנכון והמדויק של ים, והריח שלו הוא הריח הנכון והמדויק של ים, וגם השמש מעידה עליו ושוקעת בו מדי ערב. בים הזה, ולא בכל ים אחר, שטו אוניות הסוחר של הפיניקים, ואל הים הזה, ולא לאף ים אחר, ברח יונה הנביא עד שבלע אותו הלווייתן, ועל חוף הים הזה ולא על שום חוף ים אחר העפתי עפיפון לראשונה, ודווקא בו התגלגלתי מתחת לגל גדול ורועש ומלוח ונבהלתי מאוד, עד ששלפו אותי אבא ואימא מתוכו בחזרה לאוויר וניחמו אותי. ולמרות שאין לי שום אסמכתא מדעית לכך, ומן הסתם גם לא תהיה, אני די בטוח שדווקא פה גם עלו על החוף דגי-הריאות הקדומים הראשונים, דוחפים את עצמם בסנפיריהם על החול, משאירים סימן, מייסדים שושלת.

כל שאר האוקיינוסים שראינו – ובכן, הם אינם הים הזה. הם סלעיים מאוד, או שהם מוקפים צוקים, או שהמים שלהם בהירים באופן מוזר, ובדרך כלל גם קרים מאוד, או שחופיהם מכוסים בחיות משונות ועוינות, כמו להקות של אריות-ים. זה מאוד מרגש לחוויות של טיול, אבל האוקיינוסים האלה היו יכולים מבחינתי להיות באותה מידה אוקיינוסים של מתאן או אמוניה על פלנטות זרות. כאלה שלא באמת אפשרי לחיות בהן. בשביל לחיות, צריך לחזור לכדור הארץ.

הנוף העירוני מוכר, אבל במין גרסה עתידנית. במקומות שבהם אני יודע שיש רק שדות קוצים, או שורות מוסכים מוזנחים, עכשיו צומחים מגדלי שיש וזכוכית בגובה עשרות קומות, ומסילות רכבת חשמלית, וגשרים, שכונות וערים שלמות ומבהיקות שלא היו קיימות קודם לכן אפילו ברמז, חוץ מאולי בדמיונם של מאיירי שערי מגזיני המדע הבדיוני תחת כותרות כמו "ישראל 2020" וכיוצא באלה. בכיכרות עדיין יש הפגנות של צעירים נלהבים, אבל כשאני מביט בהם מקרוב אני רואה שעכשיו אלה צעירים אחרים, והם נושאים שלטים שעליהם טרוניות אחרות. גם מזג האוויר הוא לא מה שצריך להיות. חם בחוץ, חם מאוד, חום יולי-אוגוסט. כשאנחנו עזבנו את ישראל היה פברואר.

אני מסיט את עיניי מהעיר ומתבונן במראה, אבל לא מזהה את פניי-שלי. מה, כך נראה העור שלי? כך אמורות להיראות העיניים, קו השיער? בארה"ב לא שמתי לב לשום דבר יוצא דופן, אבל עכשיו אני מתקשה להאמין שזה באמת אני. וברור לי שזה לא ששינוי גופני של שבע שנים פשוט המתין בסבלנות כל הזמן הזה רק כדי להתממש תוך ימים ספורים מרגע שנחתנו. זה כיוון המחשבה שלי שהשתנה.

נסיעה של שבע שנים היא נסיעה ארוכה, ארוכה. תחילתה במפרץ סן פרנסיסקו, וסופה בפורטלנד, וביניהם, כמעט שנתיים בקרוואן, בין לבין לבין לבין. זה הרבה מקומות. היה לי במחשב טאב פתוח קבוע עם מפה, כדי לתכנן את מסלול הטיול, ומאוחר יותר כדי לתעד אותו, להוסיף תמונות וקישורים וזכרונות, ואז כדי לעבור על מה שתיעדתי. והוא עדיין פתוח, והעכבר והעיניים תמיד נמשכים אליו. ובתוכו, לאמצע המפה, לעצירה שלנו בקולורדו, בחזרה מערבה, שם גם התחלתי לעבוד מרחוק, כך שהתפוגגה אחרונת המגבלות שלנו. הייתי שיכור מחופש. נסענו שם לראות את הרי הרוקי, קו פרשת המים, הגבול שבין האוקיינוסים. הוא לא הכי גבוה בארה"ב, אבל מה שהפך מבחינתי את המקום לפסגת העולם זה לא הגובה שלו, אלא המיקום: בין לבין. בין המזרח למערב, בין הנהרות הגדולים, בין תחילת הטיול לסופו. באמצע כל הדברים. במקום הזה, אפילו השלג עוד לא יודע לאיזה מן האוקיינוסים יזרמו מימיו כשיפשיר. הנוף פרוש כולו בשלוש-מאות ושישים מעלות, מול העיניים ועל המפה, המהירות מתאפסת, והכול אפשרי. אין עוד לאן לעלות. רק לעצום עיניים, לנשום עמוק, ולבחור כיוון.

חוף בת-ים, לידו אנחנו גרים עכשיו, נמצא בסך הכול במרחק חצי רחוב מהבית. אני יכול לקחת את הילדים אליו כל ערב, בשיא הקלות. ככה יצא, שזה ממש אותו החוף עצמו שאליו לקחנו את יונתן לראשונה, לפני כמעט עשור, כשהיה תינוק זוחל בן שנה. איך הוא התרגש אז! הנחנו אותו על החול והוא פשוט התחיל מיד לזחול לעבר הגלים כמו צב-ים שהרגע בקע מביצתו, מתיז חול בסנפיריו, שועט קדימה בלי להביט לאחור. אם לא היינו תופסים אותו ומרימים אותו, הוא היה צולל לתוכם בלי היסוס.

ועכשיו הילדים משחקים בגן השעשועים על החוף הזה. הם אוהבים אותו מאוד, והחום לא מפריע להם בכלל. הם בדיוק מצאו פה חבר חדש, שמדבר כמה מילים באנגלית, אז הם מצליחים לתקשר ביניהם בשילוב של עברית ואנגלית ותנועות ידיים והרבה רצון טוב. הם לא שמים לב לקו האופק הכחול, ולשמש ששוקעת בו וצובעת את מגדלי-הענק החדשים בערפל ורדרד, או אליי. הם שקועים במשחקים שלהם, ובמתקנים, ובעצמם. הם מנסים מילים חדשות בעברית, והוגים אותן במבטא האמריקאי המעוגל שלהם. מבטאים בזהירות, ומקשיבים זה לזה, וצוחקים כשהם שומעים כמה משונה זה נשמע, ומבטאים שוב, ואז עוזבים הכול ורצים ביחד להתנדנד על הנדנדה הגדולה.

הכול בסדר. כולם שמחים. אין מה למהר, ואין לאן ללכת. אבל ברגע כזה של הפוגה, כמו בכל רגע של הפוגה, המחשבה נודדת. אם ארצה ואם לא ארצה, היא כבר נסחפת מעצמה בכיוון החדש שאליו הורגלה, בכיוון הזיכרון. והיא לוקחת אותי איתה את כל הזמן והמרחק הזה, לכל אורך הדרך, בחזרה למקום שבו הכול אפשרי, במרכז כל הדברים, המקום שבו אני עומד שיכור מרוב חופש, באוויר הדליל והקריר של הרי הרוקי, על פסגת העולם.

אפילוג

אולי לא היה צריך להפתיע אותי שכשחיים חיים נייחים, עדיין יש בהם תנועה. לא במרחב, אבל קדימה בזמן. המחזוריות קובעת את סדר היום: כל בוקר מפעילים מדיח כלים, כל ערב מכונת כביסה. בימי רביעי באים לאסוף את הזבל וצריך להציב את הפח הגדול מחוץ לבית. פעם בשבועיים גם מיחזור. בימי שני מוזיאון המדע סגור אז אי אפשר ללכת, אבל בסופי שבוע יש שם סדנאות לילדים ואז דווקא שווה להגיע. ובינתיים, לאט לאט, מזג האוויר משתנה; ולא כי זזנו למקום אחר, אלא פשוט כי העונות מתחלפות. האוויר מתחמם, העצים פורחים, הימים מתארכים, שעון קיץ בתוקף. פתאום יש עוד זמן אחרי המוזיאונים, או אחרי סתם יום בבית, לקחת את הילדים לגן שעשועים לכמה שעות, או לטיול בעיר. ימי שלג כבר אין בכלל, ימי גשם יש פחות ופחות, ומבלים יותר בחוץ. לפני שלושה ימים פתחנו לילדים בפעם הראשונה את החצר האחורית, עם האופניים וכל המשחקים והצעצועים שהיינו משתמשים בהם מחוץ לקרוואן.

הבית גדול. בוודאי גדול מספיק לצרכינו. יש סלון, ויש חדר משחקים, יש משרד, יש חצר אחורית, ויש עוד מרתף בגודל כל הדירה כולה שאנחנו כמעט לא משתמשים בו כי פשוט לא צריך. כולנו, בו זמנית, יכולים להיות בבית ולעסוק בעניינינו, בלי להפריע זה לזה, ועם המון מרחב ואור מבחוץ. וזה נעים. אני עובד מהבית יומיים בשבוע, מביניהם פעם בשבוע אני מקפיד לעבוד מבית קפה שכונתי וללכת לשם ברגל. הילדים נהנים מהמרחב הפיסי, רפאל רץ מקצה אחד של הבית לקצה השני וזה לבד מספיק לעייף אותו, והגדולים מבסוטים שיש להם איפה להניח את יצירות הלגו שלהם. את הקרוואן לא טרחנו אפילו לפרוק. הולכים מדי פעם לקחת ממנו מה שצריך, אם צריך, וזהו.

לא לוחץ לנו לטייל, למרות שיש הרבה יעדים אטרקטיביים באזור. אין לנו ראש לזה. לא למאונט הוד היפהפה, שמברך אותנו לשלום כל בוקר כשאנחנו חוצים את נהר הקולומביה אל העיר, ולא לחופי האוקיינוס, ולא ליערות. על הנסיעה בת שלוש השעות לסיאטל אין מה לדבר בכלל. גם הילדים לא מבקשים. אבל לפני שבועיים עוז שאל למה אנחנו תמיד הולכים לאותם מוזיאונים, אז הזכרתי לו שהפסקנו לטייל ואנחנו עכשיו גרים בעיר אחת, ומה שיש בה זה מה שיש. אבל רשמתי לפניי, וניסיתי לגוון קצת יותר בפעילויות ולחפש מקומות חדשים שלא היכרנו, כמו גן החיות של אורגון, ומוזיאון היערנות, והם היו מבסוטים. ומה נעשה כשנמצה גם את אלה? אני עוד לא יודע. אולי חוגים, או פעילויות, או פרויקטים לימודיים או יצירתיים שמתמשכים. ננסה ונמצא.

וכל הזמן הזה הקרוואן עומד ליד הבית, בדיוק באותו מקום בו החנינו אותו, ענק וגמלוני, תופס כמעט חצי מהחצר האחורית. מבחינתו לא קיים זמן, יש רק מרחק, והמרחק הרי לא השתנה. הוא מסתכל על הילדים לומדים לרכב על אופניים בחצר, הוא מציץ עליי דרך חלון חדר האמבטיה כשאני מצחצח שיניים בבוקר, הוא משקיף בדממה לרחוב מעל הגדר החיה כשאני יוצא לטייל עם שירה בלילה. הוא שם, ואנחנו מתעלמים ממנו, כי הוא כבר לא רלבנטי לחיים שלנו. אבל הצמיגים שלו עדיין מנופחים, הסוללה שלו טעונה, המחבר שלו מוכן ומזומן להתחבר עם המשאית בכל רגע. אם עצרנו ללילה יחיד, לשנה, או לנצח, לא אכפת לו בכלל.

היות שהסתיים הטיול, מסתיים גם יומן המסע. אולי אכתוב עוד כמה פוסטים שהתחלתי בסדרה על חיי הקרוואן באופן כללי, ואולי לא, אבל בכל הנוגע לטיול אני מפסיק לעדכן, כי כבר אין פואנטה. השאר זה חיים רגילים. בכל מקרה, לפחות בפייסבוק אני אחזור לכתוב גם על דברים שאינם הטיול. תודה לכם, הייתם קהל נהדר, וגם מארחים נהדרים (לאלה מכם שהתמזל מזלנו לפגוש).

ולסיום, קצת סטטיסטיקות:

– גרנו בקרוואן בסך הכול שנה ושמונה חודשים. אבל מתוך זה חודשיים ויומיים היינו בחופשת מולדת בישראל. ועוד חודש וחצי מזה ישנו במלונות או אצל חברים, כשהקרוואן חונה בחוץ או במקום אחר (כולל 18 יום רצופים בווגאס כשהמשאית היתה בתיקון).

– בסך הכול גרנו בקרוואן ב-99 מקומות חניה שונים.

– ביקרנו, או לפחות חלפנו דרך, 36 מדינות בארה"ב, ובנוסף לזה במחוז קולומביה, ובפרובינציות הקנדיות אונטריו וקולומביה הבריטית. דילגנו על המדינות אלסקה והוואי, כמובן, וגם על דלאוור, מערב וירג'יניה, מיין, קנטאקי, אוהיו, צפון דקוטה, איווה, מיזורי, ארקנסו, נברסקה, קנזס, ואוקלהומה. בהזדמנות אחרת.

– ביקרנו ב-12 פארקים לאומיים.

– שתי הנקודות הרחוקות ביותר שחנינו בהן היו באיי ה-Keys בפלורידה, ובוונקובר בקולומביה הבריטית, מרחק 4500 ק"מ זו מזו.

– איי ה-Keys היו גם נקודה הדרומית ביותר שחנינו בה. הכי צפונית היתה ב-Slocan, קולומביה הבריטית. הכי מזרחית היתה ב-Plymouth, מסצ'וסטס, והכי מערבית ליד עיירת החוף Crescent City, קליפורניה, על גבול אורגון.

– בסך הכול גררנו את הקרוואן לאורך 22 אלף קילומטרים, אם מודדים בקווים אוויריים מחניון לחניון. (אז זה כנראה יותר.)
– הנסיעה נטו הכי ארוכה שלנו ביום אחד היתה תשע שעות, מוונקובר ל-Slocan בקולומביה הבריטית.

– החניון הכי גבוה שלנו היה בעיירה Estes Park, קולורדו, ליד הפארק הלאומי הרי הרוקי, בגובה 2300 מ'. הכי נמוך היה בגובה פני הים, והיו הרבה כאלה.

– הכי קר לנו היה בלילה של השניים בינואר 2018 ב-Alpharetta, ג'ורג'יה, ליד אטלנטה. מינוס עשר מעלות צלזיוס. הכי חם היה השישה ביולי 2017 ב-Acton, קליפורניה, ליד לוס אנג'לס. ארבעים ושתיים מעלות צלזיוס.
– בשלושה מקומות התניידנו מהקרוואן ובחזרה אליו בתחבורה ציבורית: ניו-יורק, וושינגטון די.סי, ודיסני-וורלד.

– המקומות שחנינו בהם הכי הרבה זמן ברציפות הם פלזנטון, קליפורניה, ממזרח לסן פרנסיסקו, ופורטלנד, אורגון, עם 24 יום בכל אחד מהם. אבל שניהם היו כבר ממש בסוף הטיול. בשום מקום אחר לא חנינו יותר משבועיים ברציפות. (אבל היו כמה חניונים שחזרנו אליהם כמה פעמים.)

– החניות הכי ארוכות שלנו בחניות של חברים היו של 13 יום. פעם אחת ב-Alpharetta, ג'ורג'יה, ליד אטלנטה, ופעם אחרת ב-Santa Clara, קליפורניה, מדרום לסן פרנסיסקו. אלה גם התקופות הארוכות ביותר שלנו בלי חיבור לביוב.

– השיא בלי חיבורי חשמל ומים היה שישה ימים, במואבּ, יוטה.

– החניונים הכי יקרים שלנו היו בג'רזי סיטי, ליד מנהטן, ובדיסני-וורלד בפלורידה, עליהם שילמנו $110 לילה כל אחד. הכי זול היה $20 ללילה בפארק הלאומי Everglades, בדרום פלורידה (בלי מים וחשמל). אבל בערך ב-40% מהפעמים לא שילמנו בכלל, כי חנינו בחניונים שיש לנו בהם מנוי, או אצל חברים, או במגרשי חניה.

– בסך הכול כתבתי על הטיול 216 פוסטים (כולל זה) שכוללים 1161 תמונות. המקום האחד שכתבתי עליו הכי הרבה היה נמל החלל קנדי, עם חמישה פוסטים שונים.

– במהלך הטיול שירה למדה ללכת — במוזיאון הילדים Explora באלבקרקי — ויונתן למד לקרוא שוטף — קודם כול שלטים במוזיאון הטבע בניו-יורק, ובהמשך ספרים שלמים בפארק העירוני בניו-אורלינס.

– בסוף הטיול, רפאל היה יותר מבוגר ממה שהיה אחיו הגדול עוז כשיצאנו אליו. לשירה חסרים שלושה שבועות כדי להגיע לגיל של רפאל.

בחניון בפורטלד נשארנו בערך שלושה וחצי שבועות. בביקור הקודם שלנו הלכו למוזיאון המדע, OMSI. הפעם חקרנו אותו יותר לעומק וראינו אגפים שבביקורים קודמים בכלל לא נכנסנו אליהם. וגם ראינו את מוזיאון הילדים בפורטלנד, והלכנו לראות פסטיבל אומנות באור לאורך גדת הווילמט, Winter Light Festival.

אבל הסיבה העיקרית שבאנו לפורטלנד היא לא כדי לבקר באטרקציות של העיר, אלא כדי למצוא בית למגורי קבע. כן.

ובכן, פורטלנד עיר מתפתחת. היא לא גדולה, עם אולי שני מיליון תושבים באזור המטרופוליני שלה, אבל היא בטח לא קטנה. היא עוד לא בדיוק אופנתית, אבל כן נעימה מאוד ופעילה ומעניינת. יש לה אוריינטציה עירונית חזקה, בלי שתהיה יקרה מדיי. ואלה הרי הסיבות שבחרנו בה. זה מתאים שהעיר הזרה הראשונה שהגענו אליה בטיול, לפני יותר משנה וחצי, היא גם העיר האחרונה שאנחנו מגיעים אליה בכלל.

פורטלנד עצמה מחולקת לשכונות שונות שכל אחת מהן מקיפה כמה רחובות מסחריים וציבוריים, מיועדת לציבור ומשומשת על ידי הציבור. זאת אומרת: יש דאונטאון, אבל כל חלקי העיר מתאימים להולכי רגל, וקהילתיים מאוד. ביקרנו חברים באחד האזורים שסביב רחוב אלברטה, שנראה מגניב וליברלי ומלא עסקים ובתי קפה ואמנות רחוב ושלטים פוליטיים טרנדיים, וגם נסענו דרך אזורים אחרים ולכל אחד יש אופי קצת שונה, כשכולם נראים כיפיים מאוד בדרכם הייחודית. אבל בסופו של דבר החלטנו להתאפק. גם ככה רוב הפעילויות שלנו עם הילדים לא יהיו שכונתיות אלא ידרשו נסיעה באוטו, אז העברנו את חיפושינו לפרוור של פורטלנד שנמצא מעבר לנהר הקולומביה: וונקובר, וושינגטון (להבדיל מוונקובר, קולומביה הבריטית, קנדה, מרחק שש שעות נסיעה צפונה). בוונקובר אין חיי רחוב וקהילה מגניבים כל כך, אבל הבתים גדולים יותר וזולים יותר, וגם המיסים נמוכים בהרבה, מה שאיפשר לנו להתרווח.

בסופו של דבר מצאנו. קרוב לגדת הקולומביה, בשכונה שקטה (אבל עדיין, עם בתי קפה וגני שעשועים במרחק הליכה), בית פרוורי נאה ומרווח, שענה בצורה מושלמת לכל הדרישות שלנו. את שארית הזמן שהיה לנו עד שהבית התפנה העברנו בחניון שלנו, מתרגלים למזג האוויר הפורטלנדי החורפי ומרובה-המשקעים.

ב-14 בפברואר, בדיוק שנה ושמונה חודשים אחרי שעברנו אליו, גררנו את הבית הנייד שלנו פעם אחת אחרונה, מעבר לנהר, מעבר לגבול מדינת וושינגטון, למקומו הקבוע בחצר האחורית של הבית החדש שלנו. עוד באותו יום קנינו מזרנים כדי שנוכל לעבור לישון בתוך הבית. שאר המעבר יהיה מעבר הדירה הקל ביותר שהיה לנו אי פעם, מרחק עשרה צעדים.

הו שלום, לא חושב שראיתי אותך בשכונה עד עכשיו. בא לפה הרבה?

בדקתי ומסתבר שקוראים לו מאונט הוד, הגובה שלו 3,429 מ', והוא גר ברכס הרי הקסקיידס, מרחק אולי שעה וחצי נסיעה (התמונה על רקע נהר קולומביה). התחביבים שלו כוללים השלגה כמו שאפשר לראות, ואירוח אתרי סקי. אבל הוא לא תמיד רק כזה ילד טוב: הוא גם הר געש שנחשב לפוטנציאלית-פעיל. אז בנות, הישמרנה.

mvimg_20190129_1343032

יצאנו מפלזנטון, קליפורניה, צפונה לכיוון אורגון. הדרך כוללת חצייה של בסך הכול גבול מדינה אחד, אבל קליפורניה היא מדינה ארוכה, ארוכה, ומפרץ סן פרנסיסקו, שנחשב ל"צפון קליפורניה", בעצם נמצא די באמצע שלה. אז נסענו הרבה.

גם בתחילת הטיול שלנו, לפני שנה וחצי, יצאנו מקליפורניה לאורגון. אבל אז נסענו לאורך החוף, דרך עיירות של תעשיית העצים, בין עצי הסקוויה הענקיים לגלי האוקיינוס השקט. הפעם ויתרנו על כל אלה ונסענו ישר, בדרך המלך על אינטרסטייט 5, שעובר בעמק המרכזי של קליפורניה. זה עמק ענקי, מוארך מאוד, שלמעשה מהווה את אגן הניקוז של מפרץ סן פרנסיסקו והוא הדבר הבולט ביותר מבחינה טופוגרפית במדינה. הוא גדול בשטחו פי שתיים יותר מממדינת ישראל, וכולו פורה להדהים, כשיותר מחצי מהירקות והפירות של ארה"ב גדלים בו. זאת היתה נסיעה נוחה ויפה, בחלקים היותר גשומים ופוריים של העמק, במהירות מקסימלית ומעל אדמה שטוחה לחלוטין, מלאה במטעים וגפנים וערוגות ובתי חווה עד האופק, שמעליו אפשר היה לראות בקושי את צלליות רכס הסיירה-נוואדה ממזרח ורכס החוף ממערב.

אחרי שש שעות נסיעה נגמר לנו העמק. הגענו לפינה הצפונית שלו, בעיירה רידינג, והתחלנו לטפס במעלה ההרים. זה היה אולי ציורי לכתוב שהדרך התפתלה בין ההרים והאגמים, אבל היות שמדובר באינטרסטייט 5, יהיה יותר נכון להגיד שהדרך פשוט המשיכה כמעט ישר בזמן שההרים והאגמים קופצים מפניה הצידה בבהלה. ואז עלינו, ועלינו עוד, בזמן שהחוות והגידולים מתחלפים ביערות מחטניים, המישור עצמו בצוקים ורכסים. גם מזג האוויר התקרר במהירות, וירוק היער התחלף בלבן מושלג.

זה אזור הגבול שבין מדינות אורגון וקליפורניה, דליל-אוכלוסיה וחקלאי, מרוחק ממרכזי האוכלוסיה של שתיהן. תושבי האזור מרגישים מוזנחים על ידי שתי המדינות, ודוחפים כבר עשרות שנים לעצמאות ולהקמת מדינה משלהם, מדינת ג'פרסון. אני לא רואה לזה הרבה סיכויים, אבל הם מתעקשים, עם שלטים ודגלי מדינת ג'פרסון (צלחת זהב ועליה שני איקסים) וסמלים על מכוניות, ומבחינתי יש בזה משהו רומנטי.

mvimg_20190118_164147

כשהעריב היום הגענו למחוז חפצנו הזמני בעיירה Williams, בדרום אורגון. זה אזור שפרנסתו על חקלאות קנאביס, מלא כולו בחממות ובשדות ובתי חווה. קל לזהות את השדות שמיועדים לגידול לצרכים רפואיים, משום שאלה על פי חוק מגודרים לגובה ככה שאי אפשר לראות מבחוץ את הצמחים, בזמן שלשדות שמיועדים לגידולי פנאי אין דרישה כזאת, והם חשופים לעין, ירוקים ועליזים. נשארנו מחוץ לבית חווה של חברים, והילדים שיחקו, והיה כיף.

יומיים לאחר מכן חזרנו לדרכים, שוב. נכנסנו לעמק נהר Willammette, אחד מיובלי נהר הקולומביה, שזורם צפונה לאורך החוף של אורגון. בעמק הזה מתגוררת רוב אוכלוסיית המדינה, ואינטרסטייט 5 לקח אותנו דרכה בשלוש פעימות עירוניות הולכות ומתגברות: העיירה יוג'ין, הבירה סיילם, ולבסוף, העיר פורטלנד, עיר הנמל, העיר הגדולה ביותר באורגון, שבנויה על שפך נהר ווילמט לתוך נהר קולומביה הענק. כולה גשרים, מגדלי זכוכית, מנופים, מסילות טראם, גשרים מתרוממים, צפירות של אוניות ורכבות, ריח גשם וקפה. החניון שלנו נמצא על האי Hayden, בתוך נהר קולומביה, על הגבול. מדרום לו, אורגון. מצפון לו, מדינת וושינגטון. שילמנו שבועית, והתחלנו להתאקלם.

כשחנינו ממזרח למפרץ גם ניצלנו את הקרבה לסן פרנסיסקו להשלים פעילויות, אז הנה הזדמנות לספר על המוזיאונים שם.

קודם כול, מוזיאון הטבע California Academy of Sciences, מאורגן באופן יפהפה. התרשמנו במיוחד מההמיצג של של יערות הגשם הטרופיים, שנמצא בתוך טראריום כדורי ענקי בקוטר כמעט שלושים מטרים, שנכנסים אליו ומטפסים בתוכו במדרגות לולייניות כל הדרך משורשי העצים ועד צמרותיהם תוך לימוד על האקולוגיה וצורות החיים שנפוצות בו. יפהפה כי הוא משולב גם בשאר המוזיאון, למשל, וצמרות העצים משקיפות החוצה מבעד לבועת הזכוכית הענקית על שלדי הלוויתנים הכחולים שליד, ותחתיתה היא בריכה טרופית שמתחברת למיצג האקווריום בקומת המרתף, ואם מסתכלים טוב למטה דרך המים אפשר לראות אנשים עומדים מתחת לקרקעית הזכוכית ומסתכלים עליכם בחזרה. הכול חלק ממערכת אחת, במוזיאון כמו בטבע.

לעומת העיצוב המוקפד וההרמוני של מוזיאון הטבע, ה-Exploratorium, מוזיאון המדע המפורסם שעל רציף על חוף המפרץ, הוא ההיפך הגמור. כולו נמצא בתוך האנגאר ענקי אחד, עמוס וכאוטי ורועש. בניגוד למוזיאוני מדע אחרים שראינו אין פה נסיון לייצר תמה כללית או "לספר סיפור" או שום דבר מפונפן שכזה כמו שאוהבים לעשות בימינו. יש פשוט המון, המון, המון מיצגים, זה לצד זה, על כל נושא מדעי שאפשר להעלות על הדעת, מצורת התנועה של יצורים חד-תאיים דרך אשליות אופטיות ואנימציה ועד למודלים של שיתוף פעולה בתורת המשחקים, ועד כל דבר אחר גם, וכולם נהדרים. באזור אמצע ההאנגאר ההרגשה דחוסה עד קלאוסטרופובית, אבל בשוליים יש חלונות שמשקיפים על נוף המפרץ ונותנים קצת מנוחה לעיניים. הילדים פשוט שוטטו בתנועה בראונית ממיצג למיצג, שיכורים מפליאה, בלי תחושת מקום או זמן, לפעמים מחליפים מוצגים כל דקה ולפעמים נשארים על אחד בודד במשך שעה ויותר.

זה היה קצת קשה לי כי בחוסר המודעות המוחלטת שהיה להם במקום הזה הם כל הזמן נעלמו לי וביליתי את רוב הזמן בלחפש אותם שוב ושוב, אבל נראה לי שזה היה שווה את הבריאות הנפשית שלי. אני לא יכול להתחיל לתאר אפילו רק את הדברים *שהכי* אהבנו, אבל בין השאר, למשל, הם לחצו ידיים לבבואתם במראה פרבולית ענקית, ונכנסנו ל"חדר מונוכרומטי", שמואר כולו באור צהוב אחיד, אז זה נראה כאילו הכול שחור ולבן — עד ששולפים פנס כיס ומאירים באלומת-צבע על הקירות והציורים והחפצים. אני במיוחד אהבתי את התערוכה של אמנים שעוסקים במושג הזמן, בייחוד מוצג עם מכונה עם מנוע חשמלי שמחובר לגלגלי שיניים שמסתובבים בהילוך נמוך יותר ויותר ויותר עד שהאחרון צריך משהו כמו כמה מיליארדי שנים להשלים סיבוב, והוא פשוט מוברג בברגים לבטון. לא זז. המעשה של להבריג לבטון חלקים של מכונה בזמן שהיא נעה הוא דבר שכל כך לא יעלה על הדעת שלא היה לי מושג מה להבין מזה. הגלגל האחרון, אפשר לומר שהוא סטטי, הוא חלק ממבנה בטון? הרי הוא מוברג אליו. אבל הוא עדיין חלק נע ממכונה? בעצם כל המושגים האלה יחסיים ותלויים בהקשר? יונתן ביקש שאני אסביר לו את הקטע אבל כשניסיתי הוא היה מבולבל מזה בדיוק כמוני. אולי אי אפשר להסביר את זה. מין קואן של מהנדסים.

חוץ מזה גם הלכנו לשני מוזיאוני מדע נחמדים ממזרח למפרץ, והם היו אחלה וכיפיים וחינוכיים והכול אבל אין לי משהו מיוחד להגיד עליהם מעבר, בהשוואה. חוץ מזה שב-Chabot Center of Science and Space גדול ומגוון ויש בו טלסקופים חינוכיים וכמה פעילויות יפות שמדגימות איך תצפיות בטלסקופ עובדות, ושב-Lawrence Hall of Science יש נוף נהדר למפרץ ופסל בגודל טבעי של לוויתן כחול על המרפסת המשקיפה, שהיה כיפי נורא.

במזרח המפרץ הלכנו לגן השעשועים המפורסם והמיוחד ביותר שאי פעם ראינו, Adventure Playground, שמתוחזק ומשופץ על ידי משתמשיו. אפשר להתנדנד בנדנדות ולגלוש במגלשות, אם רוצים, אבל ילדים שרוצים לקחת תפקיד אקטיבי יותר יכולים להצטרף. קודם כול, דמי כניסה: כל ילד צריך לחפש, לאסוף, ולהביא חמישה מסמרים שהיו זרוקים על הרצפה; או חמש פיסות זבל; או נת"ב מסוכן אחד. ובתמורה מקבלים כלי עבודה: מסור, או פטיש ומסמרים, או פחית צבע ומברשת.

הילדים שלנו ניגשו מייד למלאכה של הוספת מדרגת-ביניים לאחת המגלשות, כדי שגם לקטנים יהיה קל לטפס. ניסרו, מיסמרו למקום, ולסיום צבעו את כל הסולם בצבעים עליזים.

בין לבין הם יכלו לעסוק שם בשאר פעילויות שקשה להעלות על הדעת בכל גן שעשועים אמריקאי אחר, כמו גלישה באומגה מעל ערימות עפר (ולא, נגיד, מעל ספוגים מנוילנים ומצוחצחים באלכוג'ל, כמקובל) או לגלגל זה את זה מהגבעה בתוך צמיגים. וכל זה על רקע הנוף המהמם של המרינה של ברקלי. חבל שגילינו את המקום רק בימים האחרונים שלנו באזור, אחרת מבחינתי היינו הולכים רק לשם כל סוף שבוע.

עברנו לשבועיים-שלושה — השהייה הרצופה הכי ארוכה שלנו בטיול הזה — לגבעות התלולות והירוקות שממזרח למפרץ סן-פרנסיסקו. למרות שגרנו ממערב למפרץ חמש שנים, המזרח הוא טריטוריה שכמעט לא חקרנו בכלל. פה נמצאת העיר השלישית בגודלה וחשיבותה במפרץ (אחרי סן פרנסיסקו, ובירת העמק סן חוזה): אוקלנד, עיר הנמל והתעשייה. ולידה עיר האוניברסיטה ברקלי, אפופה מה שנראה כמו ערפל, כמו סן פרנסיקו, ורק כשנכנסים אליה ופותחים חלונות מבינים שלא. הערים בנויות שונה, צפופות ואיכשהו אירופיות יותר, האנשים לבושים ומתנהגים קצת אחרת, דומים יותר לתושבי העיר סן פרנסיסקו מאשר לאזור הדרומי שבו גרנו. אבל אנחנו חונים עוד מזרחית להן, בפלזנטון, איפה שאופי הסביבה מתחיל להזכיר יותר את השטח הכפרי והעממי שממזרח לקליפורניה, הרחק מהערים. בינתיים אחד הדברים הבולטים זה הנוף המהמם כשנוסעים קצת מערבה לפעילויות. זאת יצאה תמונה יפה, אז השקעתי בה פוסט משלה. צולמה מאוניברסיטת ברקלי: בחזית העיר ברקלי, ברקע במרכז סן פרנסיסקו וגשר המפרץ שמוביל אליה, מימין ברקע שער הזהב הנפתח לאוקיינוס השקט, משמאל טור אוניות משא ענקיות ממתינות בכניסה לנמל אוקלנד לפרוק את מטענן.

MVIMG_20190108_171048

עשינו ראיון קבוצתי (שקוראים "Ask Me Anything") בקבוצת הפייסבוק המצויינת "כל התשובות נכונות", ואנשים שאלו הרבה שאלות מעניינות, כולל על נושאים שלא חשבתי בכלל לכתוב עליהם פוסט. אז ערכתי את השאלות והתשובות לטקסט אחד שיהיה קל לקרוא:

אנחנו חיים (מזה שנה וחצי) חיי נוודים בצפון אמריקה: גרים בקרוואן בשטח 30 מ"ר, עוברים ממקום למקום כל שבוע-שבועיים לפי מה שבא לנו או לפי מזג האוויר, ומלמדים את הילדים (יונתן – 7, עוז – 5, רפאל – 4, שירה – 2) מהשטח וממוזיאונים שאנחנו מגיעים אליהם. מוזמנים לשאול כל דבר.

ש: איך קיבלתם את ההחלטה והתכנון?

עדי: עכשיו חגגנו שנה וחצי של טיול. מטיילים מאז ה-15 ביוני בשנה שעברה (2019).נעמה: חיינו באזור המפרץ של סן פרנסיסקו, ובעצם לא טיילנו כמעט בכלל בגלל הילדים המאוד צמודים. עדי עבד בהייטק, ויש לנו גרין קארד בזכות זה. כשהחלטנו לחזור לישראל הבנו שזה הזמן לטייל, אז יצאנו לטיול ארוך מאוד. האמת שאנחנו כל כך גרועים בתכנון, וזה עובד נהדר עם הסגנון חיים הזה, כי לא משנה איפה אנחנו הילדים ישנים באותה מיטה, ולא צריך לחפש מוטל באמצע הלילה.

עדי: כשעברנו לצפון קליפורניה לפני שש שנים רצינו לטייל הרבה ולראות את ארה"ב, אבל נולדו לנו מלא ילדים ולא הספקנו ממש. אז כשהחלטנו לחזור לארץ, אמרנו שנעשה טיול פרידה בתור פיצוי. זה היה אמור להיות ארבעה עד שישה חודשים במקור, אבל כל הזמן הארכנו אותו. ההחלטה עצמה היתה די פשוטה כי תכננו לחזור לארץ אז היינו צריכים לסגור הכול ממילא. כשגם ככה אין רכוש ומחויבויות זה עוד יחסית פשוט לעשות, זה רק עיכב לנו את החזרה. בעצם אנחנו בדרך לארץ רק בדרך ממש ארוכה. כל מה שיש לנו נמצא בקרוואן, והכול נייד. בכל מקום יש חנויות לקנות אוכל. אז אנחנו באמת יכולים לעשות מה שבא לנו, ולכן לא תכננו הרבה מראש, הסתפקנו בלקנות את הקרוואן והמשאית שגוררת אותו (הרבה מחקר וישיבה על האינטרנט), ולהעביר אליו את הדברים שלנו, שזה המון עבודה כמו לעבור דירה, אבל היינו צריכים לעשות את זה ממילא. המסלול עצמו לא שינה כמעט לגבי היומיום עצמו ולא היינו צריכים לקחת אותו בחשבון. יש לנו מדי פעם תאריכים קשים שמחייבים אותנו להיות במקום מסוים בתאריך מסוים, בעיקר מפגשים משפחתיים, ולפעמים אירועים אחרים שאנחנו רוצים להספיק אליהם (אורגון, בליקוי חמה; כרטיסים לדיסני-וורלד). בגדול יצאנו ביוני אז התוכנית הגדולה היתה להקיף את ארה"ב והחופים עם כיוון השעון, כדי שנהיה יחסית צפוניים בקיץ ודרומיים בחורף. אחרי שמונה-תשעה חודשים החלטנו לעשות סיבוב בפארקים הלאומיים של הדרום-מערב, ותוך כדי נסיעה כל הזמן הארכנו אותו והוספנו עוד יעדים.

ש: אילו הוצאות יש באורח חיים כזה?

נעמה: נורא קשה להעריך, בעיקר כי הוצאות קבועות של 6 אנשים הן די הרבה. חניה מסודרת מתחילה מ-$20 ללילה והכי הרבה ששילמנו היה $100 ללילה.

עדי: אני יכול לתת כותרות של סעיפים בעיקר. בגדול זה דומה למחייה באזורים יחסית זולים בארה"ב. אבל אפשר לעשות את זה יותר יקר או יותר זול לפי הסגנון.

יומית, יש אוכל וקניות שוטפות. זה לגמרי כמו מחייה רגילה. בגלל שנמצאים מחוץ לבית הרבה יש גם הרבה פיתוי לאכול בחוץ ארוחה אחת ביום, ואם נכנעים לו לעתים קרובות זה עוד כסף. מבחינת חנייה, נעמה כתבה. אבל לא חייבים תמיד לשלם על חנייה, ובכמעט חצי מהלילות שלנו אנחנו לא משלמים כי אנחנו חונים בחניון של רשת שיש לנו בה מנוי, או אצל חברים, או במגרשי חנייה בנסיעות ארוכות. יש אנשים שמקפידים לא לשלם על חניה אף פעם, וזה סגנון קצת אחר ודורש היערכות. כניסה למקומות לא עולה לנו הרבה כי יש לנו מנויים צולבים בכמה מוזיאונים שנותנים לנו הנחות כבדות או כניסה בחינם לרוב המוזיאונים, ולכל הפארקים הלאומיים, למשל. דלק זה די זול בארה"ב.

חודשית, צריך לשלם ביטוח בריאות. הביטוח המצוין שלנו שקיבלתי מהעבודה הקודמת שלי והמשכנו לשלם עליו פרטית היה איזה $1800 למשפחה לחודש. אבל יש גם פתרונות אחרים. בימינו יש לנו ביטוח נסיעות ישראלי, שזה זול בהרבה. משלמים גם $250 לחודש על אחסון של החפצים שלנו שלא לקחנו איתנו (ושנשלח בהמשך לישראל במכולה).

ביטוח בריאות פרטי בארה"ב זה קטע יקר בצורה פסיכית, זה הסעיף הכי יקר בהוצאות שלנו בצורה משמעותית. כל השאר כמעט גרושים בהשוואה. עד שנעמה עלתה על הקטע של לעשות ביטוח נסיעות ישראלי בביקור מולדת, ועכשיו זה הרבה יותר קל. ביטוח נסיעות לא מכסה הוצאות רפואיות שוטפות אבל אין לנו כמעט הוצאות שוטפות גם ככה, אנחנו צריכים את זה רק כדי שאם יהיה חלילה מקרה חירום רפואי לא נצטרך לפשוט את הרגל בשבילו.

בתור הוצאות כלליות, צריך לקנות קרוואן ורכב שיכול לגרור אותו. ובסוף המסע למכור אותם, ולספוג את ירידת הערך. גם זה מאוד משתנה לפי הצרכים והבחירות. בנוסף גם יש הוצאות לא צפויות, נגיד התקלקל לנו המנוע והיינו צריכים להחליף אותו.

ש: איך מתפרנסים?

עדי: בחודשים הראשונים חיינו על חסכונות שהקצבנו לנושא, לזמן מוגבל. החלטנו להמשיך, אז מאז אפריל השנה אני עובד במשרה חלקית "מהבית" בתור מהנדס תוכנה, יומיים בשבוע או יותר. עלות המחייה הזאת בשוטף לא מאוד יקרה, אז זה מספיק, וכשצריך אני עובד יותר. העבודה היא עם אנשים שעבדתי איתם המון בעבר, אז זה לא בדיוק כמו למצוא עבודה חדשה כזאת, אולי יותר דומה לשינוי תנאים בעבודה שכבר יש.

ש: זה לא יוצר פער בעייתי בקריירה?

נעמה: אני חושבת שאצלי הפער נוצר מהמעבר לאמריקה מלכתחילה, אז זה כבר מצב קיים.

עדי: אני מרגיש שדווקא יצא לי טוב העבודה הזאת, כי למרות שהיא בהיקף חלקי יוצא לי לרכוש מיומנויות חדשות ולהכיר טכנולוגיות מודרניות. דווקא בשנים שלפני כן, כשעבדתי במשרה מלאה בתאגיד גדול ויחסית מצליח, היה לי יותר קשה להתחדש מבחינה טכנולוגית.

ש: איך מסתדרים עם שירותים, כביסה, מקלחת?

נעמה: יש לנו שירותים בתוך קרוואן. אנחנו יכולים להשתמש בהם ברצף בין שבוע לשבועיים ואז לרוקן את מה שנקרא "המיכל השחור" לתוך ביוב. להתרחץ לרוב בקראוון. כביסה עושים בערך פעם בשבוע, במכבסה, לרוב יש כזו באתר הקראוונים. אם יש לנו מזל ואנחנו חונים אצל חברים אז יש כביסה לעיתים יותר קרובות. מקלחת יש באתר קרוואנים, או שאנחנו משתמשים בזו שלנו, לרוב כשאנחנו מחוברים למים וביוב.

עדי: בקרוואן יש הכול. שירותים, מקלחת, כיורים, מטבח, מקרר. מאובזר לחלוטין (למעט מדיח ומכונת כביסה, שאין). בכל מקום שחונים, מחברים חשמל מים וביוב, ואז זה (כמעט) כמו בית רגיל. על מערכת החשמל/מים/ביוב כתבתי פה https://mitgalgelim.blog/2018/02/20/1242/ . אם נמצאים במקום שאין חיבורים כאלה אז זה סיפור קצת אחר מבחינה טכנית, אבל בגדול יש פתרונות בילט-אין להכול.

לפעמים אנחנו גם חונים אוף גריד (https://mitgalgelim.blog/2018/04/21/242), למרות שזו לא ההעדפה שלנו בדרך כלל, אבל בכל זאת זו אפשרות שאנחנו צריכים שתהיה זמינה. במיוחד בנסיעות ארוכות. לביוב יש לנו מיכל מים שחורים. זה מספיק לנו לשבוע-שבועיים. האינטרנט בסלולרי, אלא אם יש לנו וויי-פיי, ואז זה עדיף. לא היינו כמעט במקומות שממש אין בהם קליטה סלולרית בכלל.

נעמה: יש לנו גנרטור לשימוש רק כשאנחנו מספר ימים באיזור בלי חשמל.

ש: איך אתם מחלקים את הנסיעות?

עדי: אנחנו לא עושים משמרות בנהיגה, נעמה תמיד נוהגת את המשאית עם הקרוואן. כשאנחנו חונים במקום מסוים אנחנו נוסעים לפעילויות באזור, ואז אנחנו מחלקים בינינו את רוב הימים, אחד נשאר בבית ושני נוהג עם הילדים.

ש: קניתם קרוואן, או שכרתם? איך זה עובד? תיירים יכולים?

נעמה: קנינו. השכרה ארוכת-טווח יקרה אימים.

עדי: כל מי שנמצאים בארה"ב יכולים לקנות או לשכור קרוואן ולנסוע לאן שרוצים. אני חושב שוויזת תיירים מוגבלת לאיזה חצי שנה, אז זאת מגבלה, אבל אולי יש דרכים להאריך אותה, אני לא יודע. אנחנו תושבי קבע (גרין קארד) אז מבחינתנו זאת לא בעיה.

נעמה: יש קבוצת פייסבוק "טיולי קראוונים בחול" ששם אפשר להתייעץ.

ש: קראוון? לא טייני האוס?

עדי: לא ממש מכיר טייני האוס אבל אני חושב שהם פחות מיועדים להזזה ממקום למקום, בדרך כלל מניחים אותם איפשהו ומשאירים אותם שם לשנה, או לנצח.

ש: יש לדעתכם גיל מינימלי לכזה טיול?

נעמה: התחלנו כשהקטנה הייתה בת 8 חודשים, אז אין ממש גיל מינימלי.

ש: מה תעשו עם הלימודים של הילדים כשתסיימו את הטיול? מה לגבי בגרויות, וכו'?

עדי: נחזור לארץ. נראה לי שנמשיך עם חינוך ביתי כי זה עובד לנו. לילדים אין ממש דעה על נושא, כי הם לא יודעים מה זה בתי ספר בכלל. מבחינת רמה לימודית נראה לי שהם היו יכולים להסתדר יופי, חוץ מהעברית שאין להם כמעט, ולימודים ספציפיים לישראל. אבל את זה נשלים בכל מקרה כשנחזור.נעמה: הילדים שלנו מלידה בעצם בחינוך ביתי, או יש אפילו לומר unschooling. אין לנו כוונה נכון לכרגע להכניס אותם למסגרת. אני מאמינה שכשיהיה לחומר לימודי משמעות הם ילמדו אותו, בן ה-7 שלי לימד את עצמו לקרוא באנגלית, ואנחנו שמחים לעזור כשהם מבקשים, או להרחיב להם את הידע בנושאים שחשובים להם. מעבר לזה כרגע לא מתערבת בצורה יזומה. אם אראה שיש לזה חשיבות במקצוע מסוים, או בפער שנראה לי לא נכון – אשקול את זה. אין לנו שום עניין להכין אותם לבגרויות, כשיגיע הזמן והם יתעניינו בזה סומכת עליהם שיצליחו לגשר את הפערים.

ש: איך הסתדרתם עם החינוך הביתי עוד לפני הטיול?

עדי: הלימוד היה החלק הפשוט והכיפי מבחינתי. בעיקר נעמה עשתה איתו חוברות לימוד של חשבון פשוט והכרת האותיות, ואני לימדתי מדעים ומדעי חברה בערבים ובסופי שבוע. סתם לפי מה שבא לי או בא להם. החלק הקשה זה שאין "הורה שלישי" של מערכת חינוך אז צריך עוד משרה. אני לא רואה אלטרנטיבה חוץ מלצמצם עבודה מחוץ לבית עד למשרה אחת לשני ההורים ביחד.

ש: איך הילדים גדלים עכשיו בלי חברים ובלי משפחה מורחבת?

עדי: דווקא יש משפחה מורחבת. הכי קרוב זה אח שלי והילדים שלו, שבאים לפגוש אותנו איפה שאנחנו נמצאים, כמה פעמים בשנה. וההורים שלי באים פעם בשנה. אבל חוץ מזה לא ממש, חוץ משיחות טלפון ורשתות חברתיות וכזה. אנחנו פוגשים הרבה מאוד חברים בדרך, אבל זה מפגש אחד וזהו, אלה לא דמויות קבועות מבחינת הילדים.
נעמה: אני לא בטוחה שהם שמים לב לזה. יש להם את עצמם כחבורה, ומעבר לזה הם "עושים חברים" מאוד מהר בכל מקום שהם מגיעים אליו, גן משחקים או מוזיאון.

עדי: יש להם חברים קבועים שרואים לעתים רחוקות יחסית: גם בני דודים כל שלושה-ארבעה חודשים כמו שאמרתי, וגם חברים שאנחנו רואים כשאנחנו מגיעים עד אליהם לבקר אותם (אז, נגיד, פעם בשנה). אז האמת שזה גם יתרון, כי יש לנו ולהם חברים שפעם היינו רואים לעתים קרובות בקליפורניה, אבל הם עברו לכל מיני מקומות אחרים בארה"ב, אז ככה יוצא לנו ולהם לפגוש אותם, גם אם זה רק פעם אחת. אנחנו חונים מחוץ לבית של חברים, למשך כמה ימים עד שבועיים, ומבלים ביחד. זה מאוד משמח אותם, אפילו אם הם לא ראו אותם כבר שנה או שנתיים. אבל זה באמת נדיר, בדרך כלל הם פוגשים ילדים זרים ומתחברים איתם ביחד, ניגשים ביחד ומציגים זה את זה.

ש: זה נכון לדעתכם לחיות ככה בלי חברים קרובים, שכנים, או משפחה קרובה?

עדי: יש לנו תמיד שכנים, למרות שהם מתחלפים. על משפחה וחברים קרובים בעצם ויתרנו כבר כשעברנו לארה"ב. אבל נקבל אותם שוב שנחזור. לא יודע מה זה "נכון". יש יתרונות וחסרונות. אם נשארים כל החיים קרובים למשפחה, אז, טוב, צריך להישאר כל החיים קרובים למשפחה. יש עוד עולם. אנחנו הלכנו אבל חוזרים.

ש: ומה באמת במשפחה חושבים על זה?

עדי: הטיול ספציפית לא כל כך נוגע להם כי היינו מאוד רחוקים מהם גיאוגרפית גם ככה. הם שומעים חוויות ומפרגנים. מה שכן, זה עיכב את החזרה המתוכננת שלנו לארץ, וזה כבר איכזב וביאס אותם.

ש: מה גיליתם על ארצות הברית שלא ידעתם קודם?

עדי: חיינו חמש שנים במפרץ סן פרנסיסקו, אז כן הכרנו את לפחות חלק מארצות הברית בעיקרון, זה לא שהיא זרה לנו לגמרי, ואם כן אז אולי היא זרה בהשוואה לצפון קליפורניה ולא לישראל. ונראה לי שזה אולי העניין, עד כמה מקומות שונים בארה"ב מאוד שונים זה מזה, אבל גם מאוד דומים, בהיבטים אחרים.

למשל, היא מגוונת אתנית, בכל מקום, אבל בכל מקום יש קבוצות אתניות אחרות. יש בה ריבוד חברתי, אבל בכל מקום הוא מתייחס לאתניות בצורה אחרת. נגיד, יש מקומות שמעמד הפועלים הוא ברובו היספאנים. ויש מקומות שרובו שחורים. או גם וגם. לפעמים מהגרים טריים הם כולם ממעמד הפועלים, ולפעמים הם בעיקר במקצועות חופשיים. בכל מקום יש לבנים, אבל הם פיזית נראים אחרת באזורים שונים, מן הסתם הגיעו במקור ממקומות שונים מאירופה. ובכל זאת, תמיד יש כמה קבוצות אתניות, ותמיד יש ביניהן היררכיה מעמדית. ותמיד יש בעיקר לבנים בפסגה, למרות שלא תמיד רק לבנים, ואף פעם לא כל הלבנים.

וגם הרבה דברים אחרים, נגיד, הבתים הפרטיים יכולים להיראות די שונה מאזור לאזור, אבל המרכזים המסחריים תמיד אותו דבר.

ש: היו מקומות שהפתיעו אתכם?

נעמה: לא חושבת שהופתעתי, בעיקר כי לא היה לי ציפיות מסוימות משום מקום.

עדי: זה לא בדיוק מקום ספציפי אבל סוג של: האזורים הכפריים הרחוקים. ראינו אותם בעיקר כשעברנו בין החופים, במונטנה ודקוטה הדרומית בכיוון אחד ובמערב טקסס בכיוון השני. איך שפשוט אין להם עיר, במרחק שעות וימים של נסיעה. במבט חטוף הם נראים לגמרי כמונו, אבל בעצם החיים שלהם לא דומים לשלנו בכלל. עצם זה שאין להם עיר. כל האינטראקציות שלהם והחיים שלהם עם מספר קטן של אנשים שהם מכירים כל החיים. קשה לי לומר קונקרטית, זאת יותר ההרגשה של "זה מה שיש וזהו".

נעמה: אלה מקומות שקיימים שנים רבות, יש שם משהו שממשיך מכוח האינרציה.

עדי: נראה לי שהמקום הכי נידח שהגענו אליו זה ברודוס, מונטנה. הגענו לשם רק בגלל שיקול דעת לקוי של אפליקצית המפות של אפל. כתבתי (גם) על זה פה: https://mitgalgelim.blog/2017/09/11/526/

ש: איך היתה ההסתגלות לחיים האלה? מתגעגעים למשהו?

עדי: זה די קשה מבחינה פיזית, שצפוף ומבולגן כל הזמן. והריהוט והאיבזור של הבית גרוע (בכוונה: מתוכנן לחסוך משקל), וגם מתקלקל הרבה בגלל התנועה. אז אני מתגעגע לרצפה מוצקה, דלתות כבדות, ארונות עמידים, ציוד ביתי ואינסטלציה ומערכת חשמל שכולם עובדים בלי שום תקלה במשך חודשים, מרחב להשתרע בו, חדר נוסף שאפשר לגרש אליו את הילדים. הילדים מתגעגעים לצעצועים שהיו להם שלא לקחנו איתנו, ולמקום לשמור את היצירות שלהם בלי שהקטנים יהרסו להם. אנחנו גם מתגעגעים לנוחות של קשרים קבועים עם אנשים, למשל, שיכולים לשמור על הילדים לאיזה ערב, ולפעילויות קבועות לילדים.

היתה הרבה הסתגלות אבל לא חשבתי על זה בזמן אמת. קודם כול, לדעת איך להפעיל ולתחזק את כל המערכות. איך לנהל את הילדים במרחב המצומצם (ולעודד אותם לצאת לשחק בחוץ). עכשיו כשאני חושב על זה, חלק ענק מההסתגלות היה פשוט לשחרר. לדעת שאנחנו יכולים לנסוע לאן שאנחנו רוצים מתי אנחנו רוצים, ושאין מה להיזהר, ושאין צורך להישאר קרובים לשום דבר, כי כל מה שאנחנו צריכים נמצא אצלנו ממילא. לי זה לקח אולי כמה שבועות.

ש: נתקלתם בסכנות בדרך?

נעמה: לשמחתי הכי גרוע זה שגנבו לנו ארגזים עם ציוד מהפיק-אפ טראק בסן דייגו בזמן שעשינו קניות. זה היה מאוד מבאס בעיקר כי זה בגדים ודברים של הילדים. מעבר לזה, לשמחתי לא נתקלנו.
עדי: הכי קשה היה גל הקור בחוף המזרחי בחורף שעבר. וגם זה לא היה מסוכן, סתם מאוד לא נוח ומבאס. אבל די תכננו את המסלול כדי לעבור במקומות עם מזג אוויר נוח בעונות הרלבנטיות. אה, וכשנסענו מפיניקס ללאס-וגאס היו לאורך הדרך שלטים מה לעשות במקרה שנקלעים עם הרכב לסופת חול, אבל לא נקלענו.

ש: יש זמן זוגי?

נעמה: לצערי בקושי. לעיתים יושבים מחוץ לקראוון בזמן שהם ישנים ומדברים. מצד שני זמן ללא ילדים תמיד היה קשה וזה קשור בעיקר לעד כמה הם צפופים. אפילו ראינו הצגה בברודווי בנפרד, אבל את אותה ההצגה, שהפכה להיות חלק חשוב מאיתנו, ושומעים את הדיסק שלה באוטו.

ש: מה היה הכי קשה כדי לחיות כך?

נעמה: עונה בשמי, אני חושבת שלמצוא קראוון ופיק-אפ לגרירה היה החלק הכי קשה, בעיקר להבין מה אנחנו רוצים ולמצוא משהו בתוך יעד המחירים שלנו. האתגר הגדול ביותר כדי להחזיק אולי זה הקושי בחיי היומיום עם ילדים קטנים, ועוד בדרכים.

עדי: כדי לצאת למסע מלכתחילה, לא היה איזה אתגר גדול כדי להגיע לזה, אלא פשוט היתה לנו הזדמנות, כי תכננו לעזוב את ארה"ב ולחזור לישראל גם ככה. ממילא פירקנו כבר את כל החיים, ותכננו להרכיב אותם מחדש, אז מה שנשאר היה להכניס הפסקה של טיול גדול באמצע כשהכול כבר ארוז ואין מחויבויות. ומפה לשם זה התארך. לא חושב שהיינו יכולים לעשות את זה אם לא היה גם ככה זורם, זה קשה כמעט כמו הגירה. האתגר הגדול מבחינתי בלהחזיק את זה זה חוסר היכולת שלנו לשמור על סדר והנקיון בבית. זה קשה עם ארבעה ילדים בכל מקרה, ובשטח קטן זה עוד יותר קשה מאשר בבית גדול.

נעמה: כביסה, לסדר, אלה דברים שהופכים ממש קשים. ועוד יותר כי אין עזרה. אבל ככה גיליתי שאפשר לחיות בדירת חדר וקצת עם 4 ילדים, ושאפשר לחיות במועט גם מבחינת בגדים, אוכל, וכו'. אני אגרנית בנפש. אז זה חתיכת שיעור.

ש: עד מתי תטיילו?

נעמה: לטעמי אנחנו מאוד קרובים לסיום. לא ברור עד מתי בדיוק, אבל אני כבר ממש מרגישה בצורך בבית שאינו נע. אולי יגיע היום ונעשה גם טיול שני, אולי ביבשת אחרת, אבל כרגע זה עוד רחוק מאיתנו.

(המקור: https://www.facebook.com/groups/kolhatshuvot/permalink/601198170330171)