אחרי קויטי-פוינט עברנו להתארח מחוץ לבית של חברים בסנטה-קלרה. הילדים היו נלהבים לשחק עם ילדים אחרים בצורה לא-ספורדית, והדלקנו נרות חנוכה, ובכלל היה כיף מאוד. אני יכלתי לעבוד בכיף מהספריה הציבורית במרחק הליכה, ובכלל, המיקום היה מאוד מרכזי ונוח לכל הפעילויות שלנו, וניצלנו את ההזדמנות ללכת למקומות מעניינים על חצי-האי של סן פרנסיסקו. זה בדיוק היה גם האזור שבו גרנו פעם, אז הנוסטלגיה היתה בשיאה. אכלנו בכל המסעדות שאהבנו, והלכנו לגני השעשועים שאהבנו, והיה כיף לראות איך הילדים נהנים באותם מקומות כמו לפני שנים. מפה לשם, אנחנו כבר נמצאים במפרציה הכי הרבה זמן שהיינו אי פעם באזור אחד ברציפות. אבל זה הגיוני, כי באמת מדובר בעיר גדולה ומעניינת ועמוסה בדברים מרתקים לעשות. נראה לי שזה האזור הכי מעניין שהיינו בו עד עכשיו, חוץ מניו-יורק.

על מזיאון היסטוריית המחשבים כבר כתבתי, אז אני אוסיף גם על המוזיאון האווירי Hiller, שבניגוד למוזיאונים אוויריים אחרים שראינו במקומות אחרים הוא מציג בעיקר כלי טיס ומסוקים לא-נפוצים, ונסיוניים, שרובם פותחו בצפון-קליפורניה. בין השאר יש שם מסוקים משפחתיים שפותחו באמצע המאה העשרים מתוך תקווה שישמשו אנשים פרטיים להגיע ולחזור מהעבודה, במקום מכוניות; כל מיני כלי טיס אישיים שממריאים אנכית; ומגוון רחב של מטוסים מוזרים מאוד למראה. מעניין לראות את ההתפוצצות הרעיונית של אמצע המאה העשרים, שחוקרת כל כיוון אפשרי של תעופה אזרחית או אישית, לפני שהבינו עד הסוף ומה עובד ומה לא עובד, ולפני שכל המטוסים נראו אותו דבר. בתמונה, פרוייקט שפותח עבור חיל האוויר האמריקאי: מסוק מתקפל מוצנח, שאמור לאפשר לטייסים שמטוסם הופל בשטח עוין לחלץ את עצמם, תחת חיפוי אווירי. לא יודע מה אני חושב על תוכנית חילוץ כזאת, אבל נבנו כמה כאלה וזה מגניב, אז אחלה. היינו הולכים לשם לא מעט כשגרנו באזור, והילדים אהבו מאוד להסתובב בין המוצגים, וגם אני. הכי הם אהבו את תא הטייס של בואינג 747. אז עכשיו הלכנו לבקר שם עוד פעם.

בינתיים הטכנאים של הקרוואן סיימו את עבודתם ותיקנו כל מה שהיה אפשר: משאבת מים חדשה ונמרצת, צינורות הגז נבדקו והוחלפו, הגג הדולף תוקן, הבלמים תוקנו. ואנחנו הרגשנו שאנחנו שוב גרים בבית מתפקד ועובד שאפשר לסמוך עליו. ואז נפרדנו ממארחינו והמשכנו.