הנסיעה ממרכז פלורידה לניו-אורלינס לקחה יומיים ועברה לאורך חופי מפרץ מקסיקו, דרך צפון פלורידה, והחופים של המדינות אלבמה ומיסיסיפי. אבל האמת שרובה הגדול היתה פשוט בצפון פלורידה, שמרגישה ונראית כמו חלק מהדרום העמוק, עם יערות עבותים של עצי מחט שמשכשכים בתוך ביצות, וצריפים שמונחים על לבנים, ואנשים עם מבטא עמוק ומתנגן שאומרים y'all ו-fixin. עצרנו ליומיים בחניון קרוואנים בצפון פלורידה, ועוד חניית לילה אחת בוולמארט במדינת מיסיסיפי, והגענו לפאתי עיר הסהר.

ניו-אורלינס, יותר מכל עיר אחרת בארצות הברית או בקנדה, מרגישה כמו חו"ל. היא לא ממש חלק מרצף התרבותי של הדרום, או של אמריקה בכלל. הבנייה שלה שונה, האנשים נראים אחרת, האוכל חריף ומתובלן ובשילובים שלא דומים לשום מטבח אחר שטעמנו, שהזכירו מאכלים אפריקאיים וצרפתיים וספרדיים עם מרכיבים מקומיים.

חנינו בפארק מדינתי מהצד השני של הנהר, ונסענו לעיר לטייל ברובע הצרפתי ובדאון-טאון. העיר כולה מתכוננת לחגיגות ה-300 להיווסדה, מלאה בתיירים פרטיים ומבקרי כנסים מקצועיים, ותזמורות-רחוב ולוליינים ורקדנים ואמני רחוב.

מביקור לילי ברחוב בורבון עצמו התלהבתי קצת פחות, האמת. הוא מפורסם בזה שחוקי העזר העירוניים מתירים בו לשתות אלכוהול ממש בציבור, ולא רק בתוך הפאבים, שעבור האמריקאים זה שיא של התפרקות ופריצת כל גבולות. אבל התוצאה נראית פשוט כמו המון תיירים אמריקאיים שיכורים שעושים דברים שתיירים אמריקאיים שיכורים עושים, עם מלא עסקים שתומכים בהם בזה כמו פאבים ומועדוני חשפנות (לשמחתי עם שלטים טקסטואליים בלבד). קצת סליזי ולא נעים, בשבילי. אומנם אסתטית זה מהמם, כל המרפסות הצרפתיות והאורות והמוסיקה והלהקות והאנשים השיכורים הלבושים יפה, וגם הילדים היו מבסוטים מהמסיבה. אז בכל זאת טוב שבאנו.

וגם, אני צריך להגיד, בניו-אורלינס פגשתי את האנשים הנחמדים ביותר מכל המקומות שהיינו בהם עד עכשיו. זאת אומרת, בכל מקום אמריקאים הם ידידותיים כברירת מחדל, אבל פה קיבלתי מאיך שהמקומיים מתייחסים אלה לאלה הרגשה של אחווה כלל-אנושית שחוצה גבולות של מעמד ומוצא, שלא ראיתי בשום מקום אחר. גם בשום מקום אחר לא היו לי כל כך הרבה שיחות נעימות עם כל כך הרבה אנשים שפגשתי באקראי.