חודש: יוני 2018
ביום הראשון שלנו בגראנד-קניון של הלכנו ל-Trail of Time, מסלול הליכה לאורך השפה הדרומית שמשקיף לתוך הקניון. יצאו תמונות יפות, אבל הן לא מעבירות את נפח האוויר האדיר, מועך הריאות, שהקניון מכיל. ולא את העדינות של אלפי השכבות הגיאולוגיות הדקות, שכל אחת מייצגת מיליוני שנים. ולא את השלווה הדוממת, שאינה מופרעת אלא על ידי כמה קונדורים בני-חלוף שגולשים להם אנה ואנה על פני הנצח.
הקניון עצמו בן כמה עשרות אלפי שנים, בסך הכול, אבל הסלעים שהוא נמצא בהם בני שני מיליארד. יותר ממייל של שכבות על גבי שכבות על גבי שכבות על גבי שכבות, כמו ארכיון שכותב את עצמו, חותם את עצמו, וכורך את עצמו. הם עתיקים יותר מיצורים רב-תאיים, עתיקים יותר מרבייה מינית, כמעט מהתקופה שבה חמצן חופשי מהאצות באוקיינוסים הציף לראשונה את האטמוספירה. הריינג'רים של שירות הפארקים הלאומי הציבו משקפות ושלטים לאורך המסלול שמסבירים ומראים איך למצוא את השכבות השונות ולקרוא אותן: כאן כוחות טקטוניים עיקמו את השכבות, כאן נמצאת שכבת הבסיס של סוג חדש של סלעים, פה חסרות כמה מאות מיליוני שנים ואף אחד לא יודע לאן הן נעלמו.
ההליכה היתה נעימה לנו ולילדים, אבל ארוכה. בסופו של דבר הגענו לכפר, ריכוז של חנויות מלונות ומסעדות על גדת הקניון. אכלנו גלידה, והסתכלנו על יצירות אומנות אינדיאניות בחנות, ואכלנו ארוחת ערב טובה במסעדה של אחד המלונות. עד שסיימנו, השקיעה כבר היתה בעיצומה, ואנחנו התחלנו ללכת בחזרה כשהילדים מתנמנמים בעגלה מתחת לשמיכות. ראינו איך הירח המלא זורח ומאיר את קירות הקניון באור בהיר ומונוכרומטי, מוחק את השכבות הגיאולוגיות לקיר אחיד. וכוכב נופל, בטח עתיק בהרבה מהסלעים, התפורר מעל הנקיק בהבזק אדום תוך הרף עין, בלי להותיר אחריו שום סימן.
סנטה פה נמצאת על כביש 66 ההיסטורי שהוביל משיקגו ללוס אנג'לס, ואנחנו המשכנו איתו מערבה. עצרנו לשבוע וקצת בבאר-שבע של צפון אמריקה, היא אלבקרקי, ניו מקסיקו: עיר תעשייה מחוספסת ומרוחקת בת כמיליון תושבים על גדות הריו-גרנדה העליון, בתוך עמק מוקף הרים בנוף מדברי. חנינו בחניון שמיועד למגורי קבע וקרווילות, שהיה מבחינתנו אחד המפנקים, עם שטח גדול פרטי ומגודר ועם לובי גדול ויפה שיכולתי לעבוד בו בשקט. לקחנו את הילדים למוזיאון הטבע והמדע ליום אחד, וביום אחר למוזיאון הכדורים הפורחים (שאלבקרקי מפורסמת בהם), אבל רוב הימים הלכנו למוזיאון הילדים והנוער Explora עם מגוון פעילויות יצירה ולימוד, שלילדים לא נמאס ממנו אף פעם.
אחר כך נסענו כמה שעות מערבה לעיירה Gallup (אוכלוסיה: 21,678) שעל גבול אריזונה. זאת עיירת-רכבת, על המסלול והצומת של כמה מסילות חשובות, ובכל שעות היממה אפשר לראות ולשמוע רכבות באורך קילומטרים כל אחת, מתגלגלות במהירות הליכה בקושי, עם קרונות עמוסים בשתי קומות של מכולות וארבעה קטרי דיזל ענקיים בראשן. הדבר הבולט השני בעיירה זה השורות הארוכות של מוטלים ברחוב הראשי, אז ברור שזו עיירת מעבר, מקום לעצור ללילה לנוסעים ולמטען, שנוסעים מלוס אנג'לס מזרחה, או להיפך. בסך הכול זו הייתה אחת מהעיירות החמודות והנעימות שהיינו בהן, בלי הרבה פוזה אבל עם אנשים נחמדים ביותר ואוכל מקסיקני מעולה. מסתבר שמשהו כמו חמישים אחוז מאוכלוסיית העיירה היא אמריקאים ילידים, בעיקר משבטי נוואחו והופי, אז יכול להיות שחלק מהאוכל המקסיקני שאכלנו הוא בעצם אוכל נוואחו, או משהו כזה, אבל הם קראו לו מקסיקני ולי אין דרך לדעת. כל בוקר עזבו כל הקרוואנים בחניון שלנו, והתחלפו באחרים, אבל אנחנו נשארנו שם שלושה ימים – שחינו בבריכה של החניון, והלכנו לקולנוע לראות סרט ("משפחת סופר-על 2"), וללונה-הפארק הנייד שבדיוק ביקר בעיירה. בסוף ארזנו את עצמנו והמשכנו מזרחה.
לאורך כביש 66 נמצא "מכתש מטאור" המפורסם, והתפתח שם אתר תיירותי, אז עצרנו שם עם הקרוואן וראינו את המוזיאון ושמענו את ההסברים. הסיפור מעניין: מסתבר שזה מכתש המטאורים הראשון שנחקר וזוהה ככזה, אחרי שגיאולוגים חקרו אתרי ניסוי גרעיניים מתקופת פרוייקט מנהטן וגילו גם בהם וגם בו סוג של מינרל שיכול להיווצר רק בתנאי חום ולחץ קיצוניים של פיצוץ גרעיני או פגיעת מטאור, מה שהוכיח את העניין. גם אומרים שם שהוא אתר המטאורים הכי שמור בעולם, ובאמת הוא נראה מאוד יפה.
בערב הגענו סוף סוף לגראנד-קניון באריזונה. עליו אני אכתוב בנפרד אבל היינו שם יומיים מלאים ופגשנו חברים שלנו שהתארחנו אצלם בוושינגטון די.סי ושבדיוק עושים רואוד-טריפ משלהם, והיה מאוד נחמד. בסוף הביקור המשכנו מערבה, חצינו את הקולורדו פעם אחת אחרונה, וראינו את פני השטח המדבריים הולכים ומשטתחים, בעוד מחירי הדלק בתחנות מטפסים מעלה, מעלה, מעלה. ב-28 בחודש, בדיוק שנה אחרי שהגענו ללוס-אנג'לס לראשונה בתחילת הטיול שלנו, חזרנו לאותו אתר קרוואנים, וחנינו באותו מקום שהיה פנוי לנו, מתחת לשני העצים גדולים, כאילו הדרך המשיכה להוביל ישר אליו כל הזמן הזה.
חנינו שבוע בסנטה פה, עיר ההיפסטרים של ניו-מקסיקו, וכנראה עיר ההיפסטרים המקורית והאוריגינלית, שעל גדות החלק העליון של נהר הריו-גרנדה. מזג האוויר חם ויבש, האוויר דליל מאוד (גובה 2160 מ'), האוכל חריף, והווייפיי חזק ומהיר. כמעט כל הבניינים בני קומה אחת ובסגנון אדובי, עם קירות וגדרות מצופות בטיח חולי מחוספס בצבעי אדמה, עם כרכובים מדורגים ופינות מעוגלות, כאילו נמסו קצת בחום. ניו מקסיקו היא המדינה עם האוכלוסיה ההיספאנית הגדולה ביותר בארה"ב, כמעט חמישים אחוז. בניגוד למקומות אחרים שהיינו בהם סנטה פה גם מרגישה לי שהקבוצות האתניות בה חיות באינטגרציה ניכרת. בכל אופן, כולם, אמריקאים-לבנים, היספאנים ואמריקאים-ילידים, נראים מדבריים, מאווררים, בריאים ונינוחים, כל קבוצה לפי סגנונה. הניו-מקסיקנים גאים מאוד בעבר ובהווה הילידיים של המדינה שלהם, וגם על הדגל מתנוסס הקדום הסמל של שבט "זיה". ולא רק על הדגל, בכל מקום אפשר לראות אותו, על חולצות שהם לובשים ומשולב בלוגואים מסחריים או מוטבע על בניינים ובמדבקות על מכוניות.
באנו לסנטה פה כדי לראות את המקום, אבל בעיקר כדי לעצור בה בין טיולי הטבע באזור, כדי שאני אוכל לעבוד וכולנו נוכל לנוח קצת. לקחנו את הילדים כמה פעמים למוזיאון הילדים של סנטה פה, האינטימי אבל עשיר ומגוון, והם נהנו מאוד לשחק שם וליצור יצירות ולצבוע את הפנים. בימי שלישי יש שוק איכרים במרכז העיר, אז יכולנו לראות אותו ולטייל קצת, ושם קניתי ואכלתי בוריטו חביתה נפלא, עם תפוחי אדמה ופלפלים ירוקים חריפים חריפים.
ביום האחרון לקחתי את הילדים ללוס-אלאמוס (מרחק שעה נסיעה) היכן שפותחה הפצצה האטומית בפרוייקט מנהטן. הלכנו למוזיאון המדע Bradbury שמוקדש להיסטוריה של הפיתוח, אבל התברר הוא הרבה פחות מונגש לילדים מהמקומות שאנחנו בדרך כלל הולכים אליהם. ובכל זאת הם נהנו להסתובב בין המוצגים ולחקור אותם, וגם לראות את ההדגמות המדעיות (כמו ריחוף מגנטי של סביבון). מסיבות דומות נאלצנו גם לוותר גם על האתר הארכיאולוגי בן אלף שנה ב-Bandelier, והסתפקנו בצפייה מהאוטו בנוף הדרמטי של עמק הריו-גרנדה.
בסנטה פה לקחתי את הילדים לעשות את הדבר המוזר ביותר מאז שהתחלנו את הטיול, והלכנו לראות את "The House of Eternal Returns" של קבוצת Meow Wolf, שבגדול נראה כמו פרויקט הסיום המשותף של עשרת אלפים תלמידי בצלאל. בקטע טוב.
זה מבוך תלת-מימדי ענק שבהתחלה נראה כמו בית אמריקאי רגיל בין שתי קומות, שאפשר להיכנס אליו ולשוטט בין החדרים ולגעת בחפצים, עד שפותחים איזה ארון או מקרר ונכנסים למנהרה שמובילה ל… כל דבר שהוא. יער עם פיות. צומת של מתקן טלפורטציה לחופשות ברחבי העולם. התת-מודע. עבר, הווה, עתיד. כל אחד מבין כמה עתידים אפשריים. לתוך האקווריום עם הדגים שראינו בסלון כשנכנסנו, מוגדל פי עשר. לשלד של ממותה, זוהר בצבעים, שאפשר לנגן על הצלעות שלו כמו על קסילופון אלקטרוני. לתוך גרסאות שונות של הבית או החדרים שלו, בסגנונות עיצוב שונים. חלק מזה היה קריפי מאוד, הכול היה קריפי באיזושהי מידה, והכול היה מעוצב להדהים ומרתק.
יש סיפור מסגרת, שאפשר להבין חלקים ממנו אם עוצרים לראות מה משדרת הטלוויזיה או מחטטים בניירות על שולחנות הכתיבה או בקבצים על המחשב; משהו שקשור לאיזו יכולת טלקינטית יוצרת-מציאות שפיתח אב המשפחה, וזה גם התחבר קצת לי לכל הקטע של מציאויות מקבילות שהיה נראה כמו אחת התמות של הבית הזה. ה"מטרה", אם אפשר לקרוא לזה ככה, של כל הביקור בפרויקט הזה היא באמת לנסות לפענח את הסיפור. מהבחינה הזאת אולי הוא קצת דומה לחדר בריחה, רק גדול פי מאה, וגם פתוח, כלומר, אין בלעדיות על המקום ואנשים כל הזמן יוצאים ונכנסים, וגם אין הגבלת זמן. אנחנו לא ניסינו בכלל להתעמק בפתרון החידה אלא רק רצנו קדימה וחקרנו את המקום: הילדים היו מרותקים לחלוטין, וגם אני, אבל החוויה היתה כל כך אינטנסיבית שהיינו צריכים לצאת כמה פעמים להתרענן ולהירגע בקפיטריה (המגישה מנות ומשקאות יצירתיים כמעט כמו הבית) ובפינת היצירה לילדים. אם אני צריך לסכם את זה, אני אומר רק שאין לי מושג איך לסכם את זה.
קצת על תכנון הפנים של הקרוואן ואיך אנחנו מנצלים אותו.
קרוואנים מודדים באורך, ושלנו באורך עשרה מטרים. רוחב לא מזכירים כי לא צריך: זה תמיד שניים וחצי מטרים, הרוחב של מכולה, המקסימום שאפשר להעלות על הכביש בלי אישורים מיוחדים. אני חושב שהסלייד-אאוטים שנפתחים החוצה כשחונים מוסיפים לנו עוד אולי 5 מ"ר, אז בסך הכול הבית שלנו בגודל 30 מ"ר. זה נשמע קטן, וזה באמת קטן, אבל בכל זאת הוא עדיין יותר גדול ומרווח מבפנים מאשר דירה בגודל דומה. יש לקראוואנים כמה יתרונות בעניין הזה לעומת דירות, ומזכירים יותר בתים פרטיים.
האחסון: יש נפח אחסון ענק מתחת לרצפות, ובקרוואנים אחרים מתחת למיטות וספסלים, שנגיש מבחוץ. זאת אומרת, זה לא כמו מיטה נפתחת או רצפה שצריך להרים או בוידעם שצריך לטפס אליו, אלא אפשר פשוט לפתוח פתח מבחוץ ולגשת לכל הבגאז' הזה שנמצא בגובה המותניים, מאוד בקלות. אנחנו שמים שם צעצועי הרכבה גדולים, חומרי ניקוי, כלי עבודה, ציוד בריכה, את הכיסא הגבוה של שירה, אוכל יבש או משומר… כל מה שצריך להיות נגיש על בסיס יומיומי אבל לא דווקא לשימוש רציף כל הזמן. אז בתוך הקרוואן צריך יחסית מעט מקום אחסון, וכמעט כל השטח מוקדש למחייה.
התכנון: הקרוואן הוא לא שטח פנוי שצריך למלא, אלא מגיע עם כל הרהיטים בילט-אין, כשהמקום של כל רהיט מתוכנן בדיוק, החל בספה וכלה במיקרוגל. והקרוואן גם מתוכנן מסביב לרהיטים. בדירה בבניין יש הרבה אילוצים – הדלת צריכה להיות במקום ספציפי, חלונות אפשר רק לכיווני אוויר, יש לה צורה מסוימת. אבל הקרוואן הוא יחידה מבודדת על שטח ולכן הדלת יכולה להיות במקום הכי יעיל, חלונות בדיוק במספר ובגודל ובמיקום שמתבקשים לפי עיצוב הפנים, וגם הצורה מותאמת אליו: כשמושכים את הסלייד-אאאוטים החוצה הם מהווים גומחות שמכילות פינות כמו שולחן האוכל, ספת הישיבה וראש המיטה, בזמן שבמרכז נשאר שטח פנוי רציף. אין פינות שלא ברור מה לעשות איתן או מסדרונות מתפתלים. כל השטח מנוצל.
וגם, החוץ זמין כל הזמן, וכשמזג האוויר יפה אפשר לשבת בחוץ, להביא בקלות דברים מהאוטו, וכו'.
אז בסופו של דבר, למרות הקוטן, יש לנו בית עם חדר מגורים/אוכל/מטבח מרכזי, חדר שינה עם מיטה בגודל קינג, ארון קיר, ושירותים והמקלחת, ועוד רבע חדר (לא הייתי קורא לזה אפילו חצי) עם מקום בדיוק למיטת קומותיים, מקום לעמוד לידה, וארון בגדים. זה בטח שונה מהדירת שלושת החדרים הגדולה שגרנו בה קודם, בה היה לנו חדר שינה עם מיטה ענקית (קינג+קווין) לכולנו, חדר משחקים גדול וסלון. שונה לא רק בגלל הגודל, אלא כי גם עכשיו אנחנו צריכים להתפצל בלילה. כשעברנו לקרוואן ניסינו כל מיני סידורים ובסוף מה שעובד הכי טוב זה שנעמה ואני ישנים עם שירה במיטה הגדולה, ושלושת הגדולים במיטת קומותיים התחתונה ביחד. היא לגמרי גדולה מספיק כדי ששלושה ילדים יוכלו לישון בה בנוחות, והם ישנים יותר טוב כשהם קרובים. בהתחלה היינו משאירים את המיטה העליונה פנויה למקרה שנצטרך אותה (נגיד, אם אחד הילדים צריך שאני אישן איתו פתאום), אבל לאחרונה יונתן ועוז הפכו אותה לממלכה שלהם ושם הם משחקים ביחד ורואים טאבלט או מרכיבים דברים בלגו, איפה שהקטנים לא יכולים לטפס.
אז אחרי כל זה, נשאלת השאלה: זה מספיק? זה לא צפוף מדיי למחייה לטווח ארוך? אז ובכן, אם הכול מסודר, זה מספיק בדיוק. יש מקום לכולם, ויש מספיק פינות וחדרים כדי שכולם תהיה פרטיות אם צריך, ובסך הכול נעים. כשלא מסודר, אז קצת פחות… המקום פחות יעיל ונהיה יותר צפוף. מכיוון שארבעה ילדים מייצרים הרבה בלגן, אנחנו מתעסקים הרבה בלסדר ובאיך לסדר: מתי, עד כמה, איזה חלקים של הבית קודם. בדיעבד, אם היינו יודעים שאנחנו יוצאים לטיול של שנה ולא של ארבעה חודשים היה עדיף לקנות קרוואן קצת יותר גדול. אבל זה לא שווה להחליף בשלב הזה.
מתגלגלים את אמריקה 