היינו איפשהו סביב בארסטו, על קצה המדבר, כשפגם הייצור התחיל להשפיע. אני זוכר את עצמי אומר משהו כמו "זאת הדרך לנסוע. עם הקרוואן שלנו מאחורינו, חופשיים לנוע לאן שנרצה" ופתאום היה איזה קרקוש הולך-ומתגבר והמנוע כבה ואנחנו בלמנו על השוליים הצרים של אינטרסטייט 15 כשסמיטריילרים חולפים לידנו כמו כרישי-ענק אדישים.
השוטר שבא לעזור מצא לנו חברת גרירה שהיתה מסוגלת לגרור במכה אחת את המשאית וגם את הקרוואן. כבר היה לילה, הילדים התחילו להתנמנם בכיסאות, בזמן שאנחנו נגררים בעשרה מיילים לשעה בחושך דרך בארסטו. הכול כבר היה סגור, אז הנהג הוריד והשאיר אותנו בחצר של חברת הגרירה. "ממול יש מוסך", הוא אמר. "בבוקר תתקנו, ותמשיכו". התקנו את הקרוואן לשהייה של לילה, והלכנו לישון.
מלכתחילה רצינו להגיע ללאס-וגאס כדי לשפץ קצת את הקרוואן, לסדר כל מיני קלקולים קטנים הצטברו בו. למה דווקא בווגאס? כי שם אפשר למצוא, אם מחפשים באמצע השבוע, מלונות מעולים במחירים מצחיקים לגמרי. אם כבר לחיות שבוע עם ארבעה ילדים מחוץ לבית, זאת הדרך היחידה לעשות את זה. אבל בבוקר, למוסכניק לא היה שום דבר חיובי לומר. "וואו, לא המומחיות שלי, דברים כאלה. כל מה שאני יכול זה להמליץ על מוסך פה בעיר שמכיר את ה, אה, תקלות האלה קצת יותר טוב. אני פשוט לא רוצה להטעות אתכם, אתם מבינים". התקשרנו למלון לבטל את ההזמנה גם להמשך השבוע.
בארסטו היא עיירה שכולה צומת דרכים. הרחוב הראשי שלה הוא כביש 66, שני אינטרסטייטים ראשיים מצטלבים בה, ורוב תנועת הרכבות לדרום קליפורניה עוברת במסילות דרכה. צינור. אז הלכנו ברגל על הצינור הזה, לאורך כביש 66, ומצאנו דיינר, ואחר כך הלכנו עוד קצת ומצאנו גן שעשועים לילדים, וחזרנו לקרוואן להפעיל גנרטור ומזגן. בינתיים הגיעו החדשות מהמוסך: כנראה שהפלאגים לא היו מחוברים מספיק טוב, כמו שקורה לפעמים בדגם הזה. הם נפלו, ושקשקו היטב בתוך הצילינדרים, הורסים הכול בדרכם. אז הלכנו לישון, אומללים באופן יסודי.
למחרת בבוקר פתחתי את האפליקציה של טריפ-אדווייזור ובדקתי מה יש לעשות עם ילדים באזור, והאפליקציה בתגובה פרצה בבכי. לאחר שהתאוששה הסכימה להודות שבעיר יש כמה מוזיאונים ומרכזי מבקרים קטנים, רובם סגורים באמצע השבוע, מה שלא עזר לנו, אבל חלקם אולי רלבנטיים. חבשנו כובעים, התמרחנו טוב בקרם הגנה, הכנסנו ילדים לעגלה ולמנשא, והתחלתי בהליכה הארוכה לאורך כמה קילומטרים של כביש 66 לעבר הדאון-טאון.
העיירה, ובכן, מכוערת. ואולי היא רק נראית מכוערת, רק לי, כי רק אני הולך בה ברגל, ואילו היא בבירור מיועדת לנסיעה. אולי מהירות הנסיעה משפיעה על האסתטיקה, כמו שמהירות התנועה של הכוכבים משפיעה על הצבע שלהם, ונוסעים ממונעים היו רואים סלונים מפנקים למכוניות, ודיינרים, ומוטלים מגניבים על כביש 66 ההיסטורי, בזמן שכל מה שאני ראיתי זה מדרכות סדוקות ואבק. אולי. בסופו של דבר חצינו גשר ארוך מעל מסוף רכבות-משא ענקי, עם המון מסילות מקבילות, ורכבות נכנסות ויוצאות ומתחברות ומתנתקות שנושאות כל מטען שאפשר לדמיין, ממכולות דרך מיכלי דלק וקרונות פחם ועד תותחי ארטילריה צבועים בצבעי הסוואה מדבריים. כשירדנו בצד השני של הגשר הגענו למחוז חפצנו: אי שם במדבר מוהאבי נמצאת תחנת המעקב "גולדסטון" של נאס"א לתקשורת עם גשושות חלל מרוחקות, ובבארסטו יש לה מרכז מבקרים קטן. הוא היה באמת קטן — שני חדרים עם בעיקר פוסטרים על הקירות — אבל זאת היתה הפעילות היחידה שעשינו מזה כמה ימים, וגם היתה שם אנטנת צלחת שהילדים היו יכולים לדבר דרכה ולהעמיד פנים שהם כדור-הארץ וגשושות לדבר באמצעותה זה לזה ברחבי החדר.
נעמה, בינתיים, כיתתה רגליה בין המוסכים, נושאת בזהירות את ראש המנוע שלנו והפלאגים בתוכו כמו שנושאים אקווריום עם דג זהב משתעל בסיבוב וטרינרים. אבל כל המוסכניקים רק נענעו את ראשם באמפתיה. "לא, גיברת. אין מה לעשות. זה רק להחליף מנוע". שבועיים עבודה, במינימום, והמון כסף. בלית ברירה אישרנו את התיקון, ונעמה מצאה רכב השכרה עם מספיק מקום לכולנו. את הקרוואן נשאיר בחצר של חברת הגרירה עד שהמשאית תהיה מוכנה לגרור אותו שוב. נעמה אספה אותנו עם רכב ההשכרה ממוזיאון הטבע המדברי הזעיר שהמשכנו אליו, ולמחרת בבוקר ארזנו חפצים ומזוודות, ונסענו למלון בלאס-וגאס, לפי התוכנית המקורית. את התיקונים בקרוואן נצטרך לעשות כבר בהזדמנות אחרת, אבל לפחות נצא מבארסטו.
מתגלגלים את אמריקה 