פיניקס, אריזונה היא כנראה יעד פופולרי מאוד למתגוררי-קרוואנים בעונה הזאת, ורק לאחר מאמצים מצאנו מקום בחניון שנמצא ברחוב שלם של חניוני קרוואנים, באחד הפרוורים המזרחיים של העיר, מלאים כולם בפנסיונרים. הכוונה היתה שהילדים יעשו דברים וישחקו וילמדו וינוחו קצת מהנסיעה הארוכה. לשמחתנו גילינו שפיניקס היא עיר גדולה ומגוונת ונעימה (טוב, אולי בקיץ היא פחות נעימה) עם המון פעילויות. היינו שם שלושה ימים אבל בכיף היינו יכולים להישאר שם גם שבוע.

הלכנו ללגולנד המקומי – לא פארק שעשועים הפעם, אלא מרכז מבקרים, משחקיית-ענק ומרכז יצירה ממוקד-לגו. מאוד נחמד ומהנה, וגם קצת יותר בטעם, מבחינתי. למחרת לקחתי אותם למוזיאון המדע של אריזונה, מוזיאון גדול ומגוון והיה כיף גדול. בין שאר למדנו על מערכות שונות בגוף, ועל איך עובדים איתני הטבע השונים.

ביום האחרון הלכנו למוזיאון הטבע של אריזונה נעים וחמוד שממוקד בעיקר בדינוזאורים (שזה קטע של אריזונה, הרבה מאובנים נמצאו שם) אבל גם עם תצוגות יפות על ההיסטוריה של מדינה, מתקופת הילידים ועד לתחילת ההתיישבות של הספרדים, המקסיקנים, ויותר מאוחר האמריקאים. בדיוק באותו ערב, לאחר שעת הסגירה, היתה מתוכננת שם גם פעילות חיפוש ביצים לכבוד איסטר, עם המון הפעלות לילדים כמו משחקי חפש את המטמון בין המוצגים, ופינות יצירה, ופינות ליטוף לזוחלים, אבל כשביררתי הסתבר שהיא תהיה פתוחה אך ורק לחברי המוזיאון ולמי שהזמינו כרטיסים מראש, והתבאסתי כי הם ממש אוהבים דברים כאלה. למזלנו הגיעה לסקר את הארוע כתבת טלוויזיה של ערוץ 12 המקומי, וביקשה מאנשי המוזיאון לראיין גם ילדים מבעבעים במיוחד ("bubbly kids"). עוד לא סיימה את המשפט וכבר חלפו לידה עוז ויונתן מתלהבים ומקשקשים ביניהם בדרכם למאובני הפטרנודונים, והיא קראה מייד "אותם! אני רוצה אותם!". וכך זכו יונתן, עוז, ורפאל להופיע בשידור חי מחפשים ביצי איסטר (לצערי אין וידיאו), וגם קיבלנו כרטיסים חינם למסיבה בערב ולכל הארועים, וגם מצאתי סידור להעסיק את הילדים עד הלילה, במקום להתחיל לחפש פעילויות בחמש בערב.

מעניין לראות עד כמה רחוק משפיעות הערים הגדולות על סביבותיהן. במרחק שעה וחצי נסיעה יש פרוורים, כמובן, וערי לווין. ואם ממשיכים עוד, ערים קטנות ובינוניות, עיירות וכפרים, שהעיר הגדולה בשבילם רחוקה מדיי לנסיעה יומיומית, אבל היא כן מקום לנסיעה לבילוי, או לתרבות, או לעסקים, או לקניות לא-טריוויאליות. מעבר לזה, העיר מורגשת עדיין, אבל בדרכים מרומזות יותר. שלטי הדרכים מתייחסים אליה כנקודת ציון. המצרכים בחנויות משונעים דרכה, האופנות מגיעות ממנה, הכלכלה והתרבות מושפעים קודם כול ממה שקורה בה. היא לא נראית מעולם, ובכל זאת תופיה קובעים מרחוק את סדר החיים, וכולם מתכווננים לפיהם, כאילו מרימים מבט מדי פעם לכיוונה הכללי, בין אם בחיוך או בחשש.

אבל אם נוסעים עוד יותר רחוק מזה — כבר לא. חוצים קו בלתי-נראה, וכל המצפנים התרבותיים מפסיקים פתאום לעבוד. שם העיר הגדולה עוד מופיע על שלטי הדרכים, אבל לצד עוד שמות, של ערים גדולות ורחוקות אחרות. הכפרים והעיירות המקומיים הם פשוט כפרים ועיירות, ללא מרכז. הם לא קרובים לעיר או רחוקים מהעיר, הם לא בדרך אליה או ממנה, הם לא חלק משום מערכת. הם פשוט שם, מתקיימים, כשלעצמם. המציאות הפיזית מחרישת-אוזניים, כמו השקט במדבר.

עזבנו את אוסטין, אבל בעצם עזבנו את כל מזרח ארצות הברית, בנסיעה ארוכה-ארוכה מערבה. המרחקים לא ייאמנו. נוהגים כמה שעות, ועדיין נוסעים. נמנמתי שלוש שעות יחד עם הילדים בנסיעה, וכשהתעוררתי עדיין לא השתנה כלום. בדקתי במפה: נוסעים, עדיין על אותו כביש, באותו כיוון, כמעט באותה נקודה במערב טקסס.

אז כבר חצינו את קו האורך 100°. בין מזרח למערב ארצות הברית יש הרבה גבולות, וזה אחד מהם: הקו שממערב לו אין מספיק משקעים (מהלחות שעולה ממפרץ מקסיקו) כדי לקיים חקלאות בעל, ולכן עד לחוף המערבי כמעט ואין חקלאות, ולכן כמעט ואין אנשים. במילים אחרות, מדבר. אני ציפיתי שהשינוי יהיה הדרגתי, אבל הוא היה חד לגמרי: בבת אחת, כל ערוצי הנחלים שחצינו הפכו ליבשים. הכפרים והעיירות נעלמו מהנוף, והסימן הכמעט יחידי לישוב קבע באזור, לאורך שעות של נסיעה, הן הגדרות והשלטים שמכריזים כל כמה עשרות קילומטרים על שטח של חווה כלשהי. אבל גידולים אין בה; בטח רק שטחי מרעה לפרות. באחת הפעמים שבדקתי איפה אנחנו נמצאים גיליתי שבלי לשים לב חצינו את נהר Pecos, שידוע היסטורית בכך שמעבר לו אין דבר פרט לפורעי חוק ולשופט רוי בין. לא אכחיש שעבר בי רעד.

בסוף מצאנו עיירה גדולה בדיוק מספיק כדי שיהיה בה וולמארט, וחנינו שם ללילה.

בוקר טוב מאוזונה, טקסס. ולהלן העדכון: אין שום דבר בכלל באוזונה, טקסס. זה חור. עד כאן עדכוננו מאוזונה, טקסס. תודה שהייתם איתנו.

אז נוסעים עוד. עוד מדבר, עוד שיחים, עוד כביש, עוד גדרות של חוות.

"ככה תמיד דמיינת את אל-פאסו?"

"לא דמיינתי את אל-פאסו מעולם."

ראינו מרחוק את הנהר ריו-גרנדה, שמפריד בין אל-פאסו האמריקנית לסיודד-חוארז המקסיקנית, ובליבה פסל האיקס האדום הענק, בולט לקילומטרים. ואז חצינו את הריו-גרנדה עצמו, למדינת ניו-מקסיקו. תוך שעתיים נסיעה חצינו גם את קו פרשת המים היבשתית, מה שאומר שטכנית עברנו סופית למערב ארצות הברית.

"אם כבר שיחקנו אותה היום, והגענו עד כאן, אולי נמשוך כולה עוד חמש שעות נסיעה עד פיניקס? יש שם סניף של לגולנד".

אלוהים אדירים, הארץ הזאת לא נבנתה בקנה מידה אנושי בכלל.

עד פיניקס לא הגענו באותו יום, אבל כן הגענו לטוסון, אריזונה, וחנינו בוולמארט ללילה. קמנו למחרת בבוקר עם נוף מדברי הררי משגע ומזג אוויר קריר מאוד, אז החלטנו שאם אנחנו כבר נמצאים במרכז קניות זאת הזדמנות לקחת את הילדים לראות סרט. "פיטר רביט".

היה מאוד מוצלח, ואז התקפלנו בחזרה לאוטו והמשכנו צפונה לכיוון פיניקס, כשאנחנו מתחמקים מסערות חול על הכבישים וקוראים בקפידה את השלטים שמדריכים את הנהגים איך להתנהג במקרה שהם נקלעים לתוך אחת כזו בכל זאת.

פיניקס, בירת אריזונה, היא עיר נאה ונעימה, גדולה יותר משציפיתי, עם כמה מיליוני תושבים באזור המטרופוליני שלה, "עמק השמש", על אחד היובלים של נהר קולורדו. ואריזונה עצמה היא המדינה הצעירה ביותר בארה"ב היבשתית, מתחילת המאה העשרים. במקור האזור כולו התבסס על כריית נחושת, גידול כותנה, ותיירות-מרפא לחולי שחפת מהחוף המזרחי שבאו להשתעל קצת באוויר המדברי החם והיבש. היום, כשהמזגנים זולים והנדל"ן יקר, פיניקס פורחת מחדש כעיר הייטק.

נשארנו שם כמה ימים להתאושש קצת מהנסיעה, לאגור כוחות לחלק האחרון של המסע, ולתת לילדים ליהנות מהפעילויות שיש לפיניקס להציע (עליהן אני אכתוב בהמשך). סגנון הבנייה הייחודי של דרום-מערב ארצות הברית מאוד בולט בה — וגם בטוסון ובאל-פאסו — עם בתים מאבן-חול אדומה וחומה, עם כרכובים מעוגלים, ועיטורים גיאומטריים על בניינים וגשרים, פרחים אבסטרקטיים וספירלות, שנראים כמו סמלים ילידיים. אי אפשר לטעות ולחשוב שאנחנו בכל מקום אחר.

מבחינת השייכות של פיניקס לאזור מטרופוליני — היא נמצאת בדיוק… על הגבול. ממזרח, שטח ההפקר השטוח והאינסופי, שרק עכשיו סיימנו לחצות. וממערב, כמעט כלום. אלא רק רמז, התחלה, של נפילה ארוכה-ארוכה, איטית בהתחלה אבל הולכת ומואצת, מורגשת ויותר ויותר, לתוך אזור ההשפעה הענקי של מטרופולין לוס-אנג׳לס.

אחרי שלושה ימים התארזנו ונסענו צפון-מערבה, לכיוון לאס-וגאס. כל קילומטר שאנחנו נוסעים, הנוף והצמחיה הופכים להיות יותר ויותר טיפוסיים לאזור. תילי-סלעים שחוקי רוחות ושטפונות, צמחיה משונה, שנראית אחרת כל כך מצמחי המדבר של המזרח התיכון, עם קקטוסי-ענק ושיחים מוזרים, חלקם בפריחה אביבית מלאה.

בצהריים עצרנו בתחנת הדרכים Wikieup, האותנטית כמעט עד כדי פרודיה, אכלנו והתרעננו, ואז המשכנו בדרכנו.

לקראת ערב חצינו את נהר קולורדו לנוואדה, ובילינו את הלילה בחניון של וולמארט. ולמחרת בבוקר החנינו, סוף סוף, את הקרוואן בחניון ליד מלון גראנד, ועשינו צ'ק אין.

בלאס-וגאס כבר היינו כמה פעם-פעמיים, אבל אף פעם לא הגענו אליה ממזרח ארצות הברית. וההבדל בפרספקטיבה מורגש. הצורה שבה אורחי המלון והתיירים מתלבשים, הכיתוב על החולצות שלהם, הסנדלים האופנתיים, התסרוקות, הדיאלקט, נושאי השיחה, המוסיקה שהם שומעים או שמשמיעים להם: אלה אנשים מלוס אנג'לס. רשמית, העיר הגדולה עדיין במרחק של לפחות ארבע שעות נסיעה וגבול-מדינה אחד. אבל הנה: מעבר לכל המרחק, היא כבר פה.

בין הקולורדו לריו-גרנדה

אוסטין היא עיר היפסטרים, ולא מזכירה בכלל את הטקסס שהכרנו ביוסטון. ביום השני שלנו לקחתי את הילדים ל-Austin Toy Museum, שנמצא ברחוב כל כך היפי שהוא נראה כאילו הוציאו אותו ישר מסרט. במוזיאון יש צעצועים משנות השמונים בעיקר, כמו בובות אספנים של סטאר-וורז והי-מאן בסידורים מרשימים, וברביות בלבוש דיסקו נוצץ, וגם אוסף משחקי ארקייד עתיקים, ובסך הכול נראה כמו שדמיינתי בגיל שמונה את פסגת חיי העושר. לי זה היה מגניב והילדים נהנו מהארקייד, אבל זה היה די שונה ממוזיאון הילדים שדמיינתי שיעסיק אותם יום שלם. אחרי שעה השתעממנו, אז חזרנו לאוטו (ועברנו ליד הקפיטול של טקסס, שם הייתה בדיוק הפגנה ענקית בעד פיקוח על נשק) ונסענו לפארק Zilker הענק, עם גם שעשועים גדול וכיפי, שבו היו כבונוס לא פחות משני ליצנים שונים בשתי הפינות של הפארק, שניפחו לילדים בלונים בצורות של חיות ומדי פעם שלחו זה לעבר זה מבטים זעופים.

Maker:0x4c,Date:2017-10-22,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

ביום האחרון הלכנו עם חברים להופעה חיה פתוחה בבית קפה/מסעדה/סופרמרקט Central Market. הילדים רקדו ושיחקו בגן שעשועים ליד, ואנחנו אכלנו ושתינו בירה והקשבנו למוסיקה.

עברנו לאוסטין, בירת טקסס. בתור התחלה הלכנו ל-Austin Nature and Science Center, שזה מוזיאון טבע פתוח שמאפשר לילדים לראות את בתי הגידול של החיות ואז להיכנס לביתנים השונים וללמוד עליהן עוד. היה שם מגרש גדול שהילדים יכולים להתאמן בו בלחפור שרידי מאובנים, ואחר כך יונתן ניצל את ההזדמנות כדי להבין איך משתמשים במאזניים אנלוגיים. היה שם גם שעון שמש אז יכולנו ללמוד גם על איך זה עובד, ועל ספרות רומיות.

ביוסטון ראינו גם:
– את מוזיאון הטבע Houston Museum of Natural Sciences, גדול ועם תערוכות יפות ומגובשות. בין השאר היתה שם תערוכת מאובנים שסודרה באופן כרונולוגי, מהטרילוביטים ועד לניאנדרטאלים, כולל כל הדינוזאורים והממותות בדרך, וסידרה לנו יפה את הראש. הילדים הכי נהנו, אני חושב, בתערוכת הסלעים והמינרלים, דווקא, וגם בתערוכה יפה של תכשיטי פברז'ה, אם כי היינו צריכים להבהיר שכששאלנו איזה הם הכי אוהבים לא התכוונו שנקנה להם. וגם השתתפנו בהצגה מדעית על פולימרים.

– את מוזיאון הילדים הכי גדול ומושקע שראינו, Children's Museum of Houston, עם ארבע קומות עמוסות בפעילויות כיפיות וגם חינוכיות במידה סבירה. היינו יכולים לבלות שם שבוע בכיף, אבל הסתפקנו ביום וחצי.

– לקחתי את רפאל ושירה ל-Nature Discovery Center השכונתי, מוזיאון חינוכי קטן על טבע ובעלי חיים, שחלקו פתוח בתוך היערות והנחלים ומאפשר לילדים גם ללמוד על הטבע וגם לחוות אותו בעצמם.

יוסטון נקראת "עיר החלל" בגלל מרכז החלל ג'ונסון שנמצא בה. עכשיו, לנאס"א יש כמה מרכזים ברחבי ארצות הברית ובכל אחד מהם מתבצעת פעילות שונה. בהאנסטוויל, אלבמה, מתכננים טילים, במסיסיפי בודקים אותם, במרכז קנדי בפלורידה משגרים אותם. וביוסטון, נמצאים האסטרונאוטים. בעצם כל פעילות החלל המאוישת מנוהלת מפה, החל מפיתוח כלי רכב מאוישים, הכשרה ואימונים, ועד פיקוח וניהול הטיסות המאוישות שנמצאות בה. לכן גם קוד הקריאה "יוסטון" ברדיו.

יש שם מרכז מבקרים גדול ויפה אז הלכנו לבקר בו. ראינו את הקפסולה המקורית של אפולו 11 שנמצאת שם בהשאלה מהמוזיאון הסמיתסוני, שפספסנו כשהיינו בוושינגטון. ואז יצאנו לסיורים, וראינו את חדר הבקרה שממנו מנהלים את המשימות המאוישות, ואז את ההאנגאר הענק שבו נמצאים העתקים מדויקים של מודולים שונים בתחנת החלל ושל חלליות אחרות, שהאסטרונאוטים מתאמנים בהם. ולא רק רכבים פעילים אלא גם מתוכננים, כמו חללית הדור הבא "אוריון", ואפילו רכבי שטח למאדים שכרגע מפתחים. אסטרונאוטים שעובדים עליהם לא ראינו (טוב, היה סופ"ש) אבל כן היה שם איזה קורס עם בני נוער, וקינאתי בהם מאוד.

יש שם גם טיל סטורן V שוכב על צידו ומפורק לשלביו, עם חללית אפולו, במיצג דומה מאוד למה שראינו במרכז קנדי בפלורידה, אולי קצת יותר נוח להתבוננות. בהתחלה הייתי מתבאס מזה שאנחנו לוקחים את הילדים לראות דברים דומים או שכבר ראינו, אבל עם הזמן אני רואה את הערך בזה: בכל פעם הם לומדים דברים מזוות טיפה שונה, בהקשר אחר, והחזרתיות עוזרת להם להבין דברים יותר לעומק. יונתן ועוז התעניינו מאוד בחלקים השונים ובמנועים, ושאלו מה כל דבר עושה. יונתן התעניין במיוחד במגדל שמעל קפסולת אפולו: זו מערכת ההימלטות משיגור, שמכילה טיל נפרד שמופעל אם יש מצב חירום בשלבים ההתחלתיים של השיגור קרוב לקרקע, ואז הוא מושך את הקפסולה עם האסטרונאוטים כמו פקק מבקבוק עד לגובה גבוה מספיק לפתוח מצנח. היו שם פוסטרים עם תיאורים של כל אחת ממשימות אפולו, ויונתן התעניין מה היו ההישגים של כל אחת מהן, במיוחד אלה שקדמו לנחיתות על הירח ורק בדקו את המערכות השונות. היה מרשים לראות את ההדרגתיות של הפיתוח: לא התקדמו לשלב הבא לפני שנבדק כל מה שאפשר במשימה הקודמת.

המיצג הכי בולט שם הוא של מעבורת החלל המורכבת מעל המטוס הנושא שלה, ואפשר היה להיכנס לשניהם. המעבורת היא העתק (עם חלק מהרכיבים המקוריים, אומנם), אבל המטוס הוא אחד משני המטוסים שאכן היו מטיסים את המעבורת מקליפורניה לפלורידה כשהיה צריך. זאת היתה ההזדמנות שלנו להתרשם איך המעבורת נראית מפנים, עם לוח השעונים של הטייסים והמרחב הפנימי והמעברים לתא המטען ולמנעול האוויר. בתוך המטוס, לעומת זאת, היו מוצגים והסברים על איך הרכיבו אותה על המטוס ואיך פיתחו את המערכת ואיזו שינויים היו צריכים להכניס במטוס בשביל זה. הילדים נהנו מהמוצגים שמאפשרים להם לנסות להרכיב מודלים של המעבורת והמטוס באמצעות מנוף, ולהריץ אותם במנהרת רוח. אני התרשמתי מאיך שאפילו מערכת יחסית שולית ולוגיסטית, כמו הטסת המעבורת ממקום למקום, זכתה לכל הרבה תשומת לב ומשאבים ופרטים ופיתוח חדשני.

ממש לקראת הסוף הספקנו גם ללכת לראות העתק מלא של "סקיילאב", תחנת החלל האמריקאית הראשונה, מלאה ומאובזרת ואפילו עם בובות-אסטרונאוטים בתוכה להדגים את קנה המידה. זה סיפור שקצת פחות מספרים אותו, אולי כי הוא טיפה עצוב, אז תשמעו:

במקור היו תוכניות די גדולות להמשך של תוכנית "אפולו" אחרי הנחיתה על הירח. בין השאר תוכננו תחנות-חלל ענקיות, בסיס-קבע על הירח, ואפילו משימת טיסה לוונוס, בהתבסס על הטילים והחללית. אבל בפועל, קצת אחרי הנחיתה, הציבור והדרג הפוליטי איבד עניין. ארצות הברית ניצחה במרוץ והיה כבר מאוד חבל על הכסף. נשארו כמה טילי סטורן V לעוד כמה שיגורים, ואחרי זה, זהו. בנאס"א מיהרו להציל את מעט מהתוכניות שאפשר היה: בנוסף לנחיתות על הירח שעוד נותרו, הם לקחו טיל סטורן V והמירו את השלב העליון שלו, בהתבסס על תוכניות קודמות, לתחנת חלל. מיכל המימן הענקי שלו ישמש כמרחב מחיה עבור האסטרונאוטים, גליל באורך 14.7 מ' ובקוטר של 6.6 מ', נפח עבודה ענקי ורציף שמגמד את מנהרות הקלאסטרופוביות בתחנת החלל הבינלאומית של ימינו. במקום שבו היתה אמורה להיות החללית "אפולו" הורכבו תוספות ציוד ומנעולי אוויר, ואילו שני השלבים הראשונים של הטיל נשארו כמו שהם כדי להביא אותה למסלול סביב כדור הארץ. ושיגרו אותה.

שלושה צוותים של אסטרונאוטים בחלליות "אפולו" הספיקו לבקר בה, עד שתוכנית אפולו הסתיימה כדי להעביר תקציבים לפיתוח מעבורת החלל, שהיתה אמורה להיות זולה בהרבה לתפעול בגלל הרב-שימושיות שלה. בינתיים סקיילאב נשארה במסלול, ממתינה לצוות האסטרונאוטים הבא שיבוא, הפעם במעבורת, לעבוד בה ולתחזק אותה. אבל פיתוח המעבורת הלך והתעכב, ואילו המסלול של סקיילאב הלך ודעך בגלל החיכוך בשולי האטמוספירה. היה ברור שבלי ביקור קרוב של חללית כלשהי שתחזיר את סקיילאב למסלול, היא תיפול ותיהרס. אבל חללית כזאת לא היתה, כי תוכנית אפולו כבר לא היתה מבצעית, והמעבורת עדיין לא היתה מוכנה, והדרג הפוליטי לא היה מוכן לאשר תוספת תקציב להאיץ את פיתוח המעבורת כדי להציל את סקיילאב. ב-1979, בדיוק עשר שנים פחות תשעה ימים אחרי הנחיתה הראשונה על הירח, נכנסה סקיילאב לאטמוספירה ונשרפה. כמה מחלקיה נפלו במערב אוסטרליה, ועירייה אחת שם תבעה את נאס"א על סך $400 בגין זריקת פסולת בציבור, ובזה נגמר העניין. כך הסתיימה סופית תוכנית אפולו, עם השמדת השריד האחרון והמונומנטלי שלה. מבחינתי היה משהו מיוחד בלראות את המרחב הענקי והשאפתני הזה, ואת החזון הנועז וארוך-הטווח שהתבטא בו. לראות את שרידי הטילים מהנחיתה על הירח, או ממעבורת החלל, זה לראות עבר גדול שהשיג את מטרותיו ואז הסתיים. אבל לראות את סקיילאב זה לראות דוגמה אחת, צעד ראשון בסך הכול, מתוך עתיד שלם, גרנדיוזי ומלא באפשרויות, שנגדע וכבר לא יקרה.

טקסס, יותר מכל מקום אחר, מרגישה לא רק כמו מדינה בתוך ארצות הברית אלא כמו אומה משל עצמה. היא מאוכלסת יותר מכל מדינה אחרת, למעט קליפורניה הרחוקה; היא גדולה יותר מכל 48 המדינות הקונטיננטליות; יש לה כמה וכמה ערי ענק משלה ומשאבי טבע משלה; והיא היתה רפובליקה עצמאית עוד לפני שהצטרפה לאיחוד. אפשר לראות את זה בכל מקום, בתרבות השונה ובגאווה של הטקסנים במדינה שלהם. למשל, נדיר לראות את דגל ארצות הברית מונף בלי דגל טקסס מונף לידו.

אנחנו הגענו ליוסטון, הגדולה בערי טקסס והעיר החמישית בגודלה בארצות הברית בכלל, וחנינו אצל חברים במשך שבוע. אחרי שסיימנו להתאושש מהנסיעה הלכנו ל"רודיאו ותערוכת הבקר של יוסטון", שזה, מסתבר, קרנבל שנתי ענק שבו לא רק מציגים ומוכרים מוצרים אלא גם, התרשמתי, מהווה חגיגה מרכזית של תרבות ומורשת טקסנית. לרודיאו עצמו כבר לא היו כרטיסים (וגם, בדיעבד, לא ברור איך היינו מסתדרים עם הילדים בישיבה ממושכת בשעות מאוחרות), אבל כן יכולנו ללכת לקרנבל ולהתרשם מהמסביב. ובכן, קודם כול הקהל: לבוש תקני לבאי הפסטיבל כולל מגפיים מעור מעוטר (כמובן!) וכובע (כמובן!). וביניהם ג'ינס (מגוהץ למשעי! עם פס ברור מקדימה ומאחורה!), חולצת כפתורים עם ווסט, או לחילופין שמלה קיצית. מעל זה יש להם כל מיני וריאציות: נגיד, למראה פורמלי, ג'קט במקום ווסט. אבל תמיד יש מגפיים וכובע, וכמעט תמיד ג'ינס בתור לבוש מכובד. מאוד אלגנטי ושונה מכל מקום אחר שראינו. במקום עצמו, תערוכת הבקר המובטחת (טריבונות שצופות על זירה בה מוצעדים עגלים נאים ושמנמנים שהוברשו עד בוהק), תערוכות חקלאיות כולל הדגמות חליבה ובקיעת ביצי תרנגולות, ושוק מסחרי ענק עם מוצרים מכל סוג, אבל בדגש על חקלאות (טרקטורים, משאיות, מחלבות אוטומטיות, אוכפים) או של מוצרים בסגנון טקסני, כמו כובעים ומגפיים, אבל גם כלי קרמיקה מעוטרים, תכשיטים, בגדים, מטפחות, והכול כמעט עשוי מעור, כשאפשר, וכשלא אז עדיין בצבעים שמזכירים עור צבוע, כמו חרדל, ירוק-זית או אדום דהוי. שזה הגיוני, כי הרי מדובר בסך הכול בתרבות רועים שעברה תיעוש. ניצלנו את ההזדמנות וקנינו לשלושת הגדולים מגפי עור איכותיים, והם מבוסטים מהם עד הגג ולא משנה מה מזג האוויר.

כשמיצינו את התערוכות והקניות יצאנו החוצה, אכלנו ארוחת הצהריים מהדוכנים (אוכל של מפרץ מקסיקו: ברביקיו / אקאדי / מקסיקני), והמשכנו ללונה-פארק הענק שהוקם לרגל האירוע. לאחר שהילדים הנלהבים הותשו עד תום, חזרנו לאוטו.

שונות ניו-אורלינס:
– "האינסקטריום", מוזיאון החרקים. שם למדנו על ההיסטוריה של חרקים ואורחות החיים השונים שלהם והתפקידים שלהם באקולוגיה. וגם אכלו חטיפים עתירי-חלבון (אני אישית ויתרתי).