טקסס, יותר מכל מקום אחר, מרגישה לא רק כמו מדינה בתוך ארצות הברית אלא כמו אומה משל עצמה. היא מאוכלסת יותר מכל מדינה אחרת, למעט קליפורניה הרחוקה; היא גדולה יותר מכל 48 המדינות הקונטיננטליות; יש לה כמה וכמה ערי ענק משלה ומשאבי טבע משלה; והיא היתה רפובליקה עצמאית עוד לפני שהצטרפה לאיחוד. אפשר לראות את זה בכל מקום, בתרבות השונה ובגאווה של הטקסנים במדינה שלהם. למשל, נדיר לראות את דגל ארצות הברית מונף בלי דגל טקסס מונף לידו.

אנחנו הגענו ליוסטון, הגדולה בערי טקסס והעיר החמישית בגודלה בארצות הברית בכלל, וחנינו אצל חברים במשך שבוע. אחרי שסיימנו להתאושש מהנסיעה הלכנו ל"רודיאו ותערוכת הבקר של יוסטון", שזה, מסתבר, קרנבל שנתי ענק שבו לא רק מציגים ומוכרים מוצרים אלא גם, התרשמתי, מהווה חגיגה מרכזית של תרבות ומורשת טקסנית. לרודיאו עצמו כבר לא היו כרטיסים (וגם, בדיעבד, לא ברור איך היינו מסתדרים עם הילדים בישיבה ממושכת בשעות מאוחרות), אבל כן יכולנו ללכת לקרנבל ולהתרשם מהמסביב. ובכן, קודם כול הקהל: לבוש תקני לבאי הפסטיבל כולל מגפיים מעור מעוטר (כמובן!) וכובע (כמובן!). וביניהם ג'ינס (מגוהץ למשעי! עם פס ברור מקדימה ומאחורה!), חולצת כפתורים עם ווסט, או לחילופין שמלה קיצית. מעל זה יש להם כל מיני וריאציות: נגיד, למראה פורמלי, ג'קט במקום ווסט. אבל תמיד יש מגפיים וכובע, וכמעט תמיד ג'ינס בתור לבוש מכובד. מאוד אלגנטי ושונה מכל מקום אחר שראינו. במקום עצמו, תערוכת הבקר המובטחת (טריבונות שצופות על זירה בה מוצעדים עגלים נאים ושמנמנים שהוברשו עד בוהק), תערוכות חקלאיות כולל הדגמות חליבה ובקיעת ביצי תרנגולות, ושוק מסחרי ענק עם מוצרים מכל סוג, אבל בדגש על חקלאות (טרקטורים, משאיות, מחלבות אוטומטיות, אוכפים) או של מוצרים בסגנון טקסני, כמו כובעים ומגפיים, אבל גם כלי קרמיקה מעוטרים, תכשיטים, בגדים, מטפחות, והכול כמעט עשוי מעור, כשאפשר, וכשלא אז עדיין בצבעים שמזכירים עור צבוע, כמו חרדל, ירוק-זית או אדום דהוי. שזה הגיוני, כי הרי מדובר בסך הכול בתרבות רועים שעברה תיעוש. ניצלנו את ההזדמנות וקנינו לשלושת הגדולים מגפי עור איכותיים, והם מבוסטים מהם עד הגג ולא משנה מה מזג האוויר.