בכל אופן. ביקרנו שם בשני ימים נפרדים, בשני החלקים השונים של המוזיאון, זה שבשדרה הלאומית וזה שליד נמל התעופה. זה בסך בכול מוזיאון די כבד "של גדולים" והיה קשה לשמור על העניין של הילדים במה שרואים, אבל היו כמה פעילויות שהם כן התחברו אליהן יותר: קודם כול, תערוכה על אווירודינמיקה שאפשר להפעיל ולגעת, כולל הרצאה לילדים על חליפות חלל; וישיבה בתא הטייס של ססנה, אליה שלחתי את הילדים עם משימה לגלות איזה משטח אווירודינמי מפעיל כל הגה (והם הצליחו למפות בצורה מושלמת). הגדולים גם נכנסו לסימולטור שמשחזר איך זה לטוס במטוסים העתיקים מתחילת המאה העשרים. וראינו סרט איימקס על נושאות מטוסים.

אחרי שהקטנים נרגעו יכלתי לקחת את כולם לראות גם את המוצגים הרציניים יותר. נראה לי שמה שהם הכי אהבו מתוכם היה השחזור של תחנת החלל האמריקאית הראשונה "סקיילאב" הי"ד, שאפשר גם להיכנס לחלק ממנה ולראות איך חיו בתוכה האסטרונאוטים.

יונתן התחבר במיוחד למטוס "גוסאמר אלבטרוס", המטוס הראשון שמונע על ידי פדלים שחצה את תעלת לה-מאנש. ניצלנו את ההזדמנות לדבר על עקרונות הנדסה אווירית, כמו שהכנפיים שלו מאוד ארוכות כי הוא צריך הרבה עילוי בגלל הטיסה המאוד איטית שלו. ושבדרך כלל למטוסים מהירים יש כנפיים קצרות ולהיפך.

בתערוכה על היסטורית חקר החלל (שמסביב למעבורת החלל "דיסקאברי", בהצגה הכי יפה ונגישה של מעבורת שראינו עד עכשיו) היה מיצג יפה של תמונות "לפני ואחרי" של מגן חום של קפסולה של ג'מיני ואני ויונתן דיברנו על מה עושה מגן חום ואיך הוא עובד. אני-עצמי התעניינתי לראות את טבעת המכשירים של סטורן-V. וגם לגלות שהיה פרוייקט שנגנז להנחית קפסולת ג'מיני על מסלול נחיתה עם כנפי גלשן מתנפח.

כלי טיס היסטוריים נוספים שהיה לכבוד לנו לפגוש באופן אישי: החללית הפרטית הראשונה שהגיעה לחלל, והמטוס הנושא שלה; המטוס הקטלני ביותר בהיסטוריה, שהטיל את פצצת האטום על הירושימה; המטוס של צ'ארלס לינדברג, הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי; והחפץ הראשון מעשה ידי אדם שהגיע לחלל (כל עוד לא אכפת לנו איפה הוא נוחת).