תדמיינו שגודזילה עולה מהאוקיינוס ומחריב חצי מטוקיו, ולאחר ששבע הרס ונשנושים פשוט נרדם על ההריסות. במשך שנה, חמש שנים, עשר, מאה. והתושבים משקמים את עירם, בונים בניינים וסוללים כבישים. גודזילה הנוחר לא זז לשום מקום, ולהזיז אותו הרי אי אפשר. אז הם בונים שורות בניינים בין ציפורניו, טיילת לאורך זנבו, תחנת-כוח תרמואלקטרית מול נחיריו, גשר ענק מעל צווארו כדי לקצר את ההגעה מצד אחד לצד שני. וממשיכים לחיות את חייהם. ואין להם מושג מתי, או אם, הוא יתעורר מחדש, או יתמתח, או יזוז.

אז ככה נראית לי ניו-אורלינס, והמיסיסיפי.


הנסיעה ממרכז פלורידה לניו-אורלינס לקחה יומיים ועברה לאורך חופי מפרץ מקסיקו, דרך צפון פלורידה, והחופים של המדינות אלבמה ומיסיסיפי. אבל האמת שרובה הגדול היתה פשוט בצפון פלורידה, שמרגישה ונראית כמו חלק מהדרום העמוק, עם יערות עבותים של עצי מחט שמשכשכים בתוך ביצות, וצריפים שמונחים על לבנים, ואנשים עם מבטא עמוק ומתנגן שאומרים y'all ו-fixin. עצרנו ליומיים בחניון קרוואנים בצפון פלורידה, ועוד חניית לילה אחת בוולמארט במדינת מיסיסיפי, והגענו לפאתי עיר הסהר.

ניו-אורלינס, יותר מכל עיר אחרת בארצות הברית או בקנדה, מרגישה כמו חו"ל. היא לא ממש חלק מרצף התרבותי של הדרום, או של אמריקה בכלל. הבנייה שלה שונה, האנשים נראים אחרת, האוכל חריף ומתובלן ובשילובים שלא דומים לשום מטבח אחר שטעמנו, שהזכירו מאכלים אפריקאיים וצרפתיים וספרדיים עם מרכיבים מקומיים.

חנינו בפארק מדינתי מהצד השני של הנהר, ונסענו לעיר לטייל ברובע הצרפתי ובדאון-טאון. העיר כולה מתכוננת לחגיגות ה-300 להיווסדה, מלאה בתיירים פרטיים ומבקרי כנסים מקצועיים, ותזמורות-רחוב ולוליינים ורקדנים ואמני רחוב.

 

מביקור לילי ברחוב בורבון עצמו התלהבתי קצת פחות, האמת. הוא מפורסם בזה שחוקי העזר העירוניים מתירים בו לשתות אלכוהול ממש בציבור, ולא רק בתוך הפאבים, שעבור האמריקאים זה שיא של התפרקות ופריצת כל גבולות. אבל התוצאה נראית פשוט כמו המון תיירים אמריקאיים שיכורים שעושים דברים שתיירים אמריקאיים שיכורים עושים, עם מלא עסקים שתומכים בהם בזה כמו פאבים ומועדוני חשפנות (לשמחתי עם שלטים טקסטואליים בלבד). קצת סליזי ולא נעים, בשבילי. אומנם אסתטית זה מהמם, כל המרפסות הצרפתיות והאורות והמוסיקה והלהקות והאנשים השיכורים הלבושים יפה, וגם הילדים היו מבסוטים מהמסיבה. אז בכל זאת טוב שבאנו.

 

וגם, אני צריך להגיד, בניו-אורלינס פגשתי את האנשים הנחמדים ביותר מכל המקומות שהיינו בהם עד עכשיו. זאת אומרת, בכל מקום אמריקאים הם ידידותיים כברירת מחדל, אבל פה קיבלתי מאיך שהמקומיים מתייחסים אלה לאלה הרגשה של אחווה כלל-אנושית שחוצה גבולות של מעמד ומוצא, שלא ראיתי בשום מקום אחר. גם בשום מקום אחר לא היו לי כל כך הרבה שיחות נעימות עם כל כך הרבה אנשים שפגשתי באקראי.

עוד דברים ופעילויות פילר שעשינו במרכז פלורידה שלא זכו לפוסט משלהם:
– נסענו למוזיאון הילדים Glazer בטאמפה, על חוף מפרץ מקסיקו. זה מוזיאון גדול ומוצלח והם נהנו מאוד, אבל הגדולים קצת מיצו את העניין לקראת הסוף. עיר יפה, בכל אופן.


– נראה לי שהכי כיף היה בגן החיות Brevard, לא רחוק ממרכז החלל קנדי. זה לא גן חיות גדול במיוחד, אבל הוא מאוד נגיש ונעים. הכי אהבנו (בדגש על שירה) את קופי העכביש ותעלוליהם, כולל אחד תינוק. וגם את אגף הדינוזאורים, שעקב נסיבות מצערות היו מיוצגים רק על ידי פסלים רובוטיים, אבל הם נעו והשמיעו קולות ממש כמו המקוריים, ונראו ריאליסטיים לגמרי. כדי להשלים את התמונה, היו גם כלובים עם דינוזאורים מהלכים מודרניים כמו אמו ותרנגולות. וגם האכלנו ג'ירפות!


– על פי בקשת הציבור נסענו למרכז המבקרים של Crayola. כבר היינו בזה המקורי בפנסילבניה, אז עכשיו גם בסניף של אורלנדו, שהם מאוד דומים, והילדים התגעגעו לפעילויות היצירה שלהם.
– היות שקיבלנו ממילא כרטיס חינם עם המנוי של לגולנד, השקענו יום אחד במיטב אטרקציות מלכודת-התיירים שבמרכז אורלנדו. עלינו על גלגל ענק ענק (השישי בגודלו בעולם אני חושב?) שהיה מרשים בתור מתקן, אלא שהנוף היה משעמם להדהים. הכרטיס כלל גם כניסה לאקווריום, שעליו אין לי שום דבר מיוחד להגיד, וגם לסניף המקומי של מוזיאון השעווה של מאדאם טוסו. נחרדתי לגלות שאני לא מזהה אף לא אחד מהסלבס שם (טוב, חוץ ממדונה ומאלביס, שזו לא חוכמה). הכי מעניין היה לראות איך עשו את הפסל של טראמפ. נראה לי שצוחקים עליו, כי עשו אותו עם הבעה כזאת קודרת ואבודה, וגם לא השאירו אותו שם לבד בחדר הסגלגל אלא שמו איתו בחדר את הפסל של אובמה, כולו קורן ומחויך, וכל התיירים ממתינים בתור בהתרגשות להצטלם איתו בעוד דונלד ממשיך לקדור בצד לבד, עם שיער פרוע (שעובד הגיע וסידר באיזשהו שלב. בטח מיקרו-ונדליזם של אחד המבקרים).

אנשים פונים ושואלים אותי איך ואם כדאי ואיפה לראות שיגור של טיל למסלול ממרכז החלל קנדי, אז אני אסכם פה את מה שאני יודע, בהסתייגות שחלק גדול ממה שיש לי לומר הם לא דברים שראיתי בעצמי אלא רק קראתי או שמעתי שאומרים או אפילו רק קיבלתי את הרושם, אז לגמרי סביר שחלק ממה שאני מציע פה לא שלם או פשוט לא נכון. ובכל זאת:

האם כדאי: מרכז החלל קנדי נמצא בסך הכול שעה וחצי נסיעה מאורלנדו, שהיא גם ככה יעד תיירות מאוד פופולרי, והוא כשלעצמו כבר מעניין מאוד לביקור. הייתי אומר שאפשר למצות אותו בחצי יום עד יום (תלוי עד כמה אתם סקרנים ו/או יעילים) אז למה לא להוסיף גם שיגור לווין, שזו חוויה יחודית של פעם בחיים לכל הגילאים.

מתי לראות: אפשר לראות שיגור רק כשיש שיגור, וזה כבר לא בשליטה שלנו. בממוצע יש אולי פעם בשבוע, אז כדאי לבדוק באתר של מרכז החלל אם מתוכננים שיגורים בתקופה שאתם נמצאים במרכז פלורידה, ואם כן, לנסות להגיע בזמן הרלבנטי. צריך לזכור ששיגורים מתבטלים או נדחים כל הזמן, ממגוון סיבות כמו תקלות טכניות או רוחות חזקות מדיי בגובה גבוה או ספינת דייגים שנכנסה בלי אישור לחלק שאמור להיות סגור, ותמיד יכול להיות שתפספסו את החוויה למרות כל המאמצים. לכן טוב לשלב את זה עם ביקור במרכז החלל שעושים ממילא. לשמחתי שני השיגורים שהלכתי לראות אכן הצליחו, אחד מהם בדיוק בזמן והשני באיחור של ארבע שעות. כדאי גם להתעדכן מדי פעם באתר של מרכז החלל — גם אם מלכתחילה לא מצאתם שיגור שאתם יכולים לראות, יכול להיות שבהמשך ישבצו שיגור אחר בדיוק בתאריך שמתאים לכם. אם הבנתי נכון, מרכז החלל נשאר פתוח למבקרים שבאים לראות שיגור מתוכנן גם אם זה מחוץ לשעות הפעילות הרגילות שלו, אבל את זה כדאי לבדוק פרטנית.

איזה שיגור לראות: אני מתאר לעצמי שרובם די דומים, אבל יש בונוס. חלק מהשיגורים של Falcon 9 ו-Falcon Heavy כוללים באותו מעמד גם נחיתה של השלב הראשון (או שני השלבים) של הטיל בחזרה בנמל החלל, שזה כבר מחזה מרהיב בפני עצמו, בנוסף לשיגור (ובדרך כלל כמה דקות אחריו). אני חושב שבימינו מדובר כמעט אך ורק בשיגורים של החללית "דראגון" לאספקה של תחנת החלל הבינלאומית, Cargo Resupply Services – CRS, ושל Falcon Heavy. רוב השיגורים האחרים של Falcon 9 כוללים גם הם נחיתות, אבל אלה בדרך כלל נחיתות ימיות על רפסודה כמה מאות קילומטרים מהחוף, אז לא תוכלו לראות אותן בעיניים אלא רק על המסך. אפשר אולי לשאול את שירות הלקוחות של מרכז החלל אם שיגור מסוים של Falcon 9 או Falcon Heavy כולל גם נחיתה יבשתית שיהיה אפשר לראות אותה. יתרון נוסף לראות דווקא שיגור של CRS זה שאנחנו יודעים לאן הוא הולך; אני מניח שאלא אם כן אתם במקרה מטאורולוגים או מהנדסי תקשורת לא יעניין אתכם כל כך לדעת שמשגרים דווקא לווין מזג אוויר או דווקא לווין תקשורת, אבל את תחנת החלל הבינלאומית כולנו מכירים ויודעים מה היא, ואם רוצים אפשר כמה ימים אחר כך לראות ביוטיוב בלייב איך החללית "דראגון" שראיתם שמשגרים עוגנת בתחנת החלל ואסטרונאוטים פורקים ממנה ציוד, וכמה שבועות אחר כך לראות איך היא נוחתת בחזרה עם מצנחים בים.

איפה לראות / כמה עולה: שיגור טיל זו חוויה קוסמית שמתרחשת בשמים ורואים ושומעים אותה מכל האזור ממרחק של עשרות קילומטרים, כך שלא חייבים להיות אפילו בנמל החלל עצמו. אבל כדאי להגיע לעמדת תצפית מיוחדת שנמצאת בתוך מרכז החלל קנדי אם אתם רוצים שיהיה לכם קו ראייה בלתי-מופרע על כן השיגור, ותוכלו לראות את התהליך כולו. וגם כדי להיות קרובים יותר — נגיד, חמישה קילומטרים במקרה הטוב (זה הכי קרוב שמותר). בנוסף, יש במקום מסכים גדולים עם פרטים על תהליך השיגור ורמקולים משמיעים בקול רם עדכונים והסברים ואת הספירה לאחור וכו'. מרכז החלל קנדי גובה תשלום נוסף על כרטיס לעמדת תצפית כזאת (בד"כ $50 לאדם, אני חושב) *בנוסף* לכרטיס הכניסה. בשני השיגורים שראיתי הכרטיסים המיוחדים האלה אזלו הרבה לפני השיגור עצמו. אפשרות נוספת היא לראות את השיגור ממרכז המבקרים — יש עצים נמוכים במרחק שמסתירים את כן השיגור, אבל מרגע שהטיל מתחיל לטפס בשמים אפשר לראות אותו מצוין, וגם שם יש מסכים ורמקולים והסברים. ואז צריך לשלם רק כרטיס כניסה למרכז החלל. אפשרות שלישית היא לראות אותו ממקום קרוב מחוץ למרכז החלל. כדאי לבדוק מאיזה כן שיגור ישוגר הטיל, ולבדוק במפה מה קרוב אליו. נגיד, מ-Port Canaveral, שזה נמל ימי גדול שנמצא ממש צמוד לנמל החלל מדרום, קרוב לחלק מכני השיגור לפחות כמו מרכז המבקרים, ויש שם חוף רחצה נאה שאפשר לבלות בו בזמן ההמתנה וגם ורציף דייגים. יש ליד הנמל גם מוזאון מדע שנקרא Exploration Tower שראיתי שמציע כרטיסים לראות שיגורים מהמרפסת שלו בקומה שמינית. אבל את האופציות האלה, מחוץ למרכז החלל, לא ניסיתי אז אני לא יכול להגיד עליהן מעבר לזה.

הארוע עצמו: בשני השיגורים שראיתי, אחד מהם בעמדת תצפית והשני במרכז המבקרים, המתנו שעתיים פלוס על מדשאה גדולה עם המון אנשים נרגשים והיה די כיף. אז כדאי להביא דברים כמו שמיכות, כיסאות מתקפלים, קרם שיזוף, צעצועים לילדים, מים ואוכל (למרות שיש גם לקנות במקום), וגם משקפות ומצלמות. אני חושד ששני השיגורים שראיתי היו עמוסים במבקרים בצורה יוצאת דופן ובד"כ יותר רגוע, ואפשר אולי להגיע לנקודה עצמה אפילו רק חצי שעה מראש. אבל אנחנו הגענו כמעט שעתיים מראש לתפוס מקום טוב על הדשא, ובאחד השיגורים (Falcon Heavy) השיגור גם נדחה בארבע שעות נוספות. אולי אפשר לברר מראש עם שירות לקוחות מה צפוי מבחינת הלו"ז. צריך גם להביא בחשבון שלוקח זמן להיכנס למרכז החלל עצמו בגלל החניה ובדיקה בטחונית עם משקף.

קישורים רלבנטיים:
לו"ז השיגורים של מרכז החלל קנדי: https://www.kennedyspacecenter.com/launche…/events-calendar…
פוסט שלי על השיגור הראשון של Falcon Heavy שראיתי מעמדת התצפית Banana Creek
פוסט שלי על הסיור בנמל החלל קנדי כולל שיגור לוויין מזג אוויר שראינו ממרכז המבקרים
פוסט שלי על מרכז המבקרים עצמו
לאחר השיגור המרגש והמוצלח, אתר שמאפשר לכם לראות מתי אפשר לראות לווינים, כולל את תחנת החלל הבינלאומית, בשמים מכל מקום בעולם: http://www.heavens-above.com

שיהיה לכם שיגור מוצלח, ותהנו.

חלק גדול מהביקור במרכז החלל קנדי היה מרכז המבקרים, שמכיל הרבה תערוכות ומוצגים לגבי תוכניות החלל של נאס"א. היה מעניין מאוד לראות אותו כי זה לא עוד מוזיאון אוויר-חלל, זה המוזיאון של נאס"א, שמציג את ההיסטוריה שלהם והסיפור שלהם כמו שהם רואים אותו, עם הדגשים שלהם. מה שאומר: נסיונות בטיסה מאוישת לחלל בשנות השישים ששיאם בנחיתה על הירח בתוכנית "אפולו"; ואז כמה עשורים של מעבורת החלל; ועוד כמה שנים נסיים לפתח את תוכנית SLS שתיקח אסטרונאוטים למאדים. ואלה התוכניות היחידות שמתייחסים אליהן ברצינות. שיגורים של חברות מסחריות מוזכרים רק בתור "נאס"א מעבירה משימות שגרה לחברות מסחריות כדי להתמקד במשימה העיקרית שלה"; תוכנית החלל הרוסית (או הסינית) לא מוזכרת בכלל אלא כדי לדבר על התמריץ לתוכנית אפולו. ככל שמדובר בטיסה מאוישת לחלל, תוכנית SLS והנחיתה על המאדים הן העתיד, בוהק ואופטימי, הכרחי ויחיד.

התחלנו ב"גינת הטילים" המפורסמת, שמציגה את הטילים המוקדמים של סוכנות החלל משנות החמישים והשישים, החל מטילי ה-ICBM המוסבים ששיגרו את אלן שפרד וג'ון גלן בתוך קפסולות זעירות על תקן ראשי-נפץ גרעיניים. היה מאוד מרשים לראות את הגודל שלהם לעומת הקטנטנות של הקפסולות שהם שיגרו.

הטיל Saturn V ששיגר את אפולו לירח גדול מדיי לגינת הטילים, וודאי שגדול מדיי לעמוד. יש לו בניין משלו, שם הוא שוכב במלוא מאה ועשרה המטרים של קומתו, מוקף במבקרים, כמו גוליבר הכבול בארץ הליליפוטים. רק השלב הראשון לבדו מפלצתי — סמיטריילר בגודל מלא יכול לנסוע דרך פתח פעמון הפליטה של כל אחד מהמנועים שמחוברים לתחתיתו. ויש לו חמישה מנועים כאלה, מסודרים כמו נקודות על קוביה. הם פירקו את הטיל לשלושת שלביו, עם רווח של כמה מטרים בין כל שלב לשלב, כך שאפשר לעבור ולראות את המנועים והמכשור של כל אחד בנפרד, אז ניצלתי את ההזדמנות ללכת עם הילדים (הגדולים, בכל אופן) את כל הדרך מהשלב הראשון ועד לקפסולת אפולו שבקצה, וספרנו כמה שלבים ראינו וכמה מנועים יש בכל שלב ושלב, וחזרנו על זה שכל פעם שלב אחד נופל לים ושאר המגדל ממשיך הלאה. זה נראה לי איכשהו יותר פשוט להבין וגם יותר מייצג מאשר מעבורת החלל, שהיא עוף די מוזר בסך הכול.

dsc_0551

הם גם שימרו שם בשלמותו את חדר הבקרה של המשימות לירח, עם כל המחשבים והמסכים והכול. הוא לא רק עומד שם כבוי, הם ממש מפעילים אותו במין שידור חוזר של המשימה, עם השעונים רצים אחורה, יחד עם סרט ופסקול שמתאר את תהליך השיגור, שהיה גם מרגש וגם מחכים.

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

אבל השיא ללא ספק הוא מעבורת החלל אטלנטיס, המעבורת האחרונה. היא-עצמה מוצגת בצורה מושלמת: מוטה על הצד, עם דלתות תא מטען פתוחות, מוקפת במרפסות תצפית מכל הכיוונים. זה מראה הרבה יותר מרשים וברור מהמעבורות אחרת שראינו. הכניסה לבניין שבו היא נמצאת עוברת בין שני המאיצים הענקיים שלה, משוחזרים מבטון, עם מיכל הדלק החיצוני הכתום תלוי ביניהם, והם נראים כמו שער ענק בכניסה למקדש של איזה אל בעולם העתיק. שאר התערוכה שלה היתה נהדרת גם היא, וכללה הסברים והדגמות על כל המערכות שקשורות אליה, כמו למשל איך עובדת הכניסה לאטמוספירה, עם מלא סימולטורים שבהם אפשר להתנסות בתפעול שלה, כולל חיבור המעבורת למיכל הדלק החיצוני והמאיצים לפני השיגור, עגינה בתחנת הבינלאומית, והנחיתה על המסלול. יונתן ועוז ניסו ביחד להרכיב את חלקי המעבורת לשיגור, ובסוף סיכמו ש"זה ממש קשה, ואפילו למבוגרים לוקח יום שלם". היו גם העתקים של מתקנים שמראים את החיים בתחנת החלל הבינלאומית, כולל דגם מוקטן שלה שהילדים יכולים לזחול בתוכו, ותא שינה של אסטרונאוטים באפס-כבידה שעד עכשיו יונתן הכיר מסרטונים ביוטיוב ועכשיו ראינו בלייב, ואפילו שירותים באפס-כבידה, שצריך להשתמש בהם תוך כדי כיוון זהיר עם מצלמה במעגל סגור (כי אם מפספסים, הכול מרחף). וסימולציה מלאה בתוך תא מסתובב שמדמה שיגור של המעבורת למסלול, שיונתן עשה שלוש פעמים. וגם חדר הנצחה לחללי "צ'לנג'ר" ו"קולומביה", עם תיאורים ופריטים אישיים של כל אחד מהאסטרונאוטים, כולל דף מהיומן של אילן רמון.

התערוכה שמוקדשת ל-SLS היתה פחות מרשימה בעיניי, פשוט כי אין עדיין טיל אז אין להם מה להראות בינתיים — רק סרטים ומודלים ותוכניות, שאותם כבר ממילא ראיתי באינטרנט לפני כן. אבל התערוכה גם הרחיבה יפה על תוכניות המחקר של מאדים עצמו, כולל העתקים בגודל מלא של הרובוטים שנוסעים כרגע על פני השטח שלו, והסברים על כלי השטח שמתוכננים וסימולציות של הליכה ונהיגה על מאדים, שהגדולים מאוד נהנו להפעיל.

 

נמל החלל קנדי הוא נמל החלל העמוס ביותר בעולם, על האי Meritt שעל החוף האטלנטי של מרכז פלורידה, חלקו מופעל על ידי נאס"א וחלקו על ידי חיל האוויר. לאורך כל החוף המזרחי של האי נמצאים מתקני השיגור, ברווחים של כמה קילומטרים ביניהם, וכמעט כל שבוע ממריא מאחד מהם טיל ונושא איתו לווין או משימה אחרת, במופע רב-רושם שאפשר לראות ולשמוע גם כמה עשרות קילומטרים משם. עד 2011 היה משם גם טיסות מאויישות, של מעבורת החלל, אבל היום כבר לא. אפשר רק להמתין לסיום הפיתוח של טילים וחלליות אמריקאיים חדשים יותר, ששוב ימריאו בהם אסטרונאוטים.

אני הייתי שם גם שבועיים לפני כן, כדי לראות את השיגור של ה-Falcon Heavy, אבל עכשיו הלכנו לשם כולנו במיוחד. עלינו על סיור באוטובוס שלקח אותנו לראות את אתר השיגור 39A, שממנו שוגרו מעבורות החלל ותוכנית אפולו, והיום משמש את Falcon Heavy. וגם את אתר השיגור 39B, שממנה ישוגרו הטילים של תוכנית התוכנית המאוישת הבאה של נאס"א, SLS. ראינו את בניין האינטגרציה האנכית, ה-VAB, הבניין הגדול ביותר בעולם בן קומה אחת (160 מ'), שבו היתה מורכבת המעבורת על מיכל הדלק החיצוני הכתום שלה, ולפני כן היה מורכב שם הטיל Saturn V ששיגר את האסטרונאטים לירח. בעתיד יורכבו שם הטילים של SLS. התרשמתי במיוחד מהזחלן הענקי, 35 מ' רוחבו. זה כלי הרכב העצמאי הגדול ביותר בעולם, שמניף על גבו פלטפורמת שיגור שלמה שהטיל או המעבורת כבר עומד עליה במלוא קומתו ומוכן לשיגור, ובזחילת חילזון של יום שלם נוסע עם כל הקונסטרוקציה הזאת עד לאתר השיגור. רק כבישי החצץ שמיועדים לו מדהימים בגודלם, ברוחב של עשרה כבישים רגילים, ונראים כמו שרידי ציווליזציה של הנפילים. מה שאפשר לומר שבדיוק נכון.

כשהייתי שם לבד הספקתי לראות גם את מסלול הנחיתה למטוסי חלל, חלליות שנוחתות על מסלול נחיתה כמו דאונים. הכוונה למעבורת, כמובן, ובימינו גם ל-X-37B הצבאי והבלתי-מאויש. היום יש ליד המסלול שלט קטן שמציין את המקום המדויק שבו עצר גלגל הנחיתה הקדמי של המעבורת "אטלנטיס" כשחזרה מהמשימה האחרונה שלה, שם בעצם תוכנית המעבורות הסתיימה.

היינו שם יומיים, וראינו גם את המוזיאון של נאס"א במרכז המבקרים (עוד על זה בהמשך). חזרנו ביום האחרון שלנו במרכז פלורידה כדי לראות את השיגור של לווין מזג האוויר GOES-S על גבי הטיל Atlas V. כולנו התרגשנו מאוד מהמחזה, שהוא בו-זמנית מאוד יוצא דופן אבל גם מובן לגמרי בלי שום הסברים, מה שהופך אותו לכל כך חוץ-ארצי. רפאל הצטער מאוד כשהכול הסתיים ולא יכולנו כולנו לספור אחורה שוב ולעשות שזה יקרה עוד פעם. גם אנחנו.