יוסטון נקראת "עיר החלל" בגלל מרכז החלל ג'ונסון שנמצא בה. עכשיו, לנאס"א יש כמה מרכזים ברחבי ארצות הברית ובכל אחד מהם מתבצעת פעילות שונה. בהאנסטוויל, אלבמה, מתכננים טילים, במסיסיפי בודקים אותם, במרכז קנדי בפלורידה משגרים אותם. וביוסטון, נמצאים האסטרונאוטים. בעצם כל פעילות החלל המאוישת מנוהלת מפה, החל מפיתוח כלי רכב מאוישים, הכשרה ואימונים, ועד פיקוח וניהול הטיסות המאוישות שנמצאות בה. לכן גם קוד הקריאה "יוסטון" ברדיו.

יש שם מרכז מבקרים גדול ויפה אז הלכנו לבקר בו. ראינו את הקפסולה המקורית של אפולו 11 שנמצאת שם בהשאלה מהמוזיאון הסמיתסוני, שפספסנו כשהיינו בוושינגטון. ואז יצאנו לסיורים, וראינו את חדר הבקרה שממנו מנהלים את המשימות המאוישות, ואז את ההאנגאר הענק שבו נמצאים העתקים מדויקים של מודולים שונים בתחנת החלל ושל חלליות אחרות, שהאסטרונאוטים מתאמנים בהם. ולא רק רכבים פעילים אלא גם מתוכננים, כמו חללית הדור הבא "אוריון", ואפילו רכבי שטח למאדים שכרגע מפתחים. אסטרונאוטים שעובדים עליהם לא ראינו (טוב, היה סופ"ש) אבל כן היה שם איזה קורס עם בני נוער, וקינאתי בהם מאוד.

יש שם גם טיל סטורן V שוכב על צידו ומפורק לשלביו, עם חללית אפולו, במיצג דומה מאוד למה שראינו במרכז קנדי בפלורידה, אולי קצת יותר נוח להתבוננות. בהתחלה הייתי מתבאס מזה שאנחנו לוקחים את הילדים לראות דברים דומים או שכבר ראינו, אבל עם הזמן אני רואה את הערך בזה: בכל פעם הם לומדים דברים מזוות טיפה שונה, בהקשר אחר, והחזרתיות עוזרת להם להבין דברים יותר לעומק. יונתן ועוז התעניינו מאוד בחלקים השונים ובמנועים, ושאלו מה כל דבר עושה. יונתן התעניין במיוחד במגדל שמעל קפסולת אפולו: זו מערכת ההימלטות משיגור, שמכילה טיל נפרד שמופעל אם יש מצב חירום בשלבים ההתחלתיים של השיגור קרוב לקרקע, ואז הוא מושך את הקפסולה עם האסטרונאוטים כמו פקק מבקבוק עד לגובה גבוה מספיק לפתוח מצנח. היו שם פוסטרים עם תיאורים של כל אחת ממשימות אפולו, ויונתן התעניין מה היו ההישגים של כל אחת מהן, במיוחד אלה שקדמו לנחיתות על הירח ורק בדקו את המערכות השונות. היה מרשים לראות את ההדרגתיות של הפיתוח: לא התקדמו לשלב הבא לפני שנבדק כל מה שאפשר במשימה הקודמת.

המיצג הכי בולט שם הוא של מעבורת החלל המורכבת מעל המטוס הנושא שלה, ואפשר היה להיכנס לשניהם. המעבורת היא העתק (עם חלק מהרכיבים המקוריים, אומנם), אבל המטוס הוא אחד משני המטוסים שאכן היו מטיסים את המעבורת מקליפורניה לפלורידה כשהיה צריך. זאת היתה ההזדמנות שלנו להתרשם איך המעבורת נראית מפנים, עם לוח השעונים של הטייסים והמרחב הפנימי והמעברים לתא המטען ולמנעול האוויר. בתוך המטוס, לעומת זאת, היו מוצגים והסברים על איך הרכיבו אותה על המטוס ואיך פיתחו את המערכת ואיזו שינויים היו צריכים להכניס במטוס בשביל זה. הילדים נהנו מהמוצגים שמאפשרים להם לנסות להרכיב מודלים של המעבורת והמטוס באמצעות מנוף, ולהריץ אותם במנהרת רוח. אני התרשמתי מאיך שאפילו מערכת יחסית שולית ולוגיסטית, כמו הטסת המעבורת ממקום למקום, זכתה לכל הרבה תשומת לב ומשאבים ופרטים ופיתוח חדשני.

ממש לקראת הסוף הספקנו גם ללכת לראות העתק מלא של "סקיילאב", תחנת החלל האמריקאית הראשונה, מלאה ומאובזרת ואפילו עם בובות-אסטרונאוטים בתוכה להדגים את קנה המידה. זה סיפור שקצת פחות מספרים אותו, אולי כי הוא טיפה עצוב, אז תשמעו:

במקור היו תוכניות די גדולות להמשך של תוכנית "אפולו" אחרי הנחיתה על הירח. בין השאר תוכננו תחנות-חלל ענקיות, בסיס-קבע על הירח, ואפילו משימת טיסה לוונוס, בהתבסס על הטילים והחללית. אבל בפועל, קצת אחרי הנחיתה, הציבור והדרג הפוליטי איבד עניין. ארצות הברית ניצחה במרוץ והיה כבר מאוד חבל על הכסף. נשארו כמה טילי סטורן V לעוד כמה שיגורים, ואחרי זה, זהו. בנאס"א מיהרו להציל את מעט מהתוכניות שאפשר היה: בנוסף לנחיתות על הירח שעוד נותרו, הם לקחו טיל סטורן V והמירו את השלב העליון שלו, בהתבסס על תוכניות קודמות, לתחנת חלל. מיכל המימן הענקי שלו ישמש כמרחב מחיה עבור האסטרונאוטים, גליל באורך 14.7 מ' ובקוטר של 6.6 מ', נפח עבודה ענקי ורציף שמגמד את מנהרות הקלאסטרופוביות בתחנת החלל הבינלאומית של ימינו. במקום שבו היתה אמורה להיות החללית "אפולו" הורכבו תוספות ציוד ומנעולי אוויר, ואילו שני השלבים הראשונים של הטיל נשארו כמו שהם כדי להביא אותה למסלול סביב כדור הארץ. ושיגרו אותה.

שלושה צוותים של אסטרונאוטים בחלליות "אפולו" הספיקו לבקר בה, עד שתוכנית אפולו הסתיימה כדי להעביר תקציבים לפיתוח מעבורת החלל, שהיתה אמורה להיות זולה בהרבה לתפעול בגלל הרב-שימושיות שלה. בינתיים סקיילאב נשארה במסלול, ממתינה לצוות האסטרונאוטים הבא שיבוא, הפעם במעבורת, לעבוד בה ולתחזק אותה. אבל פיתוח המעבורת הלך והתעכב, ואילו המסלול של סקיילאב הלך ודעך בגלל החיכוך בשולי האטמוספירה. היה ברור שבלי ביקור קרוב של חללית כלשהי שתחזיר את סקיילאב למסלול, היא תיפול ותיהרס. אבל חללית כזאת לא היתה, כי תוכנית אפולו כבר לא היתה מבצעית, והמעבורת עדיין לא היתה מוכנה, והדרג הפוליטי לא היה מוכן לאשר תוספת תקציב להאיץ את פיתוח המעבורת כדי להציל את סקיילאב. ב-1979, בדיוק עשר שנים פחות תשעה ימים אחרי הנחיתה הראשונה על הירח, נכנסה סקיילאב לאטמוספירה ונשרפה. כמה מחלקיה נפלו במערב אוסטרליה, ועירייה אחת שם תבעה את נאס"א על סך $400 בגין זריקת פסולת בציבור, ובזה נגמר העניין. כך הסתיימה סופית תוכנית אפולו, עם השמדת השריד האחרון והמונומנטלי שלה. מבחינתי היה משהו מיוחד בלראות את המרחב הענקי והשאפתני הזה, ואת החזון הנועז וארוך-הטווח שהתבטא בו. לראות את שרידי הטילים מהנחיתה על הירח, או ממעבורת החלל, זה לראות עבר גדול שהשיג את מטרותיו ואז הסתיים. אבל לראות את סקיילאב זה לראות דוגמה אחת, צעד ראשון בסך הכול, מתוך עתיד שלם, גרנדיוזי ומלא באפשרויות, שנגדע וכבר לא יקרה.