ינואר 2019 – מתגלגלים את אמריקה

הו שלום, לא חושב שראיתי אותך בשכונה עד עכשיו. בא לפה הרבה?

בדקתי ומסתבר שקוראים לו מאונט הוד, הגובה שלו 3,429 מ', והוא גר ברכס הרי הקסקיידס, מרחק אולי שעה וחצי נסיעה (התמונה על רקע נהר קולומביה). התחביבים שלו כוללים השלגה כמו שאפשר לראות, ואירוח אתרי סקי. אבל הוא לא תמיד רק כזה ילד טוב: הוא גם הר געש שנחשב לפוטנציאלית-פעיל. אז בנות, הישמרנה.

mvimg_20190129_1343032

יצאנו מפלזנטון, קליפורניה, צפונה לכיוון אורגון. הדרך כוללת חצייה של בסך הכול גבול מדינה אחד, אבל קליפורניה היא מדינה ארוכה, ארוכה, ומפרץ סן פרנסיסקו, שנחשב ל"צפון קליפורניה", בעצם נמצא די באמצע שלה. אז נסענו הרבה.

גם בתחילת הטיול שלנו, לפני שנה וחצי, יצאנו מקליפורניה לאורגון. אבל אז נסענו לאורך החוף, דרך עיירות של תעשיית העצים, בין עצי הסקוויה הענקיים לגלי האוקיינוס השקט. הפעם ויתרנו על כל אלה ונסענו ישר, בדרך המלך על אינטרסטייט 5, שעובר בעמק המרכזי של קליפורניה. זה עמק ענקי, מוארך מאוד, שלמעשה מהווה את אגן הניקוז של מפרץ סן פרנסיסקו והוא הדבר הבולט ביותר מבחינה טופוגרפית במדינה. הוא גדול בשטחו פי שתיים יותר מממדינת ישראל, וכולו פורה להדהים, כשיותר מחצי מהירקות והפירות של ארה"ב גדלים בו. זאת היתה נסיעה נוחה ויפה, בחלקים היותר גשומים ופוריים של העמק, במהירות מקסימלית ומעל אדמה שטוחה לחלוטין, מלאה במטעים וגפנים וערוגות ובתי חווה עד האופק, שמעליו אפשר היה לראות בקושי את צלליות רכס הסיירה-נוואדה ממזרח ורכס החוף ממערב.

אחרי שש שעות נסיעה נגמר לנו העמק. הגענו לפינה הצפונית שלו, בעיירה רידינג, והתחלנו לטפס במעלה ההרים. זה היה אולי ציורי לכתוב שהדרך התפתלה בין ההרים והאגמים, אבל היות שמדובר באינטרסטייט 5, יהיה יותר נכון להגיד שהדרך פשוט המשיכה כמעט ישר בזמן שההרים והאגמים קופצים מפניה הצידה בבהלה. ואז עלינו, ועלינו עוד, בזמן שהחוות והגידולים מתחלפים ביערות מחטניים, המישור עצמו בצוקים ורכסים. גם מזג האוויר התקרר במהירות, וירוק היער התחלף בלבן מושלג.

זה אזור הגבול שבין מדינות אורגון וקליפורניה, דליל-אוכלוסיה וחקלאי, מרוחק ממרכזי האוכלוסיה של שתיהן. תושבי האזור מרגישים מוזנחים על ידי שתי המדינות, ודוחפים כבר עשרות שנים לעצמאות ולהקמת מדינה משלהם, מדינת ג'פרסון. אני לא רואה לזה הרבה סיכויים, אבל הם מתעקשים, עם שלטים ודגלי מדינת ג'פרסון (צלחת זהב ועליה שני איקסים) וסמלים על מכוניות, ומבחינתי יש בזה משהו רומנטי.

mvimg_20190118_164147

כשהעריב היום הגענו למחוז חפצנו הזמני בעיירה Williams, בדרום אורגון. זה אזור שפרנסתו על חקלאות קנאביס, מלא כולו בחממות ובשדות ובתי חווה. קל לזהות את השדות שמיועדים לגידול לצרכים רפואיים, משום שאלה על פי חוק מגודרים לגובה ככה שאי אפשר לראות מבחוץ את הצמחים, בזמן שלשדות שמיועדים לגידולי פנאי אין דרישה כזאת, והם חשופים לעין, ירוקים ועליזים. נשארנו מחוץ לבית חווה של חברים, והילדים שיחקו, והיה כיף.

יומיים לאחר מכן חזרנו לדרכים, שוב. נכנסנו לעמק נהר Willammette, אחד מיובלי נהר הקולומביה, שזורם צפונה לאורך החוף של אורגון. בעמק הזה מתגוררת רוב אוכלוסיית המדינה, ואינטרסטייט 5 לקח אותנו דרכה בשלוש פעימות עירוניות הולכות ומתגברות: העיירה יוג'ין, הבירה סיילם, ולבסוף, העיר פורטלנד, עיר הנמל, העיר הגדולה ביותר באורגון, שבנויה על שפך נהר ווילמט לתוך נהר קולומביה הענק. כולה גשרים, מגדלי זכוכית, מנופים, מסילות טראם, גשרים מתרוממים, צפירות של אוניות ורכבות, ריח גשם וקפה. החניון שלנו נמצא על האי Hayden, בתוך נהר קולומביה, על הגבול. מדרום לו, אורגון. מצפון לו, מדינת וושינגטון. שילמנו שבועית, והתחלנו להתאקלם.

כשחנינו ממזרח למפרץ גם ניצלנו את הקרבה לסן פרנסיסקו להשלים פעילויות, אז הנה הזדמנות לספר על המוזיאונים שם.

קודם כול, מוזיאון הטבע California Academy of Sciences, מאורגן באופן יפהפה. התרשמנו במיוחד מההמיצג של של יערות הגשם הטרופיים, שנמצא בתוך טראריום כדורי ענקי בקוטר כמעט שלושים מטרים, שנכנסים אליו ומטפסים בתוכו במדרגות לולייניות כל הדרך משורשי העצים ועד צמרותיהם תוך לימוד על האקולוגיה וצורות החיים שנפוצות בו. יפהפה כי הוא משולב גם בשאר המוזיאון, למשל, וצמרות העצים משקיפות החוצה מבעד לבועת הזכוכית הענקית על שלדי הלוויתנים הכחולים שליד, ותחתיתה היא בריכה טרופית שמתחברת למיצג האקווריום בקומת המרתף, ואם מסתכלים טוב למטה דרך המים אפשר לראות אנשים עומדים מתחת לקרקעית הזכוכית ומסתכלים עליכם בחזרה. הכול חלק ממערכת אחת, במוזיאון כמו בטבע.

לעומת העיצוב המוקפד וההרמוני של מוזיאון הטבע, ה-Exploratorium, מוזיאון המדע המפורסם שעל רציף על חוף המפרץ, הוא ההיפך הגמור. כולו נמצא בתוך האנגאר ענקי אחד, עמוס וכאוטי ורועש. בניגוד למוזיאוני מדע אחרים שראינו אין פה נסיון לייצר תמה כללית או "לספר סיפור" או שום דבר מפונפן שכזה כמו שאוהבים לעשות בימינו. יש פשוט המון, המון, המון מיצגים, זה לצד זה, על כל נושא מדעי שאפשר להעלות על הדעת, מצורת התנועה של יצורים חד-תאיים דרך אשליות אופטיות ואנימציה ועד למודלים של שיתוף פעולה בתורת המשחקים, ועד כל דבר אחר גם, וכולם נהדרים. באזור אמצע ההאנגאר ההרגשה דחוסה עד קלאוסטרופובית, אבל בשוליים יש חלונות שמשקיפים על נוף המפרץ ונותנים קצת מנוחה לעיניים. הילדים פשוט שוטטו בתנועה בראונית ממיצג למיצג, שיכורים מפליאה, בלי תחושת מקום או זמן, לפעמים מחליפים מוצגים כל דקה ולפעמים נשארים על אחד בודד במשך שעה ויותר.

זה היה קצת קשה לי כי בחוסר המודעות המוחלטת שהיה להם במקום הזה הם כל הזמן נעלמו לי וביליתי את רוב הזמן בלחפש אותם שוב ושוב, אבל נראה לי שזה היה שווה את הבריאות הנפשית שלי. אני לא יכול להתחיל לתאר אפילו רק את הדברים *שהכי* אהבנו, אבל בין השאר, למשל, הם לחצו ידיים לבבואתם במראה פרבולית ענקית, ונכנסנו ל"חדר מונוכרומטי", שמואר כולו באור צהוב אחיד, אז זה נראה כאילו הכול שחור ולבן — עד ששולפים פנס כיס ומאירים באלומת-צבע על הקירות והציורים והחפצים. אני במיוחד אהבתי את התערוכה של אמנים שעוסקים במושג הזמן, בייחוד מוצג עם מכונה עם מנוע חשמלי שמחובר לגלגלי שיניים שמסתובבים בהילוך נמוך יותר ויותר ויותר עד שהאחרון צריך משהו כמו כמה מיליארדי שנים להשלים סיבוב, והוא פשוט מוברג בברגים לבטון. לא זז. המעשה של להבריג לבטון חלקים של מכונה בזמן שהיא נעה הוא דבר שכל כך לא יעלה על הדעת שלא היה לי מושג מה להבין מזה. הגלגל האחרון, אפשר לומר שהוא סטטי, הוא חלק ממבנה בטון? הרי הוא מוברג אליו. אבל הוא עדיין חלק נע ממכונה? בעצם כל המושגים האלה יחסיים ותלויים בהקשר? יונתן ביקש שאני אסביר לו את הקטע אבל כשניסיתי הוא היה מבולבל מזה בדיוק כמוני. אולי אי אפשר להסביר את זה. מין קואן של מהנדסים.

חוץ מזה גם הלכנו לשני מוזיאוני מדע נחמדים ממזרח למפרץ, והם היו אחלה וכיפיים וחינוכיים והכול אבל אין לי משהו מיוחד להגיד עליהם מעבר, בהשוואה. חוץ מזה שב-Chabot Center of Science and Space גדול ומגוון ויש בו טלסקופים חינוכיים וכמה פעילויות יפות שמדגימות איך תצפיות בטלסקופ עובדות, ושב-Lawrence Hall of Science יש נוף נהדר למפרץ ופסל בגודל טבעי של לוויתן כחול על המרפסת המשקיפה, שהיה כיפי נורא.

במזרח המפרץ הלכנו לגן השעשועים המפורסם והמיוחד ביותר שאי פעם ראינו, Adventure Playground, שמתוחזק ומשופץ על ידי משתמשיו. אפשר להתנדנד בנדנדות ולגלוש במגלשות, אם רוצים, אבל ילדים שרוצים לקחת תפקיד אקטיבי יותר יכולים להצטרף. קודם כול, דמי כניסה: כל ילד צריך לחפש, לאסוף, ולהביא חמישה מסמרים שהיו זרוקים על הרצפה; או חמש פיסות זבל; או נת"ב מסוכן אחד. ובתמורה מקבלים כלי עבודה: מסור, או פטיש ומסמרים, או פחית צבע ומברשת.

הילדים שלנו ניגשו מייד למלאכה של הוספת מדרגת-ביניים לאחת המגלשות, כדי שגם לקטנים יהיה קל לטפס. ניסרו, מיסמרו למקום, ולסיום צבעו את כל הסולם בצבעים עליזים.

בין לבין הם יכלו לעסוק שם בשאר פעילויות שקשה להעלות על הדעת בכל גן שעשועים אמריקאי אחר, כמו גלישה באומגה מעל ערימות עפר (ולא, נגיד, מעל ספוגים מנוילנים ומצוחצחים באלכוג'ל, כמקובל) או לגלגל זה את זה מהגבעה בתוך צמיגים. וכל זה על רקע הנוף המהמם של המרינה של ברקלי. חבל שגילינו את המקום רק בימים האחרונים שלנו באזור, אחרת מבחינתי היינו הולכים רק לשם כל סוף שבוע.

עברנו לשבועיים-שלושה — השהייה הרצופה הכי ארוכה שלנו בטיול הזה — לגבעות התלולות והירוקות שממזרח למפרץ סן-פרנסיסקו. למרות שגרנו ממערב למפרץ חמש שנים, המזרח הוא טריטוריה שכמעט לא חקרנו בכלל. פה נמצאת העיר השלישית בגודלה וחשיבותה במפרץ (אחרי סן פרנסיסקו, ובירת העמק סן חוזה): אוקלנד, עיר הנמל והתעשייה. ולידה עיר האוניברסיטה ברקלי, אפופה מה שנראה כמו ערפל, כמו סן פרנסיקו, ורק כשנכנסים אליה ופותחים חלונות מבינים שלא. הערים בנויות שונה, צפופות ואיכשהו אירופיות יותר, האנשים לבושים ומתנהגים קצת אחרת, דומים יותר לתושבי העיר סן פרנסיסקו מאשר לאזור הדרומי שבו גרנו. אבל אנחנו חונים עוד מזרחית להן, בפלזנטון, איפה שאופי הסביבה מתחיל להזכיר יותר את השטח הכפרי והעממי שממזרח לקליפורניה, הרחק מהערים. בינתיים אחד הדברים הבולטים זה הנוף המהמם כשנוסעים קצת מערבה לפעילויות. זאת יצאה תמונה יפה, אז השקעתי בה פוסט משלה. צולמה מאוניברסיטת ברקלי: בחזית העיר ברקלי, ברקע במרכז סן פרנסיסקו וגשר המפרץ שמוביל אליה, מימין ברקע שער הזהב הנפתח לאוקיינוס השקט, משמאל טור אוניות משא ענקיות ממתינות בכניסה לנמל אוקלנד לפרוק את מטענן.

MVIMG_20190108_171048