חנינו שבוע בסנטה פה, עיר ההיפסטרים של ניו-מקסיקו, וכנראה עיר ההיפסטרים המקורית והאוריגינלית, שעל גדות החלק העליון של נהר הריו-גרנדה. מזג האוויר חם ויבש, האוויר דליל מאוד (גובה 2160 מ'), האוכל חריף, והווייפיי חזק ומהיר. כמעט כל הבניינים בני קומה אחת ובסגנון אדובי, עם קירות וגדרות מצופות בטיח חולי מחוספס בצבעי אדמה, עם כרכובים מדורגים ופינות מעוגלות, כאילו נמסו קצת בחום. ניו מקסיקו היא המדינה עם האוכלוסיה ההיספאנית הגדולה ביותר בארה"ב, כמעט חמישים אחוז. בניגוד למקומות אחרים שהיינו בהם סנטה פה גם מרגישה לי שהקבוצות האתניות בה חיות באינטגרציה ניכרת. בכל אופן, כולם, אמריקאים-לבנים, היספאנים ואמריקאים-ילידים, נראים מדבריים, מאווררים, בריאים ונינוחים, כל קבוצה לפי סגנונה. הניו-מקסיקנים גאים מאוד בעבר ובהווה הילידיים של המדינה שלהם, וגם על הדגל מתנוסס הקדום הסמל של שבט "זיה". ולא רק על הדגל, בכל מקום אפשר לראות אותו, על חולצות שהם לובשים ומשולב בלוגואים מסחריים או מוטבע על בניינים ובמדבקות על מכוניות.
באנו לסנטה פה כדי לראות את המקום, אבל בעיקר כדי לעצור בה בין טיולי הטבע באזור, כדי שאני אוכל לעבוד וכולנו נוכל לנוח קצת. לקחנו את הילדים כמה פעמים למוזיאון הילדים של סנטה פה, האינטימי אבל עשיר ומגוון, והם נהנו מאוד לשחק שם וליצור יצירות ולצבוע את הפנים. בימי שלישי יש שוק איכרים במרכז העיר, אז יכולנו לראות אותו ולטייל קצת, ושם קניתי ואכלתי בוריטו חביתה נפלא, עם תפוחי אדמה ופלפלים ירוקים חריפים חריפים.
ביום האחרון לקחתי את הילדים ללוס-אלאמוס (מרחק שעה נסיעה) היכן שפותחה הפצצה האטומית בפרוייקט מנהטן. הלכנו למוזיאון המדע Bradbury שמוקדש להיסטוריה של הפיתוח, אבל התברר הוא הרבה פחות מונגש לילדים מהמקומות שאנחנו בדרך כלל הולכים אליהם. ובכל זאת הם נהנו להסתובב בין המוצגים ולחקור אותם, וגם לראות את ההדגמות המדעיות (כמו ריחוף מגנטי של סביבון). מסיבות דומות נאלצנו גם לוותר גם על האתר הארכיאולוגי בן אלף שנה ב-Bandelier, והסתפקנו בצפייה מהאוטו בנוף הדרמטי של עמק הריו-גרנדה.
מתגלגלים את אמריקה 