מסתבר שבפיק-אפ של פורד ערכת החלפת הגלגל נמצאת מתחת לספסל האחורי, מה שאומר להעיר שלושה ילדים, לפרק שלושה כיסאות בטיחות, להחליף גלגל, להרכיב ולהרדים הכול מחדש.

‏לא עשיתי את זה. נעמה זכרה שהביטוח שלנו כולל סיוע כביש והזמינה לי. לצורך העניין הייתי גם משלם.

‏הגיעה המחלצת ודילגה למטה מהמשאית שלה. מטר וחצי על מטר וחצי על מטר וחצי, שמץ מבטא היספאני, קול צרוד כמו עשרת אלפים קופסאות נובלס, סיגריה כבויה נצחית תלויה לה מהשפה התחתונה כאילו היא הדביקה אותה שם.

‏"תודה שעצרת במקום בטוח. לפעמים אנשים עוצרים באמצע הכביש."
– אה, בטח ראית כל מיני סיטואציות מלחיצות.
"ראיתי אצבעות. בתא המטען. שלחו אותי לחלץ רכב מתאונה. כבר הוציאו את הגופה, אבל מסתבר שלא את כולה."

‏"פעם קראו לי להחליף גלגל בתוך בסיס צבאי. שאפשר להיכנס אליו רק עם ליווי. התקשרתי מהדרך והאיש כזה 'מה! את בחורה!'. אמרתי, כן, אז? והוא 'אני בגובה שני מטר. הזרועות שלי עבות כמו הגלגלים שלך. אם אני לא הצלחתי לפתוח את הברגים, איך את תצליחי?'
‏"אמרתי לו, אתה אולי גדול וחזק, אבל לי יש משהו שלך אין. 'כן? מה זה?', הוא שאל.
"עניתי, 'לוב.'
"אז הוא ביטל את הקריאה. לא רצה להתפדח שיראו שאני מחלצת אותו."

‏חצי שעה ונגמר הסיפור. היה קצת סיבוך כי מסתבר שזה תהליך שונה בין מודלים שונים ולא היה ברור איזה שלי. אבל היו לה כלים, אז הכי חשוב, בלי להעיר ילדים.

איפה חונים? במגורים בקרוואן אנחנו נמצאים במצב המשונה שבו אנחנו בעלי הבית שלנו אבל עדיין צריכים לשלם שכר דירה או למצוא סידור אחר, כי מה שבבעלותנו זה הבית אבל לא הקרקע שהוא נמצא עליה.

אז יש כמה אפשרויות: קודם כול, לחנות בחניון קרוואנים מסחרי. חוץ משטח הם מספקים חשמל, מים, הרבה פעמים אבל לא תמיד חיבור ביוב, ולפעמים חיבור אנטנה לכבלים (שאנחנו לא משתמשים). תמיד יש שירותי איסוף זבל (בדרך כלל מכולה גדולה באמצע האתר), שירותים ומקלחות ומכבסה ציבוריים, ולפעמים וויי-פיי מעצבן. רובם במתכונת של כפר נופש, אז יש גם בריכה ומגרשי ספורט ולפעמים גם איזו הפעלה לילדים בצהריים. אחרים פשוט טריילר-פארקים שגם משכירים מקומות זמניים לקרוואנים. בכל מקרה מדובר בדרך כלל במגרשי דשא או עפר או אספלט גדולים, עם שורות של מקומות לקרוואנים, כל אחד עם מקום לרכב וקצת חצר וכמה עצים, וכבישי גישה ביניהם. המחיר לילה נע בדרך כלל בין $40 ל-$70 ללילה, למרות שכבר יצא לנו לשלם גם $20 וגם $110.

לנו יש מנוי ברשת החניונים הארצית Thousand Trails, מה שמאפשר לנו לחנות בחינם בכל חניון שלהם כל עוד אנחנו לא משתקעים יותר מדיי במקום אחד. זה מעולה אבל לא בכל מקום יש חניון שלהם, והם גם בדרך כלל נמצאים שעה עד שעה וחצי נסיעה מחוץ לערים, אז כשאין צריך לשלם על מקום מחוץ לרשת.

אפשרות שנייה: יש חניוני קרוואנים שמהווים חלק מפארקים ציבוריים, לאומים או מדינתיים, ומופעלים על ידי שירות הפארקים הרלבנטי. הם בדרך כלל זולים הרבה יותר ($20 עד $30), ועם הרבה יותר פרטיות, ומרחב, ואסתטיקה וערכי נוף, וקרבה לדברים המעניינים לעשות באזור הפארק. מצד שני, הם מתמלאים נורא מהר והרבה זמן מראש, אז צריך להקדים לתכנן או להיות עם יד על הדופק. רובם גם קודם-כול אתרי קמפינג, אז השירותים שהם מספקים לקרוואנים בסיסיים למדיי: כמעט אף פעם אין ביוב, חשמל ומים הרבה פעמים יש אבל זה לא מובן מאליו, והחניה עצמה לפעמים מאוד מאתגרת עם תוואי השטח והעצים. בקיצור, כשזה רלוונטי ומסתדר זה אחלה.

הפיתרון המועדף עלינו תמיד הוא לבקר חברים ומכרים, ולחנות אצלם ליד הבית. אפשר לחבר חשמל ומים (לא תמיד זה מספיק בשביל מזגן, אומנם), אבל ביוב לא. היתרון הגדול הוא כמובן שמבקרים עוד משפחה, ואפשר לבלות איתם בבית או בארוחות ולצאת איתם לפעילויות עם הילדים, ולקבל המלצות לאזור, אבל בכל זאת עדיין לישון בבית שלנו בלי לפגוע בפרטיות של אף אחד ובלי שהם יצטרכו להכין בשבילנו שום דבר או לשנות את סדר היום. לפעמים התארחנו אצל חברים ישראלים או אמריקאים שאנחנו מכירים טוב וזה היה כיף מאוד, לפעמים גם אצל אנשים שאנחנו כמעט לא מכירים והיה כיף להכיר אותם.

והפיתרון הכי פרטצ'י: פשוט לחנות במקום שמותר לחנות בו קרוואן, בחינם. רוב סניפי וולמארט מקדמים בברכה קרוואנים שחונים אצלם בלילה, וגם סניפי המסעדות Cracker Barrel, כי זה מביא להם לקוחות. כמובן שאין חשמל או מים (מה שקוראים boondocking או drydocking), ואין מה לצאת החוצה מהקרוואן למגרש החניה. זה גם רק ללילה, וצריך להגיע מאוחר ולעזוב מוקדם לפני שמגרש החניה מתמלא, ולכן זה לא רלבנטי אם מחפשים חניון כדי לצאת ממנו לפעילויות באזור. זה שימושי למטרה אחת: אם מפצלים נסיעה ארוכה לשני ימים או יותר, אפשר פשוט לעצור שם בלי שום התעסקות, לישון לילה ולהמשיך בבוקר. לא צריך לשלם כלום, אפשר תמיד לסמוך על זה שיהיה איזשהו וולמארט או קראקר-בארל על המסלול, וכשקמים בבוקר אפשר לעשות קניות לרענן את המקרר, או לאכול ארוחת-בוקר דרומית (על כל הכולסטרול המשתמע מכך), לפני שממשיכים בדרך.

מפה לשם, עם המנוי של Thousand Trails וארוח אצל חברים ולינה במגרשי חניה, אני מעריך שאולי בשליש מהלילות ממש שילמנו לחניון. זה בקלות הסעיף התקציבי שהכי הפתיע אותנו לטובה בטיול הזה.

לאחר שנרגענו קצת בשלווה ובטבע, עברנו לגור כמה ימים בנמל, Port Canaveral. שם צפינו בספינות ענק נכנסות ויוצאות, וטיילנו על המזח, והסתכלנו על הדייגים בפעולתם (בעיקר כרישים קטנים, איתם הם הצטלמו ואז החזירו למים).

אבל הסיבה העיקרית שהגענו לשם היא הקירבה לנמל החלל קנדי, שאת הבניינים הגדולים שלו יכולנו לראות כבר מהקרוואן. נמל החלל הוא מאוד ביג דיל באזור. השם הלא-רשמי של כל החוף המזרחי של מרכז פלורידה הוא Space Coast, ורחובות, פארקים ובתי-ספר באזור קרויים על שם אסטרונאוטים או על שם מעבורות החלל צ'לנג'ר וקולומביה. זה הגיוני, בסך הכול, כי הוא כל כך דומיננטי בחיים שם, לא רק בתור מרכז תעסוקה אלא כבר בעצם זה שהתושבים שומעים ורואים בשמיים שלהם שיגור של כל חללית וטיל מאז שנות החמישים ועד ימינו.

 

לאחר שמיצינו את אורלנדו, נסענו שעה וחצי מזרחה לחוף האטלנטי של מרכז פלורידה, שמרוצף כולו באיי Barrier Islands הצרים והארוכים, נטועים בדקלים ובנופשים בבגדי ים וקטנועים בלי קסדה. גם מזג האוויר היה נעים וקיצי, אבל פחות חם ולח מבדרום פלורידה. חנינו כמה ימים ב-Long Point, אי שלם שהוסב לאתר קמפינג ציבורי, מלא בדייגים ושייטים עם סירות מנוע נגררות, וסתם אנשים שנהנים להסתכל על הים.

ביום הראשון נסענו לחוף Sebastian Inlet Beach הסמוך, שהוא למעשה מפרץ קטן ורדוד, חמים ונעים כמו בריכת שחייה, אבל מלא בחיי-ים של האזור. הילדים שיחקו בחול ובמים, וראינו בין השאר שחפים ושקנאים וציפורים אחרות, ומדוזה שנסחפה לחוף, ואפילו דולפין אחד שנכנס למפרץ והשתכשך ליד הרוחצים עד שנמאס לו וחזר לאוקיינוס.

ביום השני חצינו ברגל את הגשר ל-Scout Island, שהוא אי זעיר ולגמרי לא מאוכלס, ומשמש רק לטיולים רגליים ולשיט קיאקים מסביבו. הלכנו קצת ביערות ושיחקנו קצת בחופים שלו, שהם טבעיים ומוזנחים קטע מגניב, עם מלא עצים נפולים וסחופת מהים ועצים ושולחנות פיקניק שמכוסים לגמרי בבלוטי-ים והשפל חושף אותם.

 

פלורידה זו מדינה גדולה מאוד, והיא קצת מזכירה לי את קליפורניה. קודם כול, בזה שאין לה מרכז מטרופוליני אחד שדומיננטי במדינה: יש לה לכל הפחות את מיאמי בדרום ואת אורלנדו במרכז, כל אחת מהן עם אופי משלה וכלכלה משלה. בניגוד לכל מדינה אחרת שהיינו בה, שבה היה מרכז מטרופוליני דומיננטי יחיד, או בכלל לא. נעמה מנחשת שזה אולי בגלל ששתיהן מדינות אורכיות עם אזורי אקלים שונים. גם קליפורניה וגם פלורידה (קליפורניה הרבה יותר) גם יחסית רחוקות ממרכזי האוכלוסין הגדולים של החוף המזרחי, ולכן לא מהוות חלק מרצף של מדינות דומות, אלא מרגישות כמו מדינות עצמאיות לגמרי שרק במקרה שייכות לאיחוד.

כשהתחלנו את הטיול אמרתי שאני אכתוב על מערכות החשמל של הקרוואן והמערכות שלו בכלל, ועכשיו אני מגיע לזה. מניח שיעניין בעיקר מהנדסים ומהנדסים-ברוחם.

הקטע עם המערכות של הקרוואן שהן צריכות לעבוד גם במצב שהוא מחובר לתשתיות חיצוניות, וגם כשהוא מבודד. ובנוסף להיות עמידות, ולפעמים גם לתפקד, כשהוא נוסע ומיטלטל (אז למשל לכל המגירות, ולמקרר, יש תפס שלא ייפתחו פתאום, אין מיכל ניאגרה בשירותים אלא יש מנגנון אחר, וכו'). בנוגע למערכת המים והברזים זה די פשוט: כשלא מחוברים לצינור מים בלחץ חיצוני, יש מיכל מים פנימי (של 200 ליטר) עם משאבה קטנה אך רועשת שמיצרת לחץ מים בצנרת, ואז כל השאר עובד כרגיל. גם הביוב עובד כרגיל, חוץ מזה שבמקום להישפך ישר לפתח חיצוני, הוא עובר דרך מיכלים פנימיים (450 ליטר סה"כ), כך שאפשר פשוט לסגור את השסתום החיצוני במשך כמה ימים עד שבועות ולהמשיך לחיות כרגיל, עד שיוצא להגיע למקום שיש בו פתח ביוב מתאים.

לגבי חשמל זה קצת יותר מורכב, ובקרוואן יש שתי מערכות חשמל מקבילות: אחת של זרם חילופין 120 וולט ביתי אמריקאי סטנדרטי, שבה משתמשים כשמחוברים לחשמל חיצוני, ושל זרם ישיר 12 וולט כמו של רכב. או כמו של יאכטה, האמת, כי מהן התפתחו קרוואנים. זרם חילופין יש אך ורק כשמחוברים לזרם חשמל חיצוני (בעיקרון צריך 50 אמפר דו-פאזי, אבל יש לנו מתאם ואפשר להסתדר יופי גם עם שקע 20 אמפר חד-פאזי ביתי רגיל, ובנוסף גם קנינו גנרטור קטן). זרם ישיר 12 וולט יש כמעט בכל מצב, כי יש בקרוואן שני מצברים גדולים שיכולים להחזיק מעמד עד כמה ימים בשימוש יומיומי זהיר, והם נטענים כל פעם שמתחברים לחשמל חיצוני; וגם אם לא, המשאית יכולה לספק לקרוואן חשמל 12 וולט כשמתניעים אותה.

ה-12 וולט מפעיל את כל המערכות הקריטיות, כמו המנועים של הרגליים ההידרואליות והפתיחה/סגירה של החדרים הנשלפים, ואת משאבת המים, ואת האורות בקרוואן, ועוד כל מיני מכשירים חשמליים כמו וונטות ומערכת הסטריאו, ואת האלקטרוניקה והחיישנים של המערכות הלא-חשמליות. ובנוסף יש גם שקע של מצת רכב שאליו חיברנו מתאם USB להטעין טלפונים וטאבלטים. אבל חייבים זרם חילופין בשביל להפעיל את המזגן, ואת מאוורר התקרה, ואת הטלוויזיה ואת המיקרוגל. (המקרר זה סיפור אחר, עוד בהמשך). וכמובן שגם כל השקעים החשמליים הביתיים מתים כשהקרוואן לא מחובר לחשמל חיצוני. אני חושד, אבל לא הצלחתי לוודא, שבמקור גם המאוורר, הטלוויזיה, והמיקורגל עבדו על 12 וולט והבעלים הקודמים החליפו אותם מסיבותיהם-שלהם. אבל היום הם צריכים זרם חילופין אז זה מה יש.

כמה שיותר בקרוואן עובד על מבערי גז פרופן ולא על חשמל. זה כולל את הכיריים, את הבוילר של המים החמים, ואת ההסקה. וגם את המקרר. מקרר ביתי רגיל עובד על עיקרון של דחיסת גז עד שהוא הופך לנוזל חם ואז מעבירים אותו ברדיאטור כדי לפלוט את החום ואז להפוך אותו בחזרה לגז קר כדי לקרר את השוקולדים. זה דורש משאבה אימתנית והרבה חשמל. מקרר של קרוואן עובד על עיקרון של המסה, ממיסים את הגז (אמוניה) במים, ואז מאדים אותה בחזרה לגז עם מבער קטן. לוקח לו הרבה יותר זמן לקרר אבל הוא מאוד חסכוני באנרגיה, יש לו פחות (או בכלל לא) חלקים נעים והוא לא צריך חשמל כמעט בכלל, חוץ מכדי להפעיל את המצת של המבער, ובשביל זה ה-12 וולט מספיק די והותר. המקרר גם יודע לנצל זרם חילופין 120 וולט כשנותנים לו, ואז הוא מאדה את האמוניה באמצעות משאבה קטנה, כרגיל, במקום לבזבז גז.

התוצאה של כל אלה שהרבה מאוד מערכות, ודווקא הקריטיות ביניהן, עובדות יופי גם כשהקרוואן עומד לבד באמצע שדה, ובחיסכון יפה של משאבים. לגור בו בתנאים כאלה זה ממש לא כמו לגור באוהל קשיח, אבל מצד שני זה גם לא בדיוק כמו לגור בבית; עוד על זה בפוסט אחר.

 

image-20170617_094245

מלכתחילה לקחתי הילדים ל-Orlando Science Center בתור אחת הפעילויות שאנחנו עושים בין לבין, להירגע בסביבה קצת יותר נוחה. אבל משהו בארגון של המקום, אולי השילוב בין לימוד ובידור, ריתק את הילדים לחלוטין, כי בכל יום שהיינו בו הם פשוט העדיפו להישאר באותה תערוכה מהבוקר ועד שעת הסגירה, למצות אותה לגמרי בלי לראות שום דבר אחר. אז חזרנו לשם שוב ושוב כדי לראות גם את התערוכות האחרות, וכולן ריתקו אותם באותה מידה.

 

ביום הראשון בילינו בתערוכה שהכילה כל מיני חידות הגיון וחידות מתמטיות, ויונתן במיוחד פתר את כולן בשיטתיות. הילדים גם בנו מכוניות וטילים ושיגרו אותם באמצעות לחץ אוויר במסילות מיוחדות. ביום השני הם העדיפו לשחק במשחקיה הענקית והמושקעת, שכללה בין השאר גם פעילויות יצירה ותיאטרון, ולסיום עלינו לראות את הטלסקופים במצפה הכוכבים על הגג — עוד היה אור, אז הסתפקנו בקן בזים על גג בניין סמוך. ביום השלישי הלכנו לתערוכה שהתמקדה במדעי כדור הארץ, עם חלק נוסף על דינוזאורים והאבלוציה שלהם. זה היה לשמחתנו בסוף שבוע, אז היו הדרכות מיוחדות על הדינוזאורים, ועל הפלנטות, והכי כיף — חדר מלא בניסויים מדעיים שיכולנו לנסות בעצמנו. התרשמתי מאוד עד כמה הכול היה נגיש לגמרי גם לגילאים הצעירים, אבל בכל זאת שום דבר לא היה טריוויאלי: כל ניסוי היה מרתק ומגניב ממש. בין השאר מיצינו דנ"א מתוך תות שדה ושמרנו אותו במבחנה (יונתן הסתובב איתה לכל מקום גם שבוע אחר כך), בדקנו מה הזווית שתותח צריך כדי לירות קליע למרחק מקסימלי, וציפינו מטבעות בציפוי נחושת באמצעות אלקטרוליזה. אחר כך הילדים הכינו פלסטלינה ביתית, שמסתבר שהיא מוליכה חשמל, ואז השתמשנו בה כדי לרכוש ידע בסיסי על מעגלים חשמליים.