שמורת Everglades היא השטח הפראי הגדול ביותר בארצות הברית ממזרח למיסיסיפי, וכוללת פחות או יותר את כל הקצה הדרומי של חצי האי של פלורידה (חוץ מרצועת החוף המזרחית שעליה בנוי מטרופולין מיאמי). בעצם אלה לא בדיוק ביצות, אלא רשת נהרות רדודים מאוד, רחבים מאוד ואיטיים מאוד, שמכסים ערבות עשב נרחבות ומנקזים את כמות המשקעים האדירה של פלורידה. היא גם מהווה בית גידול למערכת אקולוגית מורכבת שכוללת ממה שראינו בעיקר עופות, זוחלים ודו-חיים.

אנחנו הלכנו במסלול Anhinga Trail, שמאפשר לראות את אתרי הקינון של ציפורי אנהינגה השחורות והאלגנטיות. קינים לא כל כך ראינו, אבל כן יכולנו לצפות בהן מדלגות על חבצלות המים כאילו הן אדמה מוצקה, מנשנשות מהפרחים ומנסות לתפוס דגים במים. גם ראינו ראשנים (שרפאל התעקש שהם fishies). אחרי שהרגשנו שהתמקצענו, שיחקנו "מצא את האליגטור", שזה די קשה, כי הם שקועים במים כמעט לגמרי ולא זזים בכלל. אבל היו שם לא מעט.

יום ב-Key West שבקצה השרשרת, העיר הגדולה של האיים, עירו של ארנסט המינגוויי ובית הנופש של הנשיא טרומן, הנקודה הדרומית ביותר בארצות הברית הקונטיננטלית. שם עלינו על טיול מודרך על רכבת-כביש שנוסע ברחובות העיר היפה, שנראית כמו שהייתי מדמיין עיר קריבית משגשגת, רק באמריקאי. היום היא מתפרנסת בעיקר מתיירות (ולכן דאגו לשפץ אותה יפה-יפה אחרי ההוריקן), אבל לפני כן היא הייתה נקודת מעגן חשובה לספינות ששטו בין ניו-אורלינס לבין מזרח ארצות הברית, ועוד לפני כן חיה על חילוץ סחורות שרידי ספינות שנטרפו. שזה נראה לי רמה אחת מעל פיראטים, אם לתת להם ליהנות מהספק.

ברגע שסיימנו את דיסני וורלד מיהרנו דרומה, לחוצים על שמש וחום ומנוחה, ולא אמרנו די עד שהגענו ל-Florida Keys, שרשרת איים טרופיים זעירים שנמשכים דרום-מערבה מקצה חצי האי של פלורידה, על שונית אלמוגים עתיקה וענקית. לא צריך לשחות ולא לעלות על מעבורת, כי כביש US-1 ממשיך מהיבשת ועובר על האיים אחד-אחד, לאורך שלוש שעות ו-180 ק"מ של גשרים. זו חוויה די מיוחדת לנסוע שם. קרקעית הים באזור רדודה מאוד, המים תכולים-בהירים, ובכל מקום אפשר לראות סירות ויאכטות בגדלים שונים. אבל עדיין *נוסעים*, עם הקרוואן, על כביש מסודר, כמו מין אזור מפגש נייטראלי בין הים ליבשה.

האיים זעירים: לרובם כל מה שיש זה הכביש האחד הזה, עם בתים ובתי עסק משני עבריו. למרות שלחלקם יש גם כמה רחובות חוצים מדי פעם, ולגדולים ביותר יש אפילו רחוב מקביל או שניים, שנמשכים כמה מאות מטרים עד שהאי נגמר ורק הכביש נמשך. הנוף הוא, טוב, טרופי, עם צמחיית שיחים עבה שמכסה כל פיסת יבשה פנויה, ודקלים, ובתי לבנים וטיח בני קומה אחת שמנסים כמיטב יכולתם לעמוד בקורוזיה של הים. הנזק של הוריקן "אירמה" ניכר עדיין. הרוב תוקן, אבל אפשר לראות מדי פעם בצידי הכביש ערימות של שאריות בנייה שבורה (מסגרות חלונות, לוחות פח) מעורבבים בשברי עצים נפולים, ושלטי פרסומות שבורים וריקים מפרסומות, ופה ושם שלד של קרוואן הרוס.

אנחנו חנינו על האי Grassy Key, בערך באמצע השרשרת. בעונה הזאת החניון, כמו כל החניונים, מלא כמעט לגמרי בפנסיונרים שמעבירים שם את חודשי החורף, ומבלים את זמנם בלבקר אלה את אלה בקרוואנים שלהם ובדיג מהחוף או מהסירות שלהם.

הגענו לשם רק בשעות אחר הצהריים, אז הסתפקנו בלקחת את הילדים לראות את הים ואת הפליקנים המרחפים מעל הגלים ומנסים לאתר דגים. למחרת: קי ווסט.

דיסני וורלד הוא יותר מעיר; הוא מטרופולין שלם, בנוי על שטח גדול כמו כל גוש דן (תלוי איך בדיוק מודדים את גוש דן), ומבחינת מדינת פלורידה יש לו בשטחו ממש סמכויות של עיר, למרות שהוא מנוהל על ידי תאגיד ולא על ידי תושביו הבלתי-קיימים. הוא מכיל ארבעה פארקי שעשועים שונים, כל אחד מהם לבדו גדול כמו עיר קטנה; מגרשי גולף, פארקי מים, קניונים, עשרות מלונות-ענק, אני מנחש שמאות ואולי אלפי מסעדות, מגרשי חנייה בהיקף של קילומטרים כל אחד, וציים בקנה-מידה מטרפוליני של אוטובוסים, קרונות מונורייל, ומעבורות ששטות על האגמים, החל מסירות בגודל אוטובוס ועד ספינות ענק שמכילות אולי אלף איש, שמשנעים בוקר וערב את מאות אלפי המבקרים היומיים ממגרשי החנייה לפארקים ובחזרה למלונות וחוזר חלילה. והכול-הכול של דיסני (או לפחות בזיכיון, לגבי חלק מהמלונות). כל דולר של תשלום על כל המבורגר שנקנה, כל תמונה של צלם, כל לילה של שהייה, כל כניסה לחניון, הולכים ישר למחלקת הפארקים של תאגיד וולט דיסני בע"מ. לא הייתי ממש מודע מראש לגודל של הדבר הזה וזה היה מדהים וקצת מבהיל.

אחנו חנינו בקניון הקרוואנים וקמפינג של דיסני, שהוא גם ככה החניון הכי גדול שראינו עד עכשיו, עם אולי אלף מקומות. וגם אחד היקרים. אבל גם אחד היפים. הייתי יושב שם עם הילדים לאכול ליד שולחן פיקניקים, ביער ירוק ליד אגם כחול, מוקפים במלא ציפורים וחיות קטנות מסביב וזה בדיוק כמו בשלגיה חוץ מזה שהן לא מסדרות או מלבישות אלא קופצות על הילדים וחוטפות להם אוכל מהידיים. כל בוקר היינו עולים על מעבורת לפארק המג'יק קינגדום, או אוטובוס לאחד הפארקים האחרים, וחוזרים אחרי הזיקוקים עם ילדים ישנים ישר למיטות. בסך הכול היינו בדיסני שבועיים, וביקרנו תשעה ימים בפארקים, ובסופי השבוע היינו הולכים לנוח בחניון באורלנדו, שיש לנו בו מנוי, וככה גם חוסכים קצת כסף על הזמן הזה. ויום אחד במקום ללכת לפארקים בילינו רק בחניון של דיסני ובפעילויות שם (בריכה עם הפעלות; הופעת קאנטרי ליד מדורה עם מרשמלו). היה אינטנסיבי כי בגלל העלות הגבוהה ניסינו לנצל עד הסוף כל יום, אבל הילדים היו באקסטזה ממש, וגם אנחנו נהננו מאוד. ציפיתי מראש לכתוב בסוף משהו ציני על זה שסוף-סוף הסיוט נגמר, אבל זה באמת מקום מאוד נחמד וכיפי, ובלבד שדואגים להימנע מתורים ארוכים, ולא מגיעים לשם בסופי שבוע (עשינו את הטעות הזאת ביום הראשון ובאחרון), שאז הוא הופך לגיהנום של כתפיים ומרפקים.

נראה לי שבכל היבט היה טיפה יותר כיף, יותר מושקע, יותר מהנה ממה שציפיתי מראש. היה מרשים לראות את היעילות שבה הכול מתפקד. נגיד, איך העובדים מצליחים להכניס אלפי מבקרים לשעה לכל מתקן ככה שכולם יהנו. וגם: מכירים את הצלמים האלה שמצלמים בכניסה לכל מיני פעילויות ומתקנים שאחר כך אפשר לקנות מהם את התמונות? אז פה, אחרי הצילום פשוט העברנו את צמיד או כרטיס הכניסה מעל מכשיר שלצלמים יש על החגורה (איזה סוג של סמארטפון אנדרואיד, ממה שראיתי), ותוך דקות הגיעה אלינו נוטיפיקציה לאפליקציה של דיסני וורלד על הסמרטפון, ואפשר היה לראות את התמונה ולקנות אותה ולהוריד אותה מייד באיכות מקורית דרך רשת הוויי-פיי שפרושה בכל מקום. חשבו על כל פרט.

המתקנים והבילויים עצמם הולכים חזק על חוויה אימרסיבית כוללת. זה לא "מתקן לונה-פארק עם דמויות של דיסני עליהם": כל מתקן נמצא בתוך אזור שלם שמוקדש לסרט או לז'אנר או למדינה הרלבנטית (תלוי בפארק), כולל תפאורה, מסעדות ודוכני אוכל בסגנון המתאים, חנות מזכרות, צילומים עם הדמויות המחופשות, כל העובדים בתחפושות מתאימות, וכו'. כך שהמתקן, גם אם הוא מרשים בפני עצמו, הוא בסך הכול אמצעי כדי לספר (או לספר מחדש) את הסיפור שמאחורי הכול. ומכיוון שדיסני בשלב הזה כבר רכשו חלק גדול מתעשיית הקולנוע, יש להם הרבה סיפורים לספר.

עוז נהנה להצטלם עם דמויות של דיסני בכל הזדמנות, שני והגדולים התלהבו מאוד מרכבות ההרים, ובדקו שוב ושוב את הגבולות של עצמם, ושל מגבלות הגובה במתקנים, ושל הוריהם. אני אישית לא אוהב רכבות הרים בגלל הנפילות, אבל נעמה עלתה איתם בכיף. כן אהבתי את הרכבות שנוסעות בתוך סיפורים וסרטים ומספרות אותם עם בובות ומגוון אפקטים, במין סוג של צורת אמנות משל עצמה שלא יוצא לראות כמעט בשום מקום אחר. הכי אהבתי את המתקן של "פיטר פן", שמתחיל בזה שמעופפים בחדר של וונדי והאחים שלה ואז יוצאים דרך החלון ורואים את לונדון הלילית מלמעלה עם כל האורות. נראה לי שהמדיום מאוד התאים לתוכן במקרה הזה, בגלל התעופה. וגם את "שודדי הקריביים", המתקן שבעקבותיו נוצר הסרט. למען החוויה עלינו גם על "זה עולם קטן" העתיק, שהיה קאמפי לגמרי.

הכי-הכי מרשים היה אחד המתקנים החדשים, של "אווטאר", שבו יוצאים לטיסת-חניכה בפאנדורה מעל גב של באנשי. (וכאן אני מספיילר את המתקן אז אולי תרצו לסיים את הקריאה פה). זה, בגדול, סימולטור, עם מסך ענק שמקיף את המבקרים מלמעלה עד למטה, ונותן טיסה דרך פאנדורה וים של אדרנלין. הוא אימרסיבי במקסימום: לא מספיק המסך הענק, ולא מספיק שהכיסאות נופלים קדימה ואחורה ומעלה-מטה ככה שמרגישים את התעופה של הבאנשי ממש בעצמות. אפילו רסיסי המים על הפנים זה כבר משהו כמעט סטנדרטי במתקנים מהסוג הזה. אבל לא ציפיתי להריח את היער כשעוברים דרכו ואת הטחב כשנכנסים למערה. ולהרגיש את הבאנשי *נושם*: הכיסא הוא בעצם אוכף, בעצם יושבים על מה שאמור להרגיש כמו באנשי, ואני הרגשתי שהכריות בצדדים שלו, שהירכיים שלי עליהם, מתרחבות ומתכווצות בקצב יחד עם הפסקול והתרחשויות.

והאימרסיביות גם לא התחילה במתקן עצמו, אלא כבר בכניסה אליו, ובתור אליו, ובהדרכה שעוברים בכניסה, כשכל המסדרונות והאולמות מעוצבים כמו הבסיס על פנדורה, עם קירות המתכת והמיית המכונות ומסכי הווידיאו שמסבירים מה הולך לקרות עם שחקנים מתוך הסרט. ומה שהם אומרים זה "תיכנסו ותשבו על האוכפים, ואנחנו ניצור קשר עם האווטאר שלכם כדי שתוכלו לחוות את התעופה על הבאנשי", בקטע ריאליסטי. פתאום קלטתי שכל הסדרנים בתורים, שלובשים מדים שמזכירים את אלה בסרט, לא מחייכים בכלל. הם מנומסים אבל ענייניים בסגנון כמעט צבאי. זאת אומרת, שזה לא סתם שהם מתאימים את הסגנון שלהם לאווירה, הסגנון שלהם *מהונדס*, על ידי מי שתכננו את המתקן, כדי לתמוך באספקט ספציפי של החוויה הכוללת. וככה, מהרגע שרואים את הסלעים הענקיים המרחפים בתוך הפארק ומתקרבים אליהם כדי לעלות על המתקן, ועד הרגע שטסים דרך הג'ונגלים, אין אף נקודה שמפרידה בין "אני תייר שבא לעשות אטרקציה" לבין "עכשיו אני נכנס לתוך אשליה ומעמיד פנים שאני רוכב על באנשי". הרצף בין המציאות לאשליה כל כך הדרגתי, כל כך מטושטש בקפידה, שלא ברור מתי נגמר אחד ומתחיל אחר. אז המתקן הזה הוא (ממה שראיתי) הכי טוב שדיסני וורלד מציע, אבל הוא מאוד מייצג את הרעיון הכללי של כל דבר בו.

 

כל מרכז פלורידה מלאה במקווי מים וכולם מוקפים בשלטים שמזהירים לא להאכיל את האליגטורים. כמו כן הפלורידיאנים לא מפסיקים לנסות לסמלטק אותי וזה בלתי נסבל. האליגטורים, לעומת זאת, שומרים את עצמם בעיקר לעצמם.

לאחר אזור אטלנטה תכננו לנסוע לפלורידה, מרחק שמונה שעות נסיעה, אז כבר ניצלנו את ההזדמנות ועצרנו גם בסוואנה, ג'ורג'יה, בערך באמצע הדרך, כדי לפצל את הנסיעה הארוכה ולראות קצת את הדרום הישן.

חנינו בפארק מדינתי, שזה תמיד הכי נעים ויפה ומרווח, אולי ארבעים דקות מחוץ לעיר. הנוף נראה קצת כמו סוואנה אפריקנית, עם מישורי עשב נרחבים, אבל כשמתקרבים אפשר לראות שאלה פשוט ביצות, והעשב צומח מתוך מים. הילדים התרשמו מהשינוי לעומת היערות העבותים האינסופיים של אזור אטלנטה, ויונתן העיר שזה נראה כמו המקום שבו גרים אריות וקרנפים. מזג האוויר התחמם סוף סוף, מה שבאקלים המוזר של החוף המזרחי, שטרם הצלחתי להבין אותו, אומר עוד לחות והרבה יותר גשם. אבל גם זה היה מרענן.

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-ve

סוואנה, ג'והג'ה, היא עיר יפה, מרגע שצלחנו את פרוורי העוני המרופטים בכניסה למרכז העיר. חנינו ליד פארק
פורסיית', הלכנו ברגל לנהר סוואנה, וחזרנו. היא די אופנתית, גם מבחינת המראה וגם מבחינת המסחר, מסעדות וחנויות, וגם מבחינת האנשים והאווירה שבה. מלא-מלא היפסטרים. אני חשבתי שיש הרבה היפסטרים בסן-פרנסיסקו, אבל זה כלום לעומת סווואנה. יותר מהכול היא הזכירה לנו את רובע לב העיר בתל-אביב, ובמיוחד את אזור שדרות רוטשילד, עם הבניינים הישנים שלה.

הכיכרות הקטנות המפורסמות שמפוזרות בגריד שלה במרווחים שווים, הם כמו קופסה של שוקולדים: אתם אף פעם לא יכולים לדעת מה תקבלו. מגיעים ורואים. לפעמים זה פסל ברונזה של גיבור ממלחמת העצמאות, לפעמים עמוד שיש לבן לזכר איזה קרב נשכח, לפעמים רק מזרקה או דשא או רחבה. באחת מאלה גם צולמה סצנת הפתיחה המפורסמת של "פורסט גאמפ".

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-ve

לסיום שטנו קצת במעבורת על הנהר (שהיה פחות מעניין) והלכנו גם לאכול ארוחת ערב, כי סוואנה ידועה באוכל המצוין שלה. רצה המקרה וזאת היתה מסעדת קונספט סביב רעיון הטריילר-פארק, בעיצוב ובשמות המנות וכו', ואפילו עם הסרט "לגדל את אריזונה" של האחים כהן מוקרן ללא קול על מסך ענק על הקיר. זה קצת עצבן לי את הקלצ'רל אפרופריאיישן אבל האוכל היה מצוין והאווירה נעימה אז נו בסדר. אחרי הקינוח ארזנו ילדים לעגלות ומנשאים והם נרדמו יפה עוד לפני שהגענו לאוטו.

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-ve