לאחר שמיצינו את אטלנטה, נסענו לחווה של חברים שלנו במערב ג'ורג'יה, כמעט על גבול אלבמה.

את מליסה ואייברי היכרנו במפרציה. אני התרשמתי מאייברי כמישהו שיש לו גישה אינטואיטיבית לכל דבר מכני, שמתעניין בהכול ויודע על הכול וגם לא רק קורא אלא גם מנסה ובודק בעצמו כל דבר, לראות איך הוא עובד ואיך אפשר לשפר אותו, ומתחזק את הכול בעצמו. כשנפגשנו הוא עבד בפייסבוק, ולפני כן בגוגל, ותכנן מערכות חשמל לציוד התקשורת שלהם, אבל הבנתי שלפני כן הוא עבד בתחומים אחרים שלא קשורים למחשבים בכלל. לפני שלוש או ארבע שנים, לצערנו, הם התייאשו ממפרציה והחליטו לחזור לג'ורג'יה ולגור בחווה עם הילדות ולגדל תרנגולות. אז זאת היתה נראה לי בחירה קצת משונה, האמת. מי עושה כזה דבר?

החווה על שטח ענקי, ונסענו כמה דקות בכביש עפר עד שהגענו קרוב לבית. הוזמנו לארוחת ערב: ארנבת צלויה, מתוצרת החווה. אף פעם לא אכלתי ארנבת והסתקרנתי; על הצלחת זה נראה כמו עוף, מרקם של עוף, אבל אחרי כמה ביסים שמים לב לאיזה טעם ייחודי נוסף, כמעט חריף, שדווקא מצא חן בעיניי.

מסתבר שאייברי שחט את הארנבת הזאת בעצמו. "זה לא בגלל שאנחנו אוכלים אותה בעצמנו, זה בגלל שזה בשר ארנבת. גם את בשר הארנבות שאנחנו מוכרים אני שוחט בעצמי. זה הכול רגולציה ולובינג של Big Ag. בשר כבש ובקר זה שוק גדול, הם רוצים שליטה עליו, אז דאגו שהחוק יאמר שחייבים לשחוט רק במשחטה מורשית. אבל בשר ארנבת זה נישה, לתאגידים הגדולים לא אכפת, ואז פתאום מסתבר שאין שום בעיה וגם החוואים יכולים."

בסך הכול היינו שם יום וחצי, ולא הזזנו את האוטו בכלל, אלא התלווינו לאייברי ולמליסה בעבודת החווה. יש להם פרות, כבשים, תרנגולות, וארנבות. הכול מכוון ומתוכנן, לכל חיה וצמח שגדל שם יש חשיבות ותפקיד. הם לא מאמינים בלשנע אוכל מבחוץ עבור החיות; הם דואגים שהוא יגדל בחווה עצמה, והחיות אוכלות אותו ישר מהאדמה. ככה הם מבססים מחזור טבעי של תזונה מחיות שונות, צמחים וקרקע, שמתחזקים אלה את אלה עם מינימום תוספות מבחוץ.

כל בוקר מזיזים את העדרים של הפרות והכבשים. אייברי מקים גדר סביב שטח מסוים, פותח שער למכלאה הקודמת, וכל העדרים שועטים למכלאה החדשה לאכול את העשב הקצת-יותר-טרי. אייברי סוגר את השער מאחוריהם וככה זה נשאר עד להזזה הבאה למחרת.

"אני לא יכול פשוט לתת להם לשוטט חופשי, כי הכי טעים להם זה הניצנים של העשב הכי חדש שרק התחיל לצמוח. אם אני אתן להם להסתובב בכל השטח הם יחפשו רק אותו, עד שכל העשב בכל החווה ימות. ככה הם אוכלים הכול בשטח שאנחנו מקצים להם, והעשב בשאר השטח יכול לצמוח חופשי.

"כל החווה מלאה בזבל כבשים ופרות, ככה זה אמור להיראות. ככה האדמה מקבלת דשן. אחרי שהפרות והכבשים עוזבים את השטח, אנחנו מכניסים פנימה את התרנגולות. הן מפזרות את הזבל על האדמה. בעיקרון — לא כרגע, כי קר — מתבסס בזבל גם מחזור של זבובים, אבל התרנגולות אוכלות את הרימות ומפחיתות גם את המפגע הזה. אחרי התרנגולות אנחנו מכניסים את הארנבות. הזבל שלהן טוב במיוחד בתור דשן, כי הן מאוד גרועות בלמצות חומרי תזונה מתוך האוכל שלהן."

מה אתם עושים אם ארנבות בורחות?

"מנסים לתפוס אותן. הכליאה בכלוב דופקת אותן מנטלית ואין להן מושג איך להתחבא ולברוח, אז זה לא מאוד קשה. אבל הן מתאפסות על עצמן תוך כמה ימים בשטח. אחרי יום בחוץ, הרבה יותר קשה לתפוס אותן. אחרי יומיים, כמעט בלתי אפשרי."

ואז מה אתם עושים?

"במקרה כזה אנחנו למעשה, אה, יורים בהן. אין ברירה, אלה ארנבות אירופיות, הן משמידות שטחים שלמים ביעילות. אם הן יתחילו להתרבות בחופשיות תהיה לנו כאן בעיה גדולה מאוד."

 

הסתקרנתי איך הם החליטו פתאום לעשות את השינוי הדרמטי הזה באורח החיים שלהם.

"היינו הולכים לשווקי איכרים לקנות בשר ומוצרים אחרים. ואני דאגתי לחוואים, אם הם מרוויחים מספיק כסף. היה נשמע לי הגיוני שהם מפסידים. אז חזרתי הביתה ובדקתי והתחלתי למלא טבלת אקסל עם הכנסות והוצאות והכול, וגיליתי שדווקא הם מסתדרים יפה. והתחלנו לחשוב יותר ויותר שאולי אנחנו רוצים לעשות את זה בעצמנו.

"בסוף, ההחלטה התקבלה עבורנו. בעלי הבית שלנו בקליפורניה החליטו שהם רוצים למכור את הבית וביקשו שנעזוב תוך שלושה שבועות. זה לא היה אפילו חוקי, אבל כבר לא היה שווה להילחם על זה, אז ארזנו מהר-מהר וחזרנו לג'ורג'יה. גרנו אצל ההורים שלי כמה חודשים עד שהסתדרנו על עצמנו וקנינו את החווה הזאת, ומאז אנחנו כאן.

"החלטנו מה לגדל לפי איזה בשר איכותי אפשר למכור. אנחנו רוצים לבדל את עצמנו. חזירים ופרות לכולם יש. ארנבות, לא כל כך. את הבשר אנחנו מוכרים בשווקי איכרים. לא פה, רק באטלנטה. זה אזור כפרי מאוד, וכשאנשים כאן שומעים "שוק איכרים" הם חושבים "מציאות". בשר בקר אפשר לקנות בשלושה דולר לפאונד, וכשהם שומעים שאני רוצה שמונה הם חושבים שהשתגעתי. אבל בעיר מבינים את הערך.

"כל החיות פה משוטטות חופשי, כך שכמעט כל האוכל של החיות זה עשב טרי שגדל כאן. אני לא משתמש בדשנים מלאכותיים. דשנים מלאכותיים נותנים תוצאות טובות בטווח הקצר כי הם מכילים בכמויות גדולות את חומרי התזונה הבסיסיים, אבל מחליפים ומונעים את המחזור הטבעי של העשרת הקרקע, ואז חוואים נאלצים להמשיך ולהשתמש רק בהם. והם לא מספיקים, כי יש עוד חומרי תזונה משניים שהם לא מכילים."

כל משפט שני שאייברי אומר מכיל איזה ציטוט ממחקר, או אנקדוטה חקלאית היסטורית, או סיפור על חוואי אחר שהוא מכיר אישית או עוקב אחריו ביוטיוב שעשה משהו דומה והצליח או לא הצליח. רפרנסים ספציפיים אני לא זוכר כמעט בכלל, אבל אני מרגיש שאין שום גבול לעומק שהוא יוכל להיכנס לכל נושא ותת-נושא, אם אני רק אמשיך לשאול. מדי פעם אנחנו עוצרים, כשהילדים מתרוצצים מסביב, והוא מתכופף ומסב את תשומת ליבי לאדמה, או קוטף ומראה לי איזה עלה עשב שגדל בה. יש עשבים שמעידים שהאדמה חומצית מדיי, ואולי צריך לפזר עליה אבקת אבן-גיר; יש סוגי עשב שהוא מנסה לגדל למאכל החיות מזה זמן, ולא מצליח כל כך, ויש כאלה שדווקא צמחו יפה, לפחות בחלק מהשטח; יש כאלה שבהינתן תנאים מתאימים צומחים נפלא ומהר והפרות והכבשים אוהבות אותם מאוד אבל קמלים ברגע שהתנאים משתנים קצת, ויש כאלה שגדלים בצורה פחות מרשימה אבל עמידים בפני שינויים. יש גם עשב שנראה מושלם מכל בחינה אחרת, אבל חי בסימביוזה עם פטריה שמייצרת רעלן שפוגע ביכולת ויסות החום של הפרות שאוכלות אותו, ומעריכים שאיזה 20% מהאובדן בעדרים מגיע רק מהסיבה הזאת, ורוב החוואים שהפרות מתות להם בידיים מהיפרתרמיה אפילו לא יודעים את זה וממשיכים לגדל אותו. עשב זה נושא די נרחב, אני מגלה.

"חקלאות בדרום קיימת המון זמן. האדמה הזאת שאנחנו עומדים עליה בטח מעובדת ברציפות כבר איזה חמש-מאות שנה. לפחות. אפילו עוד לפני המתיישבים האנגלים, הילידים-האמריקאים גידלו פה תירס. וזה בעייתי, כי כל חומרי התזונה כבר נעלמו ממנה, והיא מיובשת. החריש קורע את השורשים של הצמחים ואז הם כבר לא מכסים את האדמה. וזה לא טוב שהאדמה חשופה לשמש, עדיף שיהיה מעליה עשב כלשהו, לא משנה איזה.

"כרגע האדמה הזאת ממש על הגבול התחתון של הפרודוקטיביות. אבל אפשר לשפר את המצב שלה, אם עובדים נכון. אני אמשיך ככה, ותוך עשר או חמש-עשרה שנה היא תגיע לגבול העליון של היכולת שלה, ואז יצמח עשב ירוק לגובה ובמהירות. אני יודע שזה אפשרי כי ביקרתי בחווה שהצליחה לעשות את זה, פה באזור, אולי שעה וחצי נסיעה מפה."

אתם מגדלים רק חיות לבשר? אתם לא מגדלים גם איזושהי תוצרת צמחית כדי למכור אותה?

"לא, רק בשר. אי אפשר לגדל צמחים כי– רגע, הבעיה הזאת נפתרה לא מזמן, בעצם. הפרות והכבשים היו בורחות מהמכלאות כל הזמן ויוצאות לשוטט בחווה, זה היה מאמץ גדול לתפוס אותן מחדש כל פעם. ואז ניסינו משהו: התחלנו לעקוב אחרי *אילו* חיות ספציפיות בורחות, או בורחות קודם. ניהלנו טבלה ומיפינו את כל הטראבל-מייקרים. ואז, ביום אחד, אספנו את כולן — זה היה קשה, כי אלה היו החיות הכי חכמות — ופשוט שלחנו את כולן לשחיטה. ומאז בקושי יש בריחות. החיים שלנו קלים בהרבה."

זה נשמע פוליטי.

"לגמרי", הוא מגחך.

מסתבר שבאותו לילה היו להם המלטות של כמה כבשים, מאורע משמח, ואפשר היה לראות בעדר טלאים לבנבנים ליד אמהותיהן. במהלך היום אייברי ומליסה עקבו בזהירות אחרי הטלאים הטריים, וגילו ארבעה בריאים, אחד מת בלידה או קצת אחריה (עם מום ברגל), ועוד אחד חי עדיין, אבל מסתבר שאימו דחתה אותו.

"יכול להיות שזאת שזו אשמתי", אייברי אמר. "הזזתי אותם מהר מדיי בבוקר, והאצתי גם באמהות הטריות. בדרך כלל הן רוצות להתרחק מהעדר אחרי המלטה. אולי היה עדיף לאפשר להן להישאר מאחור לעוד יום או יומיים."

אייברי ומליסה הכניסו את הטלה הדחוי והפועה הביתה לחום. אייברי נסע לחווה שכנה, וחזר אחרי חצי שעה עם קולוסטרום עיזים בבקבוק, וניסה להאכיל אותו. הטלה סירב בהתחלה, וכולנו התבוננו בחרדה. אחרי כמה נסיונות אייברי גילה בדיוק עד כמה צריך לחמם את החלב, והטלה התחיל לאכול יפה. עוז החליט שקוראים לו "שיפי".

"בטלה בן-יומו קשה לטפל ממש כמו בתינוק אנושי. צריך לקום להאכיל אותו כמה פעמים בלילה, וכל זה."

אוי, כמה זמן תצטרכו להמשיך ככה?

"עד שנוכל להיפטר ממנו."

להיפטר ממנו? אתה מתכוון…

"פשוט נמכור אותו לחווה אחרת. יש מספיק חוואים משוגעים שממש רוצים לטפל בטלאים צעירים כאלה עד שהם גדלים, אולי יהפכו אותו לכבש הרבעה. נפרסם בפייסבוק ובקרייגסליסט, בדרך כלל אנחנו מקבלים פניות מהר מאוד."

בינתיים הטלה סיים את קולוסטרום העיזים והתחיל לאכול ברעבתנות גם פורמולה, ואחרי כמה שעות נראה ונשמע הרבה יותר טוב. אייברי ומליסה צילמו אותו מזווית מחמיאה ופרסמו מודעה.

בערב הילדים שלנו שיחקו בבית עם הילדות של אייברי ומליסה, וראינו סרט ("טרולים"), וליטפנו את שיפי שלא יהיה לבד. עד שהשעה נעשתה מאוחרת וחזרנו לקרוואן לישון.

***

ביום השני התלווינו לאייברי לראות את שאר חלקי החווה. ראינו את הארגזים המחוממים שבהם גדלים האפרוחים לתרנגולות: "הם לא בקעו פה. אנחנו קונים את האפרוחים כבר חיים, הם מגיעים בקרטונים. כן, באמת." ואת האסם שבו מרבים את הארנבות: "זה זן של ארנבות-מחמד. מספיק טוב בשבילנו."

אחר כך המשכנו לטיול בחלק של הלא-מעובד של החווה. בדרך ראינו את אנה האתון, שנראתה שמחה לראות אותנו.

"במקור הבאנו אותה כדי להגן על הכבשים מפני זאבים וכלבים משוטטים. את זה היא באמת עשתה די טוב, אבל מתישהו היא החליטה שגם את הכבשים היא לא אוהבת והתחילה לנשוך אותן. אז העברנו אותה לפה. יש לה שטח גדול להסתובב ולרעות בו, ואנחנו אפילו לא צריכים להשלים את התזונה שלה."

גם ביקרנו את הכוורות שחבר של אייברי מציב בחווה, והסתכלנו לתוך אלה שננטשו כדי לראות את המבנה המשושה של חלות הדבש.

אחר כך חצינו בזהירות את הנחל שזורם בחווה ועברנו לחלק המיוער שלה. כאן העצים גבוהים וצפופים, והקרקע מוצפת מים בחלקה וצריך להיזהר איפה דורכים. קשה לראות את הקרקע: כולה מכוסה עשבים ושיחים ועלים שנשרו מהעצים, וענפים מתים ופטריות. אקולוגיה שלמה של קרקעית יער. ענף מת על הקרקע יכול להיראות קשה, אבל הוא פשוט מתפורר מתחת לנעל מרוב רקב, והאדמה שחורה ולחה בהרבה מזו של החלק המעובד של החווה.

"מתישהו נרחיב את הגידולים גם לפה, אבל לא כרגע. בינתיים אנחנו עוד מסמנים פה את גבולות החווה. אבל אתה רואה את הבלוט הענק הזה על הקרקע? אחד האלונים פה משיר אותם, הוא שייך לזן שונה מהאחרים. כבר כמה זמן אני מחפש את העץ הספציפי. כשאני אמצא אותו אני אוכל להכין ממנו ייחורים ולשתול עוד כאלה, ואז יהיו המון בלוטים ענקיים על הקרקע. זה טוב לגידול חזירים, שאוכלים אותם. חזירים ותרנגולות, הם לא אוכלים עשב. בדרך כלל מאכילים אותם דגנים, ואת הדגנים מגדלים כולם במערב התיכון ומביאים אותם לפה במשאיות. כשיקרה משבר הנפט, ענפי החקלאות האלה פשוט יתמוטטו. אבל אלה כבר תוכניות לטווח ארוך. אין לי זמן לזה כרגע."

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-ve

חזרנו אל העדרים לראות מה שלום הפרות והכבשים. נראה שהטלאים מתאקלמים יפה, וגם שיפי הוחזר למכלאה ומסתובב בה. אייברי ומליסה מעדכנים שהוא אוכל הרבה והתחזק. נראה שגם הפרות מגלות בו עניין ומלקקות אותו.

"אצל חוואים אחרים, כל הכבשים ממליטות, ביחד, בתקופה של שלושה-ארבעה ימים. והם מאכילים את הטלאים מבקבוק, ככה. עשרות מהם, בו זמנית. אבל הכבשים שלנו מזן שידוע באינסטינקט אימהי חזק במיוחד, הן ממליטות בזמן שלהן ומטפלות בטלאים בעצמן. חוץ מיוצאי דופן כמו שיפי, אנחנו לא צריכים לעשות כלום. חוואים חושבים שסגנון החוואות שלנו זה עבודה קשה, אבל לי זה נראה קל בהרבה ממה שהם עושים. לנהל הכול, המלטות, דשן, אוכל לחיות… כל מה שאני עושה זה להעביר את העדרים ממקום למקום. אבל יחד עם עבודות לשיפור החווה, זה כבר יוצא יום עבודה מלא."

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-ve

בינתיים הגיעה שעת הצהריים והגיע הזמן שלנו להיפרד. התקשינו לסובב את הקרוואן אחורה באדמה הלחה אחרי הגשם, והמשאית התחילה להתחפר בבוץ. אייברי פשוט הביא את הטרקטור, חיבר שרשרת ומשך אותנו החוצה, את המשאית עם הקרוואן ביחד. אז סיימנו את הסיבוב, עלינו על האספלט, נפרדנו ממנו ומהחווה (מליסה והילדות נסעו בדיוק לעיירה), והמשכנו בדרכנו.

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-ve

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s