במזרח המפרץ הלכנו לגן השעשועים המפורסם והמיוחד ביותר שאי פעם ראינו, Adventure Playground, שמתוחזק ומשופץ על ידי משתמשיו. אפשר להתנדנד בנדנדות ולגלוש במגלשות, אם רוצים, אבל ילדים שרוצים לקחת תפקיד אקטיבי יותר יכולים להצטרף. קודם כול, דמי כניסה: כל ילד צריך לחפש, לאסוף, ולהביא חמישה מסמרים שהיו זרוקים על הרצפה; או חמש פיסות זבל; או נת"ב מסוכן אחד. ובתמורה מקבלים כלי עבודה: מסור, או פטיש ומסמרים, או פחית צבע ומברשת.

הילדים שלנו ניגשו מייד למלאכה של הוספת מדרגת-ביניים לאחת המגלשות, כדי שגם לקטנים יהיה קל לטפס. ניסרו, מיסמרו למקום, ולסיום צבעו את כל הסולם בצבעים עליזים.

בין לבין הם יכלו לעסוק שם בשאר פעילויות שקשה להעלות על הדעת בכל גן שעשועים אמריקאי אחר, כמו גלישה באומגה מעל ערימות עפר (ולא, נגיד, מעל ספוגים מנוילנים ומצוחצחים באלכוג'ל, כמקובל) או לגלגל זה את זה מהגבעה בתוך צמיגים. וכל זה על רקע הנוף המהמם של המרינה של ברקלי. חבל שגילינו את המקום רק בימים האחרונים שלנו באזור, אחרת מבחינתי היינו הולכים רק לשם כל סוף שבוע.

עברנו לשבועיים-שלושה — השהייה הרצופה הכי ארוכה שלנו בטיול הזה — לגבעות התלולות והירוקות שממזרח למפרץ סן-פרנסיסקו. למרות שגרנו ממערב למפרץ חמש שנים, המזרח הוא טריטוריה שכמעט לא חקרנו בכלל. פה נמצאת העיר השלישית בגודלה וחשיבותה במפרץ (אחרי סן פרנסיסקו, ובירת העמק סן חוזה): אוקלנד, עיר הנמל והתעשייה. ולידה עיר האוניברסיטה ברקלי, אפופה מה שנראה כמו ערפל, כמו סן פרנסיקו, ורק כשנכנסים אליה ופותחים חלונות מבינים שלא. הערים בנויות שונה, צפופות ואיכשהו אירופיות יותר, האנשים לבושים ומתנהגים קצת אחרת, דומים יותר לתושבי העיר סן פרנסיסקו מאשר לאזור הדרומי שבו גרנו. אבל אנחנו חונים עוד מזרחית להן, בפלזנטון, איפה שאופי הסביבה מתחיל להזכיר יותר את השטח הכפרי והעממי שממזרח לקליפורניה, הרחק מהערים. בינתיים אחד הדברים הבולטים זה הנוף המהמם כשנוסעים קצת מערבה לפעילויות. זאת יצאה תמונה יפה, אז השקעתי בה פוסט משלה. צולמה מאוניברסיטת ברקלי: בחזית העיר ברקלי, ברקע במרכז סן פרנסיסקו וגשר המפרץ שמוביל אליה, מימין ברקע שער הזהב הנפתח לאוקיינוס השקט, משמאל טור אוניות משא ענקיות ממתינות בכניסה לנמל אוקלנד לפרוק את מטענן.

MVIMG_20190108_171048

אחרי קויטי-פוינט עברנו להתארח מחוץ לבית של חברים בסנטה-קלרה. הילדים היו נלהבים לשחק עם ילדים אחרים בצורה לא-ספורדית, והדלקנו נרות חנוכה, ובכלל היה כיף מאוד. אני יכלתי לעבוד בכיף מהספריה הציבורית במרחק הליכה, ובכלל, המיקום היה מאוד מרכזי ונוח לכל הפעילויות שלנו, וניצלנו את ההזדמנות ללכת למקומות מעניינים על חצי-האי של סן פרנסיסקו. זה בדיוק היה גם האזור שבו גרנו פעם, אז הנוסטלגיה היתה בשיאה. אכלנו בכל המסעדות שאהבנו, והלכנו לגני השעשועים שאהבנו, והיה כיף לראות איך הילדים נהנים באותם מקומות כמו לפני שנים. מפה לשם, אנחנו כבר נמצאים במפרציה הכי הרבה זמן שהיינו אי פעם באזור אחד ברציפות. אבל זה הגיוני, כי באמת מדובר בעיר גדולה ומעניינת ועמוסה בדברים מרתקים לעשות. נראה לי שזה האזור הכי מעניין שהיינו בו עד עכשיו, חוץ מניו-יורק.
על מזיאון היסטוריית המחשבים כבר כתבתי, אז אני אוסיף גם על המוזיאון האווירי Hiller, שבניגוד למוזיאונים אוויריים אחרים שראינו במקומות אחרים הוא מציג בעיקר כלי טיס ומסוקים לא-נפוצים, ונסיוניים, שרובם פותחו בצפון-קליפורניה. בין השאר יש שם מסוקים משפחתיים שפותחו באמצע המאה העשרים מתוך תקווה שישמשו אנשים פרטיים להגיע ולחזור מהעבודה, במקום מכוניות; כל מיני כלי טיס אישיים שממריאים אנכית; ומגוון רחב של מטוסים מוזרים מאוד למראה. מעניין לראות את ההתפוצצות הרעיונית של אמצע המאה העשרים, שחוקרת כל כיוון אפשרי של תעופה אזרחית או אישית, לפני שהבינו עד הסוף ומה עובד ומה לא עובד, ולפני שכל המטוסים נראו אותו דבר. בתמונה, פרוייקט שפותח עבור חיל האוויר האמריקאי: מסוק מתקפל מוצנח, שאמור לאפשר לטייסים שמטוסם הופל בשטח עוין לחלץ את עצמם, תחת חיפוי אווירי. לא יודע מה אני חושב על תוכנית חילוץ כזאת, אבל נבנו כמה כאלה וזה מגניב, אז אחלה. היינו הולכים לשם לא מעט כשגרנו באזור, והילדים אהבו מאוד להסתובב בין המוצגים, וגם אני. הכי הם אהבו את תא הטייס של בואינג 747. אז עכשיו הלכנו לבקר שם עוד פעם.
בינתיים הטכנאים של הקרוואן סיימו את עבודתם ותיקנו כל מה שהיה אפשר: משאבת מים חדשה ונמרצת, צינורות הגז נבדקו והוחלפו, הגג הדולף תוקן, הבלמים תוקנו. ואנחנו הרגשנו שאנחנו שוב גרים בבית מתפקד ועובד שאפשר לסמוך עליו. ואז נפרדנו ממארחינו והמשכנו.
חלק גדול מהטיול שלנו הוא בעצם על ההיסטוריה של הטכנולוגיה, אז אם אנחנו בעמק הסיליקון כמובן שהלכנו ל-Computer History Museum, שמכיל מגוון מרשים של מוצגים והדגמות על ההתפתחות של מחשבים מאז התקופה העתיקה ועד ימינו, אבל בעיקר מהמאה העשרים כמובן. אנחנו כבר היינו בו פעם אחת לפני הרבה שנים, כשיונתן היה ממש פעוט, ונמנעתי ממנו מאז כי חשבתי שהילדים היו קטנים מדיי. עכשיו הם גדולים מספיק להבין לפחות על מה מדברים, גם אם לא ממש את הפרטים, ובכל מקרה, הזדמנות נוספת כבר לא תהיה. נראה לי שבימינו מחשבים נוכחים בחיים שלהם בכל מקום, כמובן מאליו, ואף פעם לא לימדתי אותם איך הם בעצם עובדים. ובעצם גם המוזיאון הזה לא עוסק בזה, הוא הרי עוסק בהיסטוריה. אז לא היה לילדים כל כך ברור איך לגשת לעניין, וגם לי לא היה ברור איך להנגיש אותו. נראה לי שהוא מאוד בלבל אותם, אבל אולי בצורה חיובית — זאת אומרת, שפתאום הם קלטו שמחשבים, שעד עכשיו נראו להם כמו חלק מובן מאליו מהמציאות, הם בעצם תוצר של הנדסה, הם מורכבים מחלקים שונים, הם התפתחו במשך השנים ממחשבים יותר פשוטים ופחות נעימים, הם בעצם מכונות פיסיות שמבצעות עבודה מסוימת.
שזה אולי טוב, כי זאת ההבנה הכי עמוקה שאפשר להגיע איתה לגבי מחשבים, חוץ מממש לתכנת אותם. נראה לי שהנקודה שהם הבינו את זה היתה כשראינו את החוליה החסרה, הלא היא האב-טיפוס של מעבדת Xerox, עם הממשק הגרפי הראשון, שהוא ללא ספק דומה מאוד למחשבים של ימינו מצד אחד, אבל בבירור גם התפתחות של הדינוזאורים המוזרים שראינו בערוכה לפני כן מצד שני. היו להם המון שאלות למדריכה בנקודה הזאת. אחר כך המשכנו למחשבים חדשים יותר ומצאנו את הדגמים שהיו לי כשהייתי בגילם, והם שיחקו קצת פונג. אני מקווה שבפעם הבאה שתהיה לנו הזדמנות ללמוד על איך מחשבים עובדים, החוויה הזאת תשרת אותם.
חזרנו למוזיאון היסטורית המחשבים ליום נוסף, כדי לראות את ההדגמה החיה של מחשב PDP-1, שמתרחשת רק פעמיים בחודש. מדובר במחשב עתיק ביותר, שתוכנן ויוצר ב-1959 ו-1960, הסבא-רבא של כמה מהמחשבים המיתולוגיים-כשלעצמם בהיסטוריה של הנדסת תוכנה. ועדיין הוא נראה מודרני, ואפילו עתידני, בדרכו האנכרוניסטית. קבוצה של מתנדבים משקמים ומתחזקים אותו באהבה רבה, והוא ממש עובד, שזה פשוט מדהים. אנחנו לא ידענו את זה, אבל ככה יצא שהגענו בדיוק ביום שבו מתרחש ארוע שנתי מיוחד לפני חג המולד: האורחים מתאספים בחדר התצוגה מול המחשב, כולם מקבלים דפי תווים ומילים של מזמורי החג, וה-PDP-1 עצמו מקבל קצה של סליל אינסופי של נייר מנוקב, והוא מלווה את שירת הקהל בטונים חשמליים מדויקים ונלהבים, ומהבהב באורותיו לפי הקצב. אחר כך ניתן הסבר על ההיסטוריה של PDP-1, שדי שיעממה את הילדים, ועניינה מאוד אותי, אבל לא יכולתי להקשיב לה בגלל שהיא שיעממה את הילדים. ואז, לשיא: הדגמה של משחק המחשב הראשון שהופץ בהיסטוריה, שתוכנת עבור ה-PDP-1 על ידי מהנדסים משועממים במשמרת לילה, הלא הוא Space Wars, שבו שתי חלליות מנסות ליירט זו את זו במסלול סביב כוכב זר, עובד בדיוק כמו ב-1960 ועל אותו מחשב. לזה הילדים התחברו מיידית, וניהלו טורנירים ארוכים ומלאי תהפוכות, בזמן ששאר המבקרים המבוגרים מסרבים בנימוס נונשלנטי (ולדעתי מזויף) להצעתי לנפנף אותם משם ולתת גם להם תור. ואני רק חשבתי, בשנה הבאה הוא כבר יהיה בן 60. שזה איזה 600 בשנות מחשב. ועדיין מתחזקים אותו, ועדיין הוא עובד, כמו חדש. ואנשים באים לראות אותו, ולשמוע את הסיפורים שלו, ולחגוג איתו חגים, וילדים משחקים עליו. לאיזו זיקנה נהדרת זכה המחשב העתיק והנאמן הזה.