חודש: פברואר 2018

לאחר שנרגענו קצת בשלווה ובטבע, עברנו לגור כמה ימים בנמל, Port Canaveral. שם צפינו בספינות ענק נכנסות ויוצאות, וטיילנו על המזח, והסתכלנו על הדייגים בפעולתם (בעיקר כרישים קטנים, איתם הם הצטלמו ואז החזירו למים).

אבל הסיבה העיקרית שהגענו לשם היא הקירבה לנמל החלל קנדי, שאת הבניינים הגדולים שלו יכולנו לראות כבר מהקרוואן. נמל החלל הוא מאוד ביג דיל באזור. השם הלא-רשמי של כל החוף המזרחי של מרכז פלורידה הוא Space Coast, ורחובות, פארקים ובתי-ספר באזור קרויים על שם אסטרונאוטים או על שם מעבורות החלל צ'לנג'ר וקולומביה. זה הגיוני, בסך הכול, כי הוא כל כך דומיננטי בחיים שם, לא רק בתור מרכז תעסוקה אלא כבר בעצם זה שהתושבים שומעים ורואים בשמיים שלהם שיגור של כל חללית וטיל מאז שנות החמישים ועד ימינו.

אחרי שיגורי הטילים של חברת SpaceX אני עוקב כבר כמה שנים, אז קיוויתי שכשנגיע לפלורידה תהיה לי הזדמנות לראות אחד כזה בלייב. כמה מאוד שמחתי כשהתברר שבתקופה שלנו בפלורידה מתוכנן לא סתם שיגור, אלא שיגור הבכורה של הטיל החדש שלהם, Falcon Heavy! הייתי כותב עוד על הטיל ומה מיוחד בו, אבל עדיף כבר לקרוא אצל יואב לנדסמן כדי להבין על מה אני מדבר כאן: https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1306462242793022&id=140271039412154

בגלל העלות והסיבוך הלוגיסטי החלטנו שרק אני אלך לראות את השיגור, בלי נעמה והילדים. מכיוון שבסופו של דבר היה מדובר בנסיעה של שעתיים בכל כיוון ואולי שלוש או ארבע שעות בסך הכול של עמידה בתורים, כנראה שזו היתה החלטה נכונה.

אז באמת, לאחר שעתיים נסיעה, ושעה וחצי המתנה לכניסה עם הרכב למגרש חניה, ושעה המתנה לבדיקה בטחונית, נסענו אולי חצי שעה באוטובוס פנימי, תוך שאנחנו רואים את מרכז החלל על ההיסטוריה שלו ועל חיי-הבר שבתוכו (כולל, למשל, אליגטורים בתעלות בצד הכבישים). בסופו של דבר הגענו לאתר התצפית הטוב ביותר לשיגור, במקום המכונה Banana Creek, במרחק כמה קילומטרים מכן השיגור עצמו, מעבר לנהר. שם התאספו להערכתי כמה אלפי אנשים נלהבים-ביותר מכל הסוגים, על טריבונות ועל הדשא, ממתינים לשעת ההמראה, אוכלים שותים ומפטפטים ומכוונים מצלמות. מסיבה.

לאחר שחיכינו שם אולי שעה וחצי, הוכרז שהשיגור נדחה בכמה שעות בגלל רוחות חזקות מדי בגובה. אבל לא היה משעמם: כל המקום היה בנוי מסביב למוזיאון שמוקדש לתוכנית אפולו, עם האנגאר ענק שהכיל גם טיל סטורן V מפורק לשלביו; ועל הבמה עלו אנשי נאס"א שתיארו לפרטים מה הולך לקרות וסיפרו כל מיני אנקדוטות.

חצי שעה לפני זמן ההמראה המיועד החדש מצאתי לי מקום מצוין, ובדיוק ברבע לארבע נדלקו מנועי הטיל והוא התחיל לעלות מעלה-מעלה. אני הסתכלתי במשקפת וראיתי *הכול*. הטיל עלה מעל המגדל, ומעל ענני העשן שהשאיר מאחוריו, מאחוריו עמוד של להבה ארוכה יותר מכל הטיל. והלהבה, היא לא פשוט צהובה-בהירה, כמו בתמונות. במציאות היא ממש בוהקת. בוהקת כמו השמש. הרעש סוף סוף הגיע אלינו, קודם כול כמו רעם שמתחיל בפתאומיות ואז מתמשך, ואז זה נשמע כאילו הליקופטר מרחף לנו מעל הראש. הטיל עלה בקצב הולך וגובר, אני הורדתי לרגע את המשקפת כדי לראות איך זה נראה ישר בשמים, ולא יכולתי למצוא אותו — מסתבר שבאותו רגע הוא נעלם מאחורי ענן. תוך כמה שניות אפשר היה לראות אותו מופיע שוב, בשלב הזה כבר קטן בהרבה וגם הלהבה שלו נראתה חלשה יותר במרחק הזה. באוויר הדליל בגובה הזה גם הלהבות התחילו להיראות פרושות כמו מניפה, ואפשר היה כמעט לראות את הלהבה של כל אחד מהמנועים בנפרד. הקהל ואני היינו באקסטזה, עם צעקות ותשואות על כל הכרזה על פעולה מוצלחת שהטיל ביצע.

כשכבר בקושי יכולתי להבחין בפרטים של הטיל ההולך-ומתרחק, גבוה בשמים, הוא התפצל פתאום לשלושה חלקים, כמו פרח שנפתח. החלק האמצעי המשיך ישר ואילו שני המאיצים נפלו משמאל ומימין והתגלגלו לצדדים, ואז התיישרו והדליקו לכמה שניות את המנועים שלהם בלהבה צהובה-כתומה, רחוקה כל כך שכל מה שנשאר ממנה היה רק צבע. המשכתי לעקוב אחרי זוג המאיצים שהמשיכו להתרחק עד שכבר אי אפשר היה לראות אותם. אבל אחרי דקה בערך הם חזרו, ואפשר היה לראות בשמים את הלהבות שלהם, ומעליהם המאיצים עצמם. פתאום הלהבה של אחד מהם כבתה, ואני דאגתי שהמנועים שלו כשלו ושהוא הולך לצנוח ולהתרסק, אבל אז גם הלהבה של השני כבתה אז נזכרתי שזה חלק מהתהליך המתוכנן, ואחד מהם כנראה פשוט מקדים את השני מאיזו סיבה. המאיצים המשיכו להתקרב וליפול ארצה, ונראו כמו קיסמים שנופלים ממגדל גבוה. אבל הם המשיכו להתקרב וכשיכולתי ממש לראות את הפרטים שלהם, הם הדליקו שוב את המנועים וקצב הנפילה שלהם נעשה איטי יותר. הם הלכו והתקרבו לקרקע, רחוק באופק, והאטו עד למגע עדין בקרקע מאחורי שורת עצים.