כשהסתיים כריסטמס, נסענו לעיר הגדולה אטלנטה לבקר חברים. התזמון היה מושלם, כי בתקופת החגים כולם בחופש ויכלנו לבלות איתם את כל התקופה, והם גם יכלו לבוא איתנו לטיולים, ואכלנו ביחד והילדים שיחקו ביחד ומאוד התחברו והיה ממש כיף. היינו שם שבועיים, עשינו הרבה דברים יותר קלילים מאשר בערי הצפון-מזרח, ולא מיהרנו. בין השאר הלכנו לשני מוזיאוני ילדים, ולמוזיאון טבע, ולמשחקייה, ולפארק, ולגנים הבוטאניים כולל גן השעשועים המקורי והמעניין שבתוכו, ועלינו על גלגל ענק שמשקיף על מרכז אטלנטה.

לאחר שצברנו כוחות טיילנו גם קצת באזור וראינו את מפלי "אנה רובי" על נהר הצ'אטאהוצ'י שלמרגלות הרי האפלאצ'ים, ואחר כך נסענו לעיירה הלן, ג'ורג'יה, שנראית בכוונה תיירותית בדיוק כמו עיר גרמנית ויש בה מסעדות גרמניות נחמדות מאוד. ולמוזיאון ההיסטוריה של אטלנטה שם הילדים התעניינו לראות בקתת עץ ובית חווה מהמאה התשע-עשרה וללמוד איך אנשים חיו שם פעם ובאילו כלים הם השתמשו ואיך הילדים שם למדו לקרוא ולכתוב ובאילו צעצועים שיחקו. (וגם לאקווריום הגדול של ג'ורג'יה, ולהר לוק-אאוט על גבול טנסי, אבל על אלה אני אכתוב בפוסטים נפרדים).

לילדים היה כיף גדול לראות את בני הדודים שלהם, שהם אוהבים מאוד, וגם לנו. לא התראינו מאז תחילת אוקטובר במסצ'וסטס. הילדים שיחקו בחוץ ובפנים, שיתפו זה את זה במשחקים ובפעילויות היצירה שלהם, דיברו המון, והתלהבו משירה. ביום האחרון, ערב כריסטמס, הלכנו לשחק כולנו באולינג בעיירה קרובה, ואכלנו ארוחת ערב במסעדה איטלקית (סינית לא מצאנו).

נסענו מפרוורי וושינגטון במדינת מרילנד ועד לקצה הצפון-מערבי של מדינת דרום-קרולינה, ביומיים רצופים של נסיעות. מזג האוויר התחמם קצת; היערות התעבו, גבהו, והוריקו מעט; הנוף הפך להררי יותר. לאחר כמה שעות של נסיעה התחלנו סוף-סוף להיחלץ מבאר הכבידה העירוני של המגלופוליס הצפון-מזרחי האדיר, ואז גם הישוב האנושי יכל להתחיל לבטא אופי משל עצמו, בתחילה בהיסוס, ואז בביטחון הולך וגובר. בנייה בלבנים האדומות הפכה דומיננטית עבור בתים פרטיים. וגם אלה שהיו בנויים מעץ נראו דרומיים יותר, גדולים יותר, עם חזיתות רחבות ומרשימות, כמו בתי אחוזה שחולשים על אדמותיהם; או לחילופין, קטנים ומוזנחים, עם צבע מתקלף וגרוטאות בחצר. שלטי הפרסומות לאורך הכבישים השתנו. בערים התרגלנו להומור ומשחקי מילים מתוחכמים; לפניה לחוש המעמד הרגיש, לרצון להתקדם בחיים. עכשיו הם דיברו על נוסטלגיה, על ערכים, על משפחה. רהיטים כמו של סבתא. מסעדת הברביקיו של סבא. "את תתמכי באימא שלך; אנחנו נתמוך בך", הבטיחה פרסומת אחת לביטוח סיעודי.

כשעצרנו לאכול במקדולנדס בצד הדרך, רוב האנשים שם היו שחורים, גם הצוות וגם הלקוחות; אבל בכרזות הדרושים של המסעדה, בפרסומים שלה ללקוחות, וגם בטלוויזיה, בתחזית מזג האוויר ובחדשות, כמעט כולם היו לבנים. לא יכולתי שלא לשים לב וזה ואני לא יודע איך הם לא שמים לב לזה, אם באמת יכול להיות שהם לא שמים לב. אולי הם הם פשוט התרגלו.

בלילה חנינו לא בוולמרט, כמו שהתרגלנו עד עכשיו, אלא ניצלנו אופציה חדשה וחנינו מחוץ למסעדה מתוך הרשת הענקית של Cracker Barrel. כשקמנו אכלנו שם ארוחת בוקר: בישול דרומי מסורתי כבד, במופגן ובמוצהר, עם רהיטי עץ וכיסאות נדנדה על המרפסת בחוץ, ותמונות וחפצים עתיקים על הקירות בפנים. שלט על הדלת הכריז שהמסעדה מקבלת בברכה לקוחות מכל הגזעים והמוצאים בלי אפליה. חיפשתי בעקשנות בין כל התמונות בשחור-לבן שהיו תלויות בצפיפות על הקירות, עד שמצאתי אחת של אדם שחור; רק דפי הצביעה שחולקו לילדים, חופשיים מכבלי הז'אנר הנוסטלגי האותנטי, הכילו דמויות לפי כללי הדייברסיטי האמריקאי הרגיל שהיכרנו עוד מקליפורניה. הלקוחות היו ברובם לבנים.

לקראת ערב חנינו בחניון הקרוואנים שהזמנו מראש על גדותיו של אגם שמפריד בין מדינת דרום קרולינה לג'ורג'יה. האזור נראה כפרי לגמרי, אבל רק שעתיים נסיעה ממערב לו נמצאת העיר הגדולה אטלנטה, בירת הדרום. למחרת יגיעו משם אח שלי והילדים שלו להתארח אצלנו לשלושה ימים.

בסך הכול היינו בוושינגטון די.סי כמעט שבועיים, אינטנסיביים למדיי. בשבוע הראשון חנינו מחוץ לבית של חברים, ואחר כך גרנו בבית של מכרים ישראלים אחרים תמורת דוגסיטינג, מה שהיה פחות נוח אבל מרגש לילדים ובסך הכול די כיף. בשני המקרים זה היה בפרוורים במרילנד ובמרחק הליכה או נסיעה קצרה מתחנת הרכבת התחתית הממש-מעולה של וושינגטון, מה שנתן לנו הרבה גמישות. אבל מזג האוויר התחיל להיות קשה, עם לילות מתחת לאפס ושלג מדי פעם, ולילדים ולנו היה קר מחוץ לבית. אבל הדלקנו נר ראשון של חנוכה (אני כותב קצת באיחור) וחוץ מהמוזיאונים הלאומיים הספקנו לראות את גן החיות הלאומי (יונתן: I've been waiting to see elephants my entire life!) וגם מוזיאון ילדים אחד נחמד בבולטימור. בסוף התארזנו ויצאנו לנסיעה מהירה בת יומיים לפאתי אטלנטה כדי להעביר שם את כריסטמס עם המשפחה, כמתוכנן.

 

לאחר שמיצינו את וושינגטון די.סי, הלכנו לראות את בולטימור (שנמצאת אומנם מצפון לוושינגטון, אבל היא די קרובה וממילא חנינו באמצע הדרך ביניהן). הדבר העיקרי שראינו שם היה פורט מקהנרי, המבצר מהקרב המפורסם ממלחמת 1812, והוא מפורסם כי עליו נכתב המנון ארצות הברית. את הסיפור כבר שמענו שלוש פעמים לפחות במהלך הטיול, אבל זה סיפור יפה: המבצר עמד בכניסה למפרץ והגן על העיר בולטימור מפני הצי האימפריאלי האימתני במשך לילה שלם של הפגזות והפגזות נגד של תותחים. פרנסיס סקוט קי, המחבר, היה באותו זמן במעצר על אחת הספינות הבריטיות, השקיף על הקרב מהסיפון, והיה במתח אם המגינים האמריקאיים הפסידו או ניצחו. ואז, לאור השחר המוקדם, הוא ראה את הדגל הפסים והכוכבים הענק מתנופף מעל המבצר, וידע שהוא מסמל בו-זמנית ניצחון וחופש מופשטים אבל גם קונקרטיים לגמרי. אז הוא מאוד התרגש וכתב את השיר, שהבית הראשון שלו הפך יותר מאוחר להמנון. ככה יוצא שההמנון האמריקאי, שהוא סמל לאומי, הוא בעצם על הדגל, שהוא סמל לאומי אחר, שזה תמיד נראה לי קצת מצחיק אבל בעצם משתלב מושלם בלאומיות האמריקאית שהיא מאוד אבסטרקטית וכמעט אוניברסלית, ולכן אפשר להלביש עליה ערכים ותכנים חדשים בכל מקום וזמן והקשר. אז מעולה להם.

בכל אופן. אפשר לסמוך על שירות הפארקים הלאומיים שיביאו את הרושם למקסימום: נכנסו למרכז המבקרים וצפינו בסרט שמספר את כל הסיפור, עם הסבר על הטקטיקות הצבאיות וההקשר ההיסטורי, ושחקנים חיים ואפקטים, שמסתיים בקלוז-אפ על הפנים הנרגשות של פרנסיס סקוט קי כשהוא רואה סוף סוף את הדגל מהסיפון; ואז קולאז' קולנועי עם קטעי ביצועים מתפתחים של "הדגל זרוע הכוכבים" במהלך ההיסטוריה, מהעתיק ביותר ועד ג'ימי הנדריקס בוודסטוק; ואז! כשהקהל נרגש כולו מהאלמותיות של הסנטימנט, כל הקיר שעליו מסך הקולנוע פשוט *עולה* וחושף את המבצר שנמצא מאחוריו, בוהק בשמש, עם הדגל מתנופף מעליו, וההמנון מתנגן בשלמותו הפעם, וכולם עומדים עם יד על הלב (כי רואים את הדגל). ואז יוצאים דרך הקיר הפתוח לסייר במבצר.

אני מלכתחילה התעניינתי במבצר עצמו: הוא בנוי בצורת כוכב (אני מנחש שכדי שהחומות יוכלו להדוף יותר טוב כדורי תותח הצידה? לא הצלחתי לברר את זה) עם תותחים בפינות. וגם הנוף יפהפה, כי הוא ממש באמצע המפרץ, עם העיר ורציפי הנמלים ואוניות פרושים מכל הכיוונים. הילדים נהנו לחקור את הבונקרים ואת מרתפי איחסון הפצצות, ולרוץ על הביצורים. עד שסיימו להתעייף וחזרנו הביתה.

מוזיאון ההיסטוריה האמריקנית הסמיתסוני מכיל את האוספים הלאומיים שקשורים ל, ובכן, ההיסטוריה האמריקנית. מטבע הדברים הוא קצת יותר למבוגרים, אבל הילדים התעניינו בתערוכות מסוימות בתוכו.

בהיסטוריה של התחבורה למשל. כי רכבות ומכוניות וכרכרות זה כיף. אני התלהבתי לגלות שכבר בשפל הגדול בשנות השלושים משפחות עברו לגור בקרוואנים ממונעים וטריילרים, ונעו ממקום למקום, מה שגרם לבעיות חברתיות בדיוק כמו היום.

img_20171211_134717

התערוכה על ההיסטוריה של אוכל הייתה מעניינת לי אבל פחות לילדים, אז הלכנו משם. ניסיתי להראות להם את האביזרים והתלבושות המקוריים והאוריגינליים של גיבורי התרבות שלהם אבל גם מזה הם לא התלהבו, אולי כי הם לא בדיוק מבינים את הקונספט של מקורי ואוריגינלי. בסוף מצאנו שיש סדנאות לילדים על המצאות היסטוריות ואקטואליות וזה עבד להם יופי.

מה *שאני* הכי אהבתי, נראה לי, הייתה תערוכת שמלות ההכתרה של כל הגברות הראשונות מאז ועד היום, שהייתה משולבת בתערוכה על המוסד הזה בכלל. היה ליד גם לוח של כל הנשיאים ויונתן מיהר לנסות את יכולות הקריאה שלו. משום מה הוא דילג על הנוכחי, התחיל מהקודם — לא תיקנתי אותו — וקרא את שמות כולם מאובמה ועד לג'ורג' וושינגטון. כשהוא הגיע לראשונים הוא אמר "אבא! אלה האנשים שעל השטרות!" אז מבחינתי מצוין.