כשהסתיים כריסטמס, נסענו לעיר הגדולה אטלנטה לבקר חברים. התזמון היה מושלם, כי בתקופת החגים כולם בחופש ויכלנו לבלות איתם את כל התקופה, והם גם יכלו לבוא איתנו לטיולים, ואכלנו ביחד והילדים שיחקו ביחד ומאוד התחברו והיה ממש כיף. היינו שם שבועיים, עשינו הרבה דברים יותר קלילים מאשר בערי הצפון-מזרח, ולא מיהרנו. בין השאר הלכנו לשני מוזיאוני ילדים, ולמוזיאון טבע, ולמשחקייה, ולפארק, ולגנים הבוטאניים כולל גן השעשועים המקורי והמעניין שבתוכו, ועלינו על גלגל ענק שמשקיף על מרכז אטלנטה.

לאחר שצברנו כוחות טיילנו גם קצת באזור וראינו את מפלי "אנה רובי" על נהר הצ'אטאהוצ'י שלמרגלות הרי האפלאצ'ים, ואחר כך נסענו לעיירה הלן, ג'ורג'יה, שנראית בכוונה תיירותית בדיוק כמו עיר גרמנית ויש בה מסעדות גרמניות נחמדות מאוד. ולמוזיאון ההיסטוריה של אטלנטה שם הילדים התעניינו לראות בקתת עץ ובית חווה מהמאה התשע-עשרה וללמוד איך אנשים חיו שם פעם ובאילו כלים הם השתמשו ואיך הילדים שם למדו לקרוא ולכתוב ובאילו צעצועים שיחקו. (וגם לאקווריום הגדול של ג'ורג'יה, ולהר לוק-אאוט על גבול טנסי, אבל על אלה אני אכתוב בפוסטים נפרדים).

לילדים היה כיף גדול לראות את בני הדודים שלהם, שהם אוהבים מאוד, וגם לנו. לא התראינו מאז תחילת אוקטובר במסצ'וסטס. הילדים שיחקו בחוץ ובפנים, שיתפו זה את זה במשחקים ובפעילויות היצירה שלהם, דיברו המון, והתלהבו משירה. ביום האחרון, ערב כריסטמס, הלכנו לשחק כולנו באולינג בעיירה קרובה, ואכלנו ארוחת ערב במסעדה איטלקית (סינית לא מצאנו).

נסענו מפרוורי וושינגטון במדינת מרילנד ועד לקצה הצפון-מערבי של מדינת דרום-קרולינה, ביומיים רצופים של נסיעות. מזג האוויר התחמם קצת; היערות התעבו, גבהו, והוריקו מעט; הנוף הפך להררי יותר. לאחר כמה שעות של נסיעה התחלנו סוף-סוף להיחלץ מבאר הכבידה העירוני של המגלופוליס הצפון-מזרחי האדיר, ואז גם הישוב האנושי יכל להתחיל לבטא אופי משל עצמו, בתחילה בהיסוס, ואז בביטחון הולך וגובר. בנייה בלבנים האדומות הפכה דומיננטית עבור בתים פרטיים. וגם אלה שהיו בנויים מעץ נראו דרומיים יותר, גדולים יותר, עם חזיתות רחבות ומרשימות, כמו בתי אחוזה שחולשים על אדמותיהם; או לחילופין, קטנים ומוזנחים, עם צבע מתקלף וגרוטאות בחצר. שלטי הפרסומות לאורך הכבישים השתנו. בערים התרגלנו להומור ומשחקי מילים מתוחכמים; לפניה לחוש המעמד הרגיש, לרצון להתקדם בחיים. עכשיו הם דיברו על נוסטלגיה, על ערכים, על משפחה. רהיטים כמו של סבתא. מסעדת הברביקיו של סבא. "את תתמכי באימא שלך; אנחנו נתמוך בך", הבטיחה פרסומת אחת לביטוח סיעודי.

כשעצרנו לאכול במקדולנדס בצד הדרך, רוב האנשים שם היו שחורים, גם הצוות וגם הלקוחות; אבל בכרזות הדרושים של המסעדה, בפרסומים שלה ללקוחות, וגם בטלוויזיה, בתחזית מזג האוויר ובחדשות, כמעט כולם היו לבנים. לא יכולתי שלא לשים לב וזה ואני לא יודע איך הם לא שמים לב לזה, אם באמת יכול להיות שהם לא שמים לב. אולי הם הם פשוט התרגלו.

בלילה חנינו לא בוולמרט, כמו שהתרגלנו עד עכשיו, אלא ניצלנו אופציה חדשה וחנינו מחוץ למסעדה מתוך הרשת הענקית של Cracker Barrel. כשקמנו אכלנו שם ארוחת בוקר: בישול דרומי מסורתי כבד, במופגן ובמוצהר, עם רהיטי עץ וכיסאות נדנדה על המרפסת בחוץ, ותמונות וחפצים עתיקים על הקירות בפנים. שלט על הדלת הכריז שהמסעדה מקבלת בברכה לקוחות מכל הגזעים והמוצאים בלי אפליה. חיפשתי בעקשנות בין כל התמונות בשחור-לבן שהיו תלויות בצפיפות על הקירות, עד שמצאתי אחת של אדם שחור; רק דפי הצביעה שחולקו לילדים, חופשיים מכבלי הז'אנר הנוסטלגי האותנטי, הכילו דמויות לפי כללי הדייברסיטי האמריקאי הרגיל שהיכרנו עוד מקליפורניה. הלקוחות היו ברובם לבנים.

לקראת ערב חנינו בחניון הקרוואנים שהזמנו מראש על גדותיו של אגם שמפריד בין מדינת דרום קרולינה לג'ורג'יה. האזור נראה כפרי לגמרי, אבל רק שעתיים נסיעה ממערב לו נמצאת העיר הגדולה אטלנטה, בירת הדרום. למחרת יגיעו משם אח שלי והילדים שלו להתארח אצלנו לשלושה ימים.

בסך הכול היינו בוושינגטון די.סי כמעט שבועיים, אינטנסיביים למדיי. בשבוע הראשון חנינו מחוץ לבית של חברים, ואחר כך גרנו בבית של מכרים ישראלים אחרים תמורת דוגסיטינג, מה שהיה פחות נוח אבל מרגש לילדים ובסך הכול די כיף. בשני המקרים זה היה בפרוורים במרילנד ובמרחק הליכה או נסיעה קצרה מתחנת הרכבת התחתית הממש-מעולה של וושינגטון, מה שנתן לנו הרבה גמישות. אבל מזג האוויר התחיל להיות קשה, עם לילות מתחת לאפס ושלג מדי פעם, ולילדים ולנו היה קר מחוץ לבית. אבל הדלקנו נר ראשון של חנוכה (אני כותב קצת באיחור) וחוץ מהמוזיאונים הלאומיים הספקנו לראות את גן החיות הלאומי (יונתן: I've been waiting to see elephants my entire life!) וגם מוזיאון ילדים אחד נחמד בבולטימור. בסוף התארזנו ויצאנו לנסיעה מהירה בת יומיים לפאתי אטלנטה כדי להעביר שם את כריסטמס עם המשפחה, כמתוכנן.

 

לאחר שמיצינו את וושינגטון די.סי, הלכנו לראות את בולטימור (שנמצאת אומנם מצפון לוושינגטון, אבל היא די קרובה וממילא חנינו באמצע הדרך ביניהן). הדבר העיקרי שראינו שם היה פורט מקהנרי, המבצר מהקרב המפורסם ממלחמת 1812, והוא מפורסם כי עליו נכתב המנון ארצות הברית. את הסיפור כבר שמענו שלוש פעמים לפחות במהלך הטיול, אבל זה סיפור יפה: המבצר עמד בכניסה למפרץ והגן על העיר בולטימור מפני הצי האימפריאלי האימתני במשך לילה שלם של הפגזות והפגזות נגד של תותחים. פרנסיס סקוט קי, המחבר, היה באותו זמן במעצר על אחת הספינות הבריטיות, השקיף על הקרב מהסיפון, והיה במתח אם המגינים האמריקאיים הפסידו או ניצחו. ואז, לאור השחר המוקדם, הוא ראה את הדגל הפסים והכוכבים הענק מתנופף מעל המבצר, וידע שהוא מסמל בו-זמנית ניצחון וחופש מופשטים אבל גם קונקרטיים לגמרי. אז הוא מאוד התרגש וכתב את השיר, שהבית הראשון שלו הפך יותר מאוחר להמנון. ככה יוצא שההמנון האמריקאי, שהוא סמל לאומי, הוא בעצם על הדגל, שהוא סמל לאומי אחר, שזה תמיד נראה לי קצת מצחיק אבל בעצם משתלב מושלם בלאומיות האמריקאית שהיא מאוד אבסטרקטית וכמעט אוניברסלית, ולכן אפשר להלביש עליה ערכים ותכנים חדשים בכל מקום וזמן והקשר. אז מעולה להם.

בכל אופן. אפשר לסמוך על שירות הפארקים הלאומיים שיביאו את הרושם למקסימום: נכנסו למרכז המבקרים וצפינו בסרט שמספר את כל הסיפור, עם הסבר על הטקטיקות הצבאיות וההקשר ההיסטורי, ושחקנים חיים ואפקטים, שמסתיים בקלוז-אפ על הפנים הנרגשות של פרנסיס סקוט קי כשהוא רואה סוף סוף את הדגל מהסיפון; ואז קולאז' קולנועי עם קטעי ביצועים מתפתחים של "הדגל זרוע הכוכבים" במהלך ההיסטוריה, מהעתיק ביותר ועד ג'ימי הנדריקס בוודסטוק; ואז! כשהקהל נרגש כולו מהאלמותיות של הסנטימנט, כל הקיר שעליו מסך הקולנוע פשוט *עולה* וחושף את המבצר שנמצא מאחוריו, בוהק בשמש, עם הדגל מתנופף מעליו, וההמנון מתנגן בשלמותו הפעם, וכולם עומדים עם יד על הלב (כי רואים את הדגל). ואז יוצאים דרך הקיר הפתוח לסייר במבצר.

אני מלכתחילה התעניינתי במבצר עצמו: הוא בנוי בצורת כוכב (אני מנחש שכדי שהחומות יוכלו להדוף יותר טוב כדורי תותח הצידה? לא הצלחתי לברר את זה) עם תותחים בפינות. וגם הנוף יפהפה, כי הוא ממש באמצע המפרץ, עם העיר ורציפי הנמלים ואוניות פרושים מכל הכיוונים. הילדים נהנו לחקור את הבונקרים ואת מרתפי איחסון הפצצות, ולרוץ על הביצורים. עד שסיימו להתעייף וחזרנו הביתה.

מוזיאון ההיסטוריה האמריקנית הסמיתסוני מכיל את האוספים הלאומיים שקשורים ל, ובכן, ההיסטוריה האמריקנית. מטבע הדברים הוא קצת יותר למבוגרים, אבל הילדים התעניינו בתערוכות מסוימות בתוכו.

בהיסטוריה של התחבורה למשל. כי רכבות ומכוניות וכרכרות זה כיף. אני התלהבתי לגלות שכבר בשפל הגדול בשנות השלושים משפחות עברו לגור בקרוואנים ממונעים וטריילרים, ונעו ממקום למקום, מה שגרם לבעיות חברתיות בדיוק כמו היום.

img_20171211_134717

התערוכה על ההיסטוריה של אוכל הייתה מעניינת לי אבל פחות לילדים, אז הלכנו משם. ניסיתי להראות להם את האביזרים והתלבושות המקוריים והאוריגינליים של גיבורי התרבות שלהם אבל גם מזה הם לא התלהבו, אולי כי הם לא בדיוק מבינים את הקונספט של מקורי ואוריגינלי. בסוף מצאנו שיש סדנאות לילדים על המצאות היסטוריות ואקטואליות וזה עבד להם יופי.

מה *שאני* הכי אהבתי, נראה לי, הייתה תערוכת שמלות ההכתרה של כל הגברות הראשונות מאז ועד היום, שהייתה משולבת בתערוכה על המוסד הזה בכלל. היה ליד גם לוח של כל הנשיאים ויונתן מיהר לנסות את יכולות הקריאה שלו. משום מה הוא דילג על הנוכחי, התחיל מהקודם — לא תיקנתי אותו — וקרא את שמות כולם מאובמה ועד לג'ורג' וושינגטון. כשהוא הגיע לראשונים הוא אמר "אבא! אלה האנשים שעל השטרות!" אז מבחינתי מצוין.

היינו באי-אילו מוזיאונים אוויריים בטיול שלנו, וגם לפני כן, אבל הסמיתסוני זה משהו אחר, כי הוא מכיל את האוסף הלאומי הרשמי של כמעט כל כלי טיס היסטורי. נגיד: בכמעט כל מוזיאון גדול יש שחזור של המטוס של האחים רייט — בסמיתסוני יש *את* המטוס של האחים רייט. בתוך תערוכה עליהם ועל הפיתוח שלו. במוזיאונים בגדולים והנחשבים ביותר יש איזשהו תא נחיתה של תוכנית אפולו — בסמיתסוני יש את זה של אפולו 11 (אבל מסתבר שהוא בדיוק בסיבוב הופעות ברחבי ארה"ב. התאכזבתי נורא). וזה בתוך תערוכה שלמה על תוכנית אפולו שכוללת גם מלא חפצים מהטיסות כמו (כמעט כלאחר-יד) חליפת החלל שניל ארמסטרונג לבש כשאמר "צעד קטן לאדם", עדיין עם אבק ירח עליה. וכו', וכו'. צילמתי מלא תמונות ולא הצלחתי לוותר על שום מוצג משמעותי אז אני פשוט מעלה המון.

בכל אופן. ביקרנו שם בשני ימים נפרדים, בשני החלקים השונים של המוזיאון, זה שבשדרה הלאומית וזה שליד נמל התעופה. זה בסך בכול מוזיאון די כבד "של גדולים" והיה קשה לשמור על העניין של הילדים במה שרואים, אבל היו כמה פעילויות שהם כן התחברו אליהן יותר: קודם כול, תערוכה על אווירודינמיקה שאפשר להפעיל ולגעת, כולל הרצאה לילדים על חליפות חלל; וישיבה בתא הטייס של ססנה, אליה שלחתי את הילדים עם משימה לגלות איזה משטח אווירודינמי מפעיל כל הגה (והם הצליחו למפות בצורה מושלמת). הגדולים גם נכנסו לסימולטור שמשחזר איך זה לטוס במטוסים העתיקים מתחילת המאה העשרים. וראינו סרט איימקס על נושאות מטוסים.

אחרי שהקטנים נרגעו יכלתי לקחת את כולם לראות גם את המוצגים הרציניים יותר. נראה לי שמה שהם הכי אהבו מתוכם היה השחזור של תחנת החלל האמריקאית הראשונה "סקיילאב" הי"ד, שאפשר גם להיכנס לחלק ממנה ולראות איך חיו בתוכה האסטרונאוטים.

יונתן התחבר במיוחד למטוס "גוסאמר אלבטרוס", המטוס הראשון שמונע על ידי פדלים שחצה את תעלת לה-מאנש. ניצלנו את ההזדמנות לדבר על עקרונות הנדסה אווירית, כמו שהכנפיים שלו מאוד ארוכות כי הוא צריך הרבה עילוי בגלל הטיסה המאוד איטית שלו. ושבדרך כלל למטוסים מהירים יש כנפיים קצרות ולהיפך.

בתערוכה על היסטורית חקר החלל (שמסביב למעבורת החלל "דיסקאברי", בהצגה הכי יפה ונגישה של מעבורת שראינו עד עכשיו) היה מיצג יפה של תמונות "לפני ואחרי" של מגן חום של קפסולה של ג'מיני ואני ויונתן דיברנו על מה עושה מגן חום ואיך הוא עובד. אני-עצמי התעניינתי לראות את טבעת המכשירים של סטורן-V. וגם לגלות שהיה פרוייקט שנגנז להנחית קפסולת ג'מיני על מסלול נחיתה עם כנפי גלשן מתנפח.

כלי טיס היסטוריים נוספים שהיה לכבוד לנו לפגוש באופן אישי: החללית הפרטית הראשונה שהגיעה לחלל, והמטוס הנושא שלה; המטוס הקטלני ביותר בהיסטוריה, שהטיל את פצצת האטום על הירושימה; המטוס של צ'ארלס לינדברג, הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי; והחפץ הראשון מעשה ידי אדם שהגיע לחלל (כל עוד לא אכפת לנו איפה הוא נוחת).

מעבר לענייני פוליטיקה והיסטוריה, וושינגטון די.סי היא עיר לחלוטין מדהימה לתיירים ממגוון גילאים בגלל עושר המוזיאונים שלה. אלה בעיקר המוזיאונים של המכון הסמיתסוני, שכוללים את האוספים הלאומיים בהמון תחומים. אנחנו ביקרנו בארבעה: מוזיאון הטבע, מוזיאון התעופה והחלל, מוזיאון ההיסטוריה האמריקאית, וגן החיות הלאומי.

מוזיאון הטבע הסמיתסוני נראה ומאורגן בצורה שונה למדיי ממוזיאוני טבע אחרים שהיינו בהם. הוא מאוד מודרני, גם מבחינת העיצוב שלו וגם מבחינת הנושאים שהוא מתעסק בהם. מוזיאונים אחרים מציגים אוספים: הנה פוחלצי החיות האסייתיות שלנו, הנה פרוקי הרגליים, הנה שלדי הדינוזאורים. והם מנסים מאוד להציג דברים בסביבה הטבעית שלהם, כמה שיותר ריאליסטי, עם תפאורה של בית הגידול הטבעי של החיה, ורקע מצויר מאחורה שנראה כמו המשך של התפאורה, ותאורה דמוית שמש מלמעלה, עד שזה נראה כאילו פשוט מסתכלים דרך חלון ליבשת אחרת בזמן אחר. שזה באמת חסר תחליף, אם השנה היא 1950 ולאף אחד אין טלוויזיה בצבע וערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, שלא לדבר על יוטיוב, ולכן מוזיאון הטבע זו ההזדמנות הכי טובה שלכם לראות מקרוב דוב שחור דג דגים מהנהר או מה שזה לא יהיה. לראות את זה היום זה מאוד מרשים מבחינת ההישג הטכני, אבל קצת חסר פואנטה. זה הזכיר לי קצת את הציורים המאוד-ריאליסטיים של לפני תקופת המצלמה.

במוזיאון הטבע הסמיתסוני, לעומת זאת, לא מנסים פשוט "להציג את הטבע", אלא לספר איזשהו סיפור, לשים בהקשר, להראות משהו (כמו במוזיאונים הסמיתסוניים באופן כללי, גיליתי בהמשך). אז מוותרים על הריאליזם לטובת דגשים מסוימים, או כדי להראות את המוצגים לא כעומדים או מקוטלגים בפני עצמם אלא כחלק מאיזו תופעה רוחבית, או לספר סיפור על ההבנה שלנו את הטבע. נגיד: לא סתם ראינו פוחלץ של פרת-ים, אלא כחלק מתערוכה על הנקה אצל יונקים שונים (וגילינו שאצל פרות-ים ואצל כל הקרובים של הפילים, זה מבית-השחי. כן, כן). ותערוכת הדינוזאורים היתה משולבת בהסבר על איך משתמרים מאובנים, והיו שם מדענים שעבדו על סינון וקיטלוג מאובנים מאחורי זכוכית ואפשר היה לצפות בהם בעבודתם! זאת אומרת, לא רק תוצרי המדע עמדו בתצוגה, אלא גם המדע עצמו, התהליך שלו והאנשים שעושים אותו.

ראינו באמת המון דברים וצילמנו רק חלק יחסית קטן, אבל התערוכה האחת שעבורי היתה הכי מעניינת הייתה זאת שהציגה שלדים של כל מיני אבות קדומים של לוויתנים ודולפינים, והראתה את ההתפתחות שלהם מאב קדמון דמוי-היפופוטם, כך שאפשר היה לעקוב אחרי ההיעלמות ההדרגתית של הרגליים האחוריות וכו'.

mvimg_20171210_162526

מה שהיה הכי בעל ערך לילדים, נראה לי, היתה תערוכה באמת נפלאה על האבולוציה האנושית, שכללה למשל שחזורים ריאליסטיים, עד רמת העור והשיער, של מינים נכחדים מהסוג הומו. אנחנו התעכבנו על פסל ברונזה נפלא של קדמון אחד כזה — הומו ארקטוס, נראה לי? — ויונתן הבחין שלמרות שהוא די דומה לקוף-אדם, הרגלים שלו נראות אנושיות לגמרי.

חוץ מזה היה חלק שלם במוזיאון שהוקדש לסדנאות לילדים ולנוער. בין השאר הסתכלנו במיקרוסקופ על כל מיני דוגמאות של עצם ואבן ותאים, וגם למדנו לזהות סימנים על עצמות ומאובנים שמלמדים על ההיסטוריה שלהם.

dsc_0233

מסימני העונה: עצי חג המולד מול הכניסה של הקפיטול ושל הבית הלבן.

העץ של הקפיטול, כך על פי השלט, הגיע מאזור נהר קוטני במונטנה (אנחנו ביקרנו בנהר הזה, אבל בחלק היותר צפוני שלו, בקולומביה הבריטית). נראה לי שגם הקישוט שלו בוצע על ידי תושבי האזור. כאילו, כל שנה אזור אחר בארה"ב תורם את העץ? זה נחמד.

"העץ הלאומי", זה שמול הבית הלבן, נטוע שם כבר כמה עשרות שנים (בחגים מוסיפים גם חנוכיה), אבל אם לשפוט לפי מה שראינו, כל שנה הוא מוקדש לנושא או לקהילה אחרת. השנה הוא היה מוקף במלא מלא מודלים של רכבות זעירות, נוסעות במעגלים. נרשמה התלהבות ניכרת אצל הילדים, ובעקבות כמה מהמבקרים האחרים הם ניסו והצליחו לקלוע מטבעות לתוך קרונות המשא.