המשכנו ל-Great Sand Dunes National Park בדרום קולורדו, שם צירוף של משטר רוחות וארוזיה של הרים מהנהר גרמה לחול להצטבר באותו מקום ועוד ועוד במשך מאות אלפי שנים. אנחנו חנינו בחניון מחוץ לפארק הלאומי, שנמצא על רכס גבעות נמוכות שמשקיפות על הדיונה מעבר למישור עשב רחב ושטוח כמעט לחלוטין. בלילה המישור היה חשוך לגמרי וזה הרגיש כאילו אנחנו נמצאים על חוף ים שקט ומסתורי. ביום היה אפשר לראות את צללי העננים שטים במישור כמו לוויתני-ענק תת-קרקעים ששוחים אנה ואנה, ומדי פעם עוצרים ללחך את העשב מלמטה.

למחרת נסענו לדיונה עצמה. היא ענקית, 230 מטר גובהה, ומכילה חמישה קילומטרים מעוקבים של חול. בניגוד לפארקים לאומיים אחרים שביקרנו בהם, הוא קטן למדיי, ואין בו מסלולים ושבילים אלא אנשים פשוט באים, לטייל ולבלות או לעשות סאנד-בורדינג (שמסתבר שזה דבר). לא טרחנו לטפס עד למעלה אלא רק עלינו על גבעת חול בשולי בדיונה, שעדיין היתה בגובה 10-20 מטר, והילדים התגלגלו בה למטה שוב ושוב, ושיחקו. במקרה הבאנו איתנו חלק של צעצוע מגנטי והגדולים גילו תגלית מפתיעה — גרגרי החול היותר-כהים כנראה מכילים ברזל, כי המגנט פשוט אוסף אותם. אחר כך נמנמנו קצת בשמש וחזרנו הביתה לאכול ואז למקלחות יסודיות.

אחרי שבועיים בדנבר, תוקנה סוף סוף המשאית שלנו אז יכולנו להמשיך לנוע, ובתזמון מושלם בדיוק גם סיימנו את השבועיים המותרים לחניה רצופה בחניון של מחוז ג'פרסון, אז ממילא גם היינו צריכים להמשיך לנוע. מה שהיה בתזמון קצת פחות מושלם היה שבדיוק התחיל סוף השבוע של יום הזיכרון האמריקאי, שמסמן רשמית את תחילת הקיץ, ושבו כולם יוצאים לטבע לעשות על האש, מה שאמר שלא היה מקום פנוי בחניונים בכלל. כולם כבר הזמינו חודשים מראש. לאחר מאמצים כבירים נעמה מצאה מקום לשני לילות בפארק מדינתי בדרום קולורדו, ומכיוון שזה היה במרחק כמה שעות נסיעה ופחות או יותר בכיוון שלנו, אמרנו למה לא.

שלא כהרגלנו, החלטנו לנסוע לא באינטרסטייט אלא לחתוך דרך כבישים יחסית כפריים בהרים, וזה השתלם. הנוף אלפיני ממש, עם הרים תלולים, חלקם מכוסים עדיין שלג וחלקם מיוערים בצפיפות, וביניהם עמקים רחבים מכוסים בעשב ירוק ונחלים קטנים בצבע כחול-עמוק זורמים בהם, והרבה חוות קטנות במרחק כמה קילומטרים זו מזו עם גדרות ושערים מסוגננים. עצרנו בעיירה בסאות' פארק (!) לאכול במסעדת ברביקיו זעירה, עם חמישה-שישה שולחנות, וגם תכשיטים וכל מיני אבני חן למכירה, ובעלת מקום היפית שנראתה כאילו יצאה ישר מסרט משנות השבעים אל מאחורי הדלפק. היא התלהבה מכל עיירות ההיפסטרים שהיינו בהן, אוסטין במיוחד, ושמחה בשבילנו שאנחנו מתכננים להגיע לסנטה-פה, והמליצה על האוכל המקסיקני המצוין שם.

המשכנו לנסוע ולפנות ערב הגענו לפארק המדינתי "מקורות הארקנסו", לרגלי ההרים וליד הנהר. תפסנו כמעט את המקום האחרון בחניון, כי כל השאר היה כבר מלא במשפחות נרגשות. זה החניון הכי פשוט שהיינו בו, לא רק בלי מים וחשמל לקרוואנים אלא גם בלי מים וחשמל בכלל, גם לא בשירותים הציבוריים. אבל לנו יש מיכל מלא ותכננו להיות שם רק יומיים אז מה אכפת לנו. היה כיף, אחרי שבועיים בעיר, לצאת קצת החוצה למרחבים, ולמנוחה: אכלנו ס'מורז במדורה וראינו סרטים וקראנו ספרים. בבוקר הלכנו כולנו לראות את הארקנסו, שבנקודה הזאת הוא עוד קטן אבל כבר מלא עזוז ומרשים למדיי.

חוץ מזה בדנבר:

– נסענו לטייל במרכז העיר בולדר עם חברים (האמת שכבר ביום הראשון שלנו), והוא היה כיפי עם הרבה חנויות מגניבות ומסעדות טובות ופארקים קטנים לילדים לשחק בהם וכל מיני אמני רחוב.

– היינו במוזיאון הילדים של דנבר, עם המון אזורי משחק מגוונים ואיכותיים, וגם כל מיני פעילויות יצירה במגוון חומרים וטכניקות שבייחוד הגדולים עפו עליהן. בין השאר הם ניסרו והבריגו כל מיני גרוטאות ובקבוקים וחפצים ממחזור, ויצרו מהם פסלים וצעצועים. בסך הכול היינו שם ארבעה ימים, אני חושב.
– ניסינו גם ללכת למוזיאון ילדים בפרוור הצפוני לאפאייט, אבל הסתבר שזו פשוט משחקייה ולא גדולה במיוחד. היה נחמד אבל לא מספיק כדי לחזור לשם.
Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y
– נעמה לקחה את הילדים למוזיאון הרכבות, שיש בו, אה, רכבות. יש תמונות אבל אני נשארתי בקרוואן לעבוד.
IMG_0923.jpg
– עקב בקשות חוזרות ונשנות מהציבור, נסענו לשלושה ימים לסניף של המלון Great Wolf Lodge בקולורדו ספרינגס שמיועד במיוחד לילדים עם משחקי הרפתקאות קסמים במסדרונות, ופארק מים מקורה שלם. אנחנו הותשנו כליל אבל הילדים נהנו מאוד. כבר כתבתי על הביקור שלנו בעוד סניף במסצ'וסטס; אז זה היה אותו הדבר.
dsc_0155
מוזיאון הטבע והמדע של דנבר גדול ומגוון, והרגשתי שהמוצגים בו גם מאוד איכותיים, מאוד טובים בהנגשה של ידע מדעי לציבור הרחב בכלל ולילדים בפרט, ומצוינים במיוחד בלדאוג לזה שכל תערוכה תהיה מתאימה בו-זמנית גם למבוגרים וגם לילדים במגוון גילאים. למשל, על רצפת החדרים הגדולים שמציגים את הפוחלצים יש משחקים לילדים מכל מיני סוגים, חלקם לימודיים וקשורים לחיות הרלבנטיות ולפעמים גם זה לא, ואז שירה ורפאל יכלו לשחק באמצע, בזמן שיונתן ועוז עברו חיה-חיה והסבירו עליה זה לזה בהתרגשות, וכשהתעייפו הצטרפו לקטנים. בסך הכול היינו שם חמישה ימים מלאים (בזמן שחיכינו למוסך שייתקנו את המשאית שלנו) ואני חושב שראינו את רובו הגדול, וחלק מהתערוכות ראינו כמה פעמים.

 

שתיים הילדים אהבו במיוחד. אחת עסקה בבריאות מכל מיני היבטים, והילדים קיבלו כרטיס מגנטי ויכלו לעבור בין העמדות ולצבור מידע פיזיולוגי על עצמם ובסוף להדפיס אותו לדו"ח ממצה, מה שמאוד ריגש אותם. וגם לעשות מעבדות שקשורות בבריאות — הם מדדו והישוו את כמות הסוכר בכל מיני סוגים של דגני בוקר (מסתבר שיש המון! בכולם!) עם צנטריפוגה ורפרקטומטר והכול. וגם הסתכלו על תאים של עצמם במיקרוסקופ.

 

התערוכה המוצלחת השנייה עסקה בחלל, אסטרונומיה, אסטרונאוטיקה ומדעי כדור הארץ. אני לא חושב שבשום מקום ראיתי כזאת הנגשה מוצלחת של מושגים מדעיים די-מורכבים לילדים בצורה כל כך מוצלחת ומלהיבה. היו שם המון מתנדבים ועובדים שהסבירו על המוצגים או הדגימו דברים. בין השאר היה שם קיר זכוכית ענק שמאחוריו נוף מאדימאי עם בסיס בשנת 2044, ואסטרונאוט עמד שם וענה באינטרקום על שאלות מהילדים על איך זה לחיות על מאדים ומה הם עושים שם. ובמקום אחר, היה הסבר והדגמה על הקושי שבתכנון משימת מחקר לפלוטו, בגלל הטמפרטורה הנמוכה. המרצה השתמש בחנקן נוזלי כדי להראות איך כל מיני חומרים מפסיקים לתפקד כמו שצריך, למשל מתכות מתכווצות בקור וחלקים במכונות מפסיקים להתאים זה לזה. וגומי הופך להיות פריך: הוא טבל כדור גומי בחנקן והראה איך הוא מתנפץ כמו חרסינה על הרצפה. רפאל קצת נבהל, אבל כולם עדיין שומרים את פיסות הגומי למזכרת.
לסיום, הגדולים מצאו מסך מגע שמריץ סימולציות של מערכות שמש (די מציאותי ככל שיכולתי להבין, למרות שהיה דו-מימדי) ואיפשר להם להוסיף שמשות ופלנטות כרצונם. הם ריסקו לתוך השמש עוד ועוד שמשות צהובות עד שהיא הפכה לענק כחול, ואז עוד עד שהיא קרסה לחור שחור ענק. ואז הם מילאו את המסך באובייקטים נוספים ויצרו מערכת שמש מהגיהנום עם כמה שמשות שמקיפות את החור השחור הענק במהירות מפחידה ועם המון אסטרואידים וכוכבי שביט שמתנגשים זה בזה כל הזמן. לא נראה לי שיש שם חיים.

 

הפארק העירוני של דנבר גדול מאוד ויפה, עם משטחי דשא גדולים, ואגמים קטנים עם אווזים (מצוידים באפרוחים טריים, אפילו), ושני גני שעשועים כיפיים, ומזרקות מים לילדים.
ובנוסף גם שתי אטרקציות חשובות: מוזיאון הטבע והמדע, שעליו אני עוד אכתוב בהמשך; וגן החיות, שהוא גדול ומרווח ומתפרש על שטח גדול עם מכלאות נעימות שאפשר לראות בהן את החיות מקרוב, והרבה פעמים בלי גדר בכלל. הילדים התרשמו מאוד מהחיות השונות, כל אחד לפי העדפותיו, למרות שההליכה הארוכה בתוכו עייפה אותם מאוד לפעמים. גם נפלנו במקרה על חזרה גנרלית (עם המון פספוסים) בהשתתפות כל מיני חיות בר מאולפות שעלו על הבמה, וציפורים גדולות שעפו מעל ראשי הקהל, ונהננו מאוד.
נראה לי שבמוזיאון המדע הינו בסך הכול חמש פעמים, ובגן החיות פעמיים. אחרי כל ביקור כזה הלכנו לשחק בפארק, שגני השעשועים שלו תמיד מלאים בילדים שאפשר להתחבר איתם.

נעמה לקחה את הילדים ל-Wild Animal Sanctuary בעיירה ליד. זה בעצם מרכז שיקום, שמקבל חיות בר שהצילו משבי לא הומני וטיפול לא נאות. שם מטפלים להן בטראומה מרגילים אותן לחיים קצת יותר נורמליים: כל פעם מעבירים אותן לכלובים יותר ויותר גדולים כדי שיתרגלו למרחב, ובסוף מרגילים אותן שוב לשהות גם יחד עם חיות אחרות. לא פוגשים שם את החיות פנים אל פנים, אלא במרכז השיקום בנו גשרים באורך שני קילומטרים מעל כל המכלאות והכלובים וכך אפשר לתצפת על החיות מלמעלה.

בחניה של הפארק הלאומי בהרי הרוקי נדפק לנו האוטו עקב שילוב של בלם יד משוחרר (כנראה?) ומדרון קל, ולא קרה כלום לאף אחד אבל הלכה הדלת. עדיין אפשר לנסוע, וגם יש ביטוח כדי לתקן, אבל המשמעות היא לחכות שבוע-שבועיים במקום אחד בלי יכולת למשיך במסלול, עד שהתיקון יסתיים. אז החלטנו לצלוע בחזרה לדנוור כי עיר גדולה יותר מזו כנראה לא כבר לא תהיה לנו במסלול בשבועיים-שלושה הקרובים. חנינו הפעם בחניון ציבורי, במחיר סביר, במגרש הירידים של מחוז ג'פרסון. טכנית, זאת הפעם השנייה שאנחנו חונים במגרש הירידים של מחוז ג'פרסון, אבל הפעם הקודמת היתה לפני כמעט שנה והיתה במחוז ג'פרסון של מדינת וושינגטון, לא קולורדו, אז איזה הבדל בכל זאת יש. האמת, בסך הכול מקום נחמד, מגרש חניה גדול מאספלט אבל עם הרבה מאוד דשא ירוק מסביב, וגן שעשועים גדול ויפה, ואורווה. לפנות ערב באות גם ארנבות בר לנשנש קצת מהדשא ואז זה בכלל פסטורלי.
התאים לנו לחכות שבועיים דווקא עכשיו כי זאת הזדמנות טובה בשבילי לעבוד בשקט, ויהיה כיף לילדים לחזור לאטרקציות העירוניות (עוד עליהן בהמשך) לעוד פעמיים-שלוש כל אחת. אז בסך הכול לא רע… אבל הידיעה שאנחנו צריכים להישאר בעיר ולא יכולים לנדוד הלאה גורמת לי להרגיש קצת לכוד. אז ממתינים למוסך.