עשינו ראיון קבוצתי (שקוראים "Ask Me Anything") בקבוצת הפייסבוק המצויינת "כל התשובות נכונות", ואנשים שאלו הרבה שאלות מעניינות, כולל על נושאים שלא חשבתי בכלל לכתוב עליהם פוסט. אז ערכתי את השאלות והתשובות לטקסט אחד שיהיה קל לקרוא:


אנחנו חיים (מזה שנה וחצי) חיי נוודים בצפון אמריקה: גרים בקרוואן בשטח 30 מ"ר, עוברים ממקום למקום כל שבוע-שבועיים לפי מה שבא לנו או לפי מזג האוויר, ומלמדים את הילדים (יונתן – 7, עוז – 5, רפאל – 4, שירה – 2) מהשטח וממוזיאונים שאנחנו מגיעים אליהם. מוזמנים לשאול כל דבר.

ש: איך קיבלתם את ההחלטה והתכנון?

עדי: עכשיו חגגנו שנה וחצי של טיול. מטיילים מאז ה-15 ביוני בשנה שעברה (2019).נעמה: חיינו באזור המפרץ של סן פרנסיסקו, ובעצם לא טיילנו כמעט בכלל בגלל הילדים המאוד צמודים. עדי עבד בהייטק, ויש לנו גרין קארד בזכות זה. כשהחלטנו לחזור לישראל הבנו שזה הזמן לטייל, אז יצאנו לטיול ארוך מאוד. האמת שאנחנו כל כך גרועים בתכנון, וזה עובד נהדר עם הסגנון חיים הזה, כי לא משנה איפה אנחנו הילדים ישנים באותה מיטה, ולא צריך לחפש מוטל באמצע הלילה.

עדי: כשעברנו לצפון קליפורניה לפני שש שנים רצינו לטייל הרבה ולראות את ארה"ב, אבל נולדו לנו מלא ילדים ולא הספקנו ממש. אז כשהחלטנו לחזור לארץ, אמרנו שנעשה טיול פרידה בתור פיצוי. זה היה אמור להיות ארבעה עד שישה חודשים במקור, אבל כל הזמן הארכנו אותו. ההחלטה עצמה היתה די פשוטה כי תכננו לחזור לארץ אז היינו צריכים לסגור הכול ממילא. כשגם ככה אין רכוש ומחויבויות זה עוד יחסית פשוט לעשות, זה רק עיכב לנו את החזרה. בעצם אנחנו בדרך לארץ רק בדרך ממש ארוכה. כל מה שיש לנו נמצא בקרוואן, והכול נייד. בכל מקום יש חנויות לקנות אוכל. אז אנחנו באמת יכולים לעשות מה שבא לנו, ולכן לא תכננו הרבה מראש, הסתפקנו בלקנות את הקרוואן והמשאית שגוררת אותו (הרבה מחקר וישיבה על האינטרנט), ולהעביר אליו את הדברים שלנו, שזה המון עבודה כמו לעבור דירה, אבל היינו צריכים לעשות את זה ממילא. המסלול עצמו לא שינה כמעט לגבי היומיום עצמו ולא היינו צריכים לקחת אותו בחשבון. יש לנו מדי פעם תאריכים קשים שמחייבים אותנו להיות במקום מסוים בתאריך מסוים, בעיקר מפגשים משפחתיים, ולפעמים אירועים אחרים שאנחנו רוצים להספיק אליהם (אורגון, בליקוי חמה; כרטיסים לדיסני-וורלד). בגדול יצאנו ביוני אז התוכנית הגדולה היתה להקיף את ארה"ב והחופים עם כיוון השעון, כדי שנהיה יחסית צפוניים בקיץ ודרומיים בחורף. אחרי שמונה-תשעה חודשים החלטנו לעשות סיבוב בפארקים הלאומיים של הדרום-מערב, ותוך כדי נסיעה כל הזמן הארכנו אותו והוספנו עוד יעדים.

ש: אילו הוצאות יש באורח חיים כזה?

נעמה: נורא קשה להעריך, בעיקר כי הוצאות קבועות של 6 אנשים הן די הרבה. חניה מסודרת מתחילה מ-$20 ללילה והכי הרבה ששילמנו היה $100 ללילה.

עדי: אני יכול לתת כותרות של סעיפים בעיקר. בגדול זה דומה למחייה באזורים יחסית זולים בארה"ב. אבל אפשר לעשות את זה יותר יקר או יותר זול לפי הסגנון.

יומית, יש אוכל וקניות שוטפות. זה לגמרי כמו מחייה רגילה. בגלל שנמצאים מחוץ לבית הרבה יש גם הרבה פיתוי לאכול בחוץ ארוחה אחת ביום, ואם נכנעים לו לעתים קרובות זה עוד כסף. מבחינת חנייה, נעמה כתבה. אבל לא חייבים תמיד לשלם על חנייה, ובכמעט חצי מהלילות שלנו אנחנו לא משלמים כי אנחנו חונים בחניון של רשת שיש לנו בה מנוי, או אצל חברים, או במגרשי חנייה בנסיעות ארוכות. יש אנשים שמקפידים לא לשלם על חניה אף פעם, וזה סגנון קצת אחר ודורש היערכות. כניסה למקומות לא עולה לנו הרבה כי יש לנו מנויים צולבים בכמה מוזיאונים שנותנים לנו הנחות כבדות או כניסה בחינם לרוב המוזיאונים, ולכל הפארקים הלאומיים, למשל. דלק זה די זול בארה"ב.

חודשית, צריך לשלם ביטוח בריאות. הביטוח המצוין שלנו שקיבלתי מהעבודה הקודמת שלי והמשכנו לשלם עליו פרטית היה איזה $1800 למשפחה לחודש. אבל יש גם פתרונות אחרים. בימינו יש לנו ביטוח נסיעות ישראלי, שזה זול בהרבה. משלמים גם $250 לחודש על אחסון של החפצים שלנו שלא לקחנו איתנו (ושנשלח בהמשך לישראל במכולה).

ביטוח בריאות פרטי בארה"ב זה קטע יקר בצורה פסיכית, זה הסעיף הכי יקר בהוצאות שלנו בצורה משמעותית. כל השאר כמעט גרושים בהשוואה. עד שנעמה עלתה על הקטע של לעשות ביטוח נסיעות ישראלי בביקור מולדת, ועכשיו זה הרבה יותר קל. ביטוח נסיעות לא מכסה הוצאות רפואיות שוטפות אבל אין לנו כמעט הוצאות שוטפות גם ככה, אנחנו צריכים את זה רק כדי שאם יהיה חלילה מקרה חירום רפואי לא נצטרך לפשוט את הרגל בשבילו.

בתור הוצאות כלליות, צריך לקנות קרוואן ורכב שיכול לגרור אותו. ובסוף המסע למכור אותם, ולספוג את ירידת הערך. גם זה מאוד משתנה לפי הצרכים והבחירות. בנוסף גם יש הוצאות לא צפויות, נגיד התקלקל לנו המנוע והיינו צריכים להחליף אותו.

ש: איך מתפרנסים?

עדי: בחודשים הראשונים חיינו על חסכונות שהקצבנו לנושא, לזמן מוגבל. החלטנו להמשיך, אז מאז אפריל השנה אני עובד במשרה חלקית "מהבית" בתור מהנדס תוכנה, יומיים בשבוע או יותר. עלות המחייה הזאת בשוטף לא מאוד יקרה, אז זה מספיק, וכשצריך אני עובד יותר. העבודה היא עם אנשים שעבדתי איתם המון בעבר, אז זה לא בדיוק כמו למצוא עבודה חדשה כזאת, אולי יותר דומה לשינוי תנאים בעבודה שכבר יש.

ש: זה לא יוצר פער בעייתי בקריירה?

נעמה: אני חושבת שאצלי הפער נוצר מהמעבר לאמריקה מלכתחילה, אז זה כבר מצב קיים.

עדי: אני מרגיש שדווקא יצא לי טוב העבודה הזאת, כי למרות שהיא בהיקף חלקי יוצא לי לרכוש מיומנויות חדשות ולהכיר טכנולוגיות מודרניות. דווקא בשנים שלפני כן, כשעבדתי במשרה מלאה בתאגיד גדול ויחסית מצליח, היה לי יותר קשה להתחדש מבחינה טכנולוגית.

ש: איך מסתדרים עם שירותים, כביסה, מקלחת?

נעמה: יש לנו שירותים בתוך קרוואן. אנחנו יכולים להשתמש בהם ברצף בין שבוע לשבועיים ואז לרוקן את מה שנקרא "המיכל השחור" לתוך ביוב. להתרחץ לרוב בקראוון. כביסה עושים בערך פעם בשבוע, במכבסה, לרוב יש כזו באתר הקראוונים. אם יש לנו מזל ואנחנו חונים אצל חברים אז יש כביסה לעיתים יותר קרובות. מקלחת יש באתר קרוואנים, או שאנחנו משתמשים בזו שלנו, לרוב כשאנחנו מחוברים למים וביוב.

עדי: בקרוואן יש הכול. שירותים, מקלחת, כיורים, מטבח, מקרר. מאובזר לחלוטין (למעט מדיח ומכונת כביסה, שאין). בכל מקום שחונים, מחברים חשמל מים וביוב, ואז זה (כמעט) כמו בית רגיל. על מערכת החשמל/מים/ביוב כתבתי פה https://mitgalgelim.blog/2018/02/20/1242/ . אם נמצאים במקום שאין חיבורים כאלה אז זה סיפור קצת אחר מבחינה טכנית, אבל בגדול יש פתרונות בילט-אין להכול.

לפעמים אנחנו גם חונים אוף גריד (https://mitgalgelim.blog/2018/04/21/242), למרות שזו לא ההעדפה שלנו בדרך כלל, אבל בכל זאת זו אפשרות שאנחנו צריכים שתהיה זמינה. במיוחד בנסיעות ארוכות. לביוב יש לנו מיכל מים שחורים. זה מספיק לנו לשבוע-שבועיים. האינטרנט בסלולרי, אלא אם יש לנו וויי-פיי, ואז זה עדיף. לא היינו כמעט במקומות שממש אין בהם קליטה סלולרית בכלל.

נעמה: יש לנו גנרטור לשימוש רק כשאנחנו מספר ימים באיזור בלי חשמל.

ש: איך אתם מחלקים את הנסיעות?

עדי: אנחנו לא עושים משמרות בנהיגה, נעמה תמיד נוהגת את המשאית עם הקרוואן. כשאנחנו חונים במקום מסוים אנחנו נוסעים לפעילויות באזור, ואז אנחנו מחלקים בינינו את רוב הימים, אחד נשאר בבית ושני נוהג עם הילדים.

ש: קניתם קרוואן, או שכרתם? איך זה עובד? תיירים יכולים?

נעמה: קנינו. השכרה ארוכת-טווח יקרה אימים.

עדי: כל מי שנמצאים בארה"ב יכולים לקנות או לשכור קרוואן ולנסוע לאן שרוצים. אני חושב שוויזת תיירים מוגבלת לאיזה חצי שנה, אז זאת מגבלה, אבל אולי יש דרכים להאריך אותה, אני לא יודע. אנחנו תושבי קבע (גרין קארד) אז מבחינתנו זאת לא בעיה.

נעמה: יש קבוצת פייסבוק "טיולי קראוונים בחול" ששם אפשר להתייעץ.

ש: קראוון? לא טייני האוס?

עדי: לא ממש מכיר טייני האוס אבל אני חושב שהם פחות מיועדים להזזה ממקום למקום, בדרך כלל מניחים אותם איפשהו ומשאירים אותם שם לשנה, או לנצח.

ש: יש לדעתכם גיל מינימלי לכזה טיול?

נעמה: התחלנו כשהקטנה הייתה בת 8 חודשים, אז אין ממש גיל מינימלי.

ש: מה תעשו עם הלימודים של הילדים כשתסיימו את הטיול? מה לגבי בגרויות, וכו'?

עדי: נחזור לארץ. נראה לי שנמשיך עם חינוך ביתי כי זה עובד לנו. לילדים אין ממש דעה על נושא, כי הם לא יודעים מה זה בתי ספר בכלל. מבחינת רמה לימודית נראה לי שהם היו יכולים להסתדר יופי, חוץ מהעברית שאין להם כמעט, ולימודים ספציפיים לישראל. אבל את זה נשלים בכל מקרה כשנחזור.נעמה: הילדים שלנו מלידה בעצם בחינוך ביתי, או יש אפילו לומר unschooling. אין לנו כוונה נכון לכרגע להכניס אותם למסגרת. אני מאמינה שכשיהיה לחומר לימודי משמעות הם ילמדו אותו, בן ה-7 שלי לימד את עצמו לקרוא באנגלית, ואנחנו שמחים לעזור כשהם מבקשים, או להרחיב להם את הידע בנושאים שחשובים להם. מעבר לזה כרגע לא מתערבת בצורה יזומה. אם אראה שיש לזה חשיבות במקצוע מסוים, או בפער שנראה לי לא נכון – אשקול את זה. אין לנו שום עניין להכין אותם לבגרויות, כשיגיע הזמן והם יתעניינו בזה סומכת עליהם שיצליחו לגשר את הפערים.

ש: איך הסתדרתם עם החינוך הביתי עוד לפני הטיול?

עדי: הלימוד היה החלק הפשוט והכיפי מבחינתי. בעיקר נעמה עשתה איתו חוברות לימוד של חשבון פשוט והכרת האותיות, ואני לימדתי מדעים ומדעי חברה בערבים ובסופי שבוע. סתם לפי מה שבא לי או בא להם. החלק הקשה זה שאין "הורה שלישי" של מערכת חינוך אז צריך עוד משרה. אני לא רואה אלטרנטיבה חוץ מלצמצם עבודה מחוץ לבית עד למשרה אחת לשני ההורים ביחד.

ש: איך הילדים גדלים עכשיו בלי חברים ובלי משפחה מורחבת?

עדי: דווקא יש משפחה מורחבת. הכי קרוב זה אח שלי והילדים שלו, שבאים לפגוש אותנו איפה שאנחנו נמצאים, כמה פעמים בשנה. וההורים שלי באים פעם בשנה. אבל חוץ מזה לא ממש, חוץ משיחות טלפון ורשתות חברתיות וכזה. אנחנו פוגשים הרבה מאוד חברים בדרך, אבל זה מפגש אחד וזהו, אלה לא דמויות קבועות מבחינת הילדים.
נעמה: אני לא בטוחה שהם שמים לב לזה. יש להם את עצמם כחבורה, ומעבר לזה הם "עושים חברים" מאוד מהר בכל מקום שהם מגיעים אליו, גן משחקים או מוזיאון.

עדי: יש להם חברים קבועים שרואים לעתים רחוקות יחסית: גם בני דודים כל שלושה-ארבעה חודשים כמו שאמרתי, וגם חברים שאנחנו רואים כשאנחנו מגיעים עד אליהם לבקר אותם (אז, נגיד, פעם בשנה). אז האמת שזה גם יתרון, כי יש לנו ולהם חברים שפעם היינו רואים לעתים קרובות בקליפורניה, אבל הם עברו לכל מיני מקומות אחרים בארה"ב, אז ככה יוצא לנו ולהם לפגוש אותם, גם אם זה רק פעם אחת. אנחנו חונים מחוץ לבית של חברים, למשך כמה ימים עד שבועיים, ומבלים ביחד. זה מאוד משמח אותם, אפילו אם הם לא ראו אותם כבר שנה או שנתיים. אבל זה באמת נדיר, בדרך כלל הם פוגשים ילדים זרים ומתחברים איתם ביחד, ניגשים ביחד ומציגים זה את זה.

ש: זה נכון לדעתכם לחיות ככה בלי חברים קרובים, שכנים, או משפחה קרובה?

עדי: יש לנו תמיד שכנים, למרות שהם מתחלפים. על משפחה וחברים קרובים בעצם ויתרנו כבר כשעברנו לארה"ב. אבל נקבל אותם שוב שנחזור. לא יודע מה זה "נכון". יש יתרונות וחסרונות. אם נשארים כל החיים קרובים למשפחה, אז, טוב, צריך להישאר כל החיים קרובים למשפחה. יש עוד עולם. אנחנו הלכנו אבל חוזרים.

ש: ומה באמת במשפחה חושבים על זה?

עדי: הטיול ספציפית לא כל כך נוגע להם כי היינו מאוד רחוקים מהם גיאוגרפית גם ככה. הם שומעים חוויות ומפרגנים. מה שכן, זה עיכב את החזרה המתוכננת שלנו לארץ, וזה כבר איכזב וביאס אותם.

ש: מה גיליתם על ארצות הברית שלא ידעתם קודם?

עדי: חיינו חמש שנים במפרץ סן פרנסיסקו, אז כן הכרנו את לפחות חלק מארצות הברית בעיקרון, זה לא שהיא זרה לנו לגמרי, ואם כן אז אולי היא זרה בהשוואה לצפון קליפורניה ולא לישראל. ונראה לי שזה אולי העניין, עד כמה מקומות שונים בארה"ב מאוד שונים זה מזה, אבל גם מאוד דומים, בהיבטים אחרים.

למשל, היא מגוונת אתנית, בכל מקום, אבל בכל מקום יש קבוצות אתניות אחרות. יש בה ריבוד חברתי, אבל בכל מקום הוא מתייחס לאתניות בצורה אחרת. נגיד, יש מקומות שמעמד הפועלים הוא ברובו היספאנים. ויש מקומות שרובו שחורים. או גם וגם. לפעמים מהגרים טריים הם כולם ממעמד הפועלים, ולפעמים הם בעיקר במקצועות חופשיים. בכל מקום יש לבנים, אבל הם פיזית נראים אחרת באזורים שונים, מן הסתם הגיעו במקור ממקומות שונים מאירופה. ובכל זאת, תמיד יש כמה קבוצות אתניות, ותמיד יש ביניהן היררכיה מעמדית. ותמיד יש בעיקר לבנים בפסגה, למרות שלא תמיד רק לבנים, ואף פעם לא כל הלבנים.

וגם הרבה דברים אחרים, נגיד, הבתים הפרטיים יכולים להיראות די שונה מאזור לאזור, אבל המרכזים המסחריים תמיד אותו דבר.

ש: היו מקומות שהפתיעו אתכם?

נעמה: לא חושבת שהופתעתי, בעיקר כי לא היה לי ציפיות מסוימות משום מקום.

עדי: זה לא בדיוק מקום ספציפי אבל סוג של: האזורים הכפריים הרחוקים. ראינו אותם בעיקר כשעברנו בין החופים, במונטנה ודקוטה הדרומית בכיוון אחד ובמערב טקסס בכיוון השני. איך שפשוט אין להם עיר, במרחק שעות וימים של נסיעה. במבט חטוף הם נראים לגמרי כמונו, אבל בעצם החיים שלהם לא דומים לשלנו בכלל. עצם זה שאין להם עיר. כל האינטראקציות שלהם והחיים שלהם עם מספר קטן של אנשים שהם מכירים כל החיים. קשה לי לומר קונקרטית, זאת יותר ההרגשה של "זה מה שיש וזהו".

נעמה: אלה מקומות שקיימים שנים רבות, יש שם משהו שממשיך מכוח האינרציה.

עדי: נראה לי שהמקום הכי נידח שהגענו אליו זה ברודוס, מונטנה. הגענו לשם רק בגלל שיקול דעת לקוי של אפליקצית המפות של אפל. כתבתי (גם) על זה פה: https://mitgalgelim.blog/2017/09/11/526/

ש: איך היתה ההסתגלות לחיים האלה? מתגעגעים למשהו?

עדי: זה די קשה מבחינה פיזית, שצפוף ומבולגן כל הזמן. והריהוט והאיבזור של הבית גרוע (בכוונה: מתוכנן לחסוך משקל), וגם מתקלקל הרבה בגלל התנועה. אז אני מתגעגע לרצפה מוצקה, דלתות כבדות, ארונות עמידים, ציוד ביתי ואינסטלציה ומערכת חשמל שכולם עובדים בלי שום תקלה במשך חודשים, מרחב להשתרע בו, חדר נוסף שאפשר לגרש אליו את הילדים. הילדים מתגעגעים לצעצועים שהיו להם שלא לקחנו איתנו, ולמקום לשמור את היצירות שלהם בלי שהקטנים יהרסו להם. אנחנו גם מתגעגעים לנוחות של קשרים קבועים עם אנשים, למשל, שיכולים לשמור על הילדים לאיזה ערב, ולפעילויות קבועות לילדים.

היתה הרבה הסתגלות אבל לא חשבתי על זה בזמן אמת. קודם כול, לדעת איך להפעיל ולתחזק את כל המערכות. איך לנהל את הילדים במרחב המצומצם (ולעודד אותם לצאת לשחק בחוץ). עכשיו כשאני חושב על זה, חלק ענק מההסתגלות היה פשוט לשחרר. לדעת שאנחנו יכולים לנסוע לאן שאנחנו רוצים מתי אנחנו רוצים, ושאין מה להיזהר, ושאין צורך להישאר קרובים לשום דבר, כי כל מה שאנחנו צריכים נמצא אצלנו ממילא. לי זה לקח אולי כמה שבועות.

ש: נתקלתם בסכנות בדרך?

נעמה: לשמחתי הכי גרוע זה שגנבו לנו ארגזים עם ציוד מהפיק-אפ טראק בסן דייגו בזמן שעשינו קניות. זה היה מאוד מבאס בעיקר כי זה בגדים ודברים של הילדים. מעבר לזה, לשמחתי לא נתקלנו.
עדי: הכי קשה היה גל הקור בחוף המזרחי בחורף שעבר. וגם זה לא היה מסוכן, סתם מאוד לא נוח ומבאס. אבל די תכננו את המסלול כדי לעבור במקומות עם מזג אוויר נוח בעונות הרלבנטיות. אה, וכשנסענו מפיניקס ללאס-וגאס היו לאורך הדרך שלטים מה לעשות במקרה שנקלעים עם הרכב לסופת חול, אבל לא נקלענו.

ש: יש זמן זוגי?

נעמה: לצערי בקושי. לעיתים יושבים מחוץ לקראוון בזמן שהם ישנים ומדברים. מצד שני זמן ללא ילדים תמיד היה קשה וזה קשור בעיקר לעד כמה הם צפופים. אפילו ראינו הצגה בברודווי בנפרד, אבל את אותה ההצגה, שהפכה להיות חלק חשוב מאיתנו, ושומעים את הדיסק שלה באוטו.

ש: מה היה הכי קשה כדי לחיות כך?

נעמה: עונה בשמי, אני חושבת שלמצוא קראוון ופיק-אפ לגרירה היה החלק הכי קשה, בעיקר להבין מה אנחנו רוצים ולמצוא משהו בתוך יעד המחירים שלנו. האתגר הגדול ביותר כדי להחזיק אולי זה הקושי בחיי היומיום עם ילדים קטנים, ועוד בדרכים.

עדי: כדי לצאת למסע מלכתחילה, לא היה איזה אתגר גדול כדי להגיע לזה, אלא פשוט היתה לנו הזדמנות, כי תכננו לעזוב את ארה"ב ולחזור לישראל גם ככה. ממילא פירקנו כבר את כל החיים, ותכננו להרכיב אותם מחדש, אז מה שנשאר היה להכניס הפסקה של טיול גדול באמצע כשהכול כבר ארוז ואין מחויבויות. ומפה לשם זה התארך. לא חושב שהיינו יכולים לעשות את זה אם לא היה גם ככה זורם, זה קשה כמעט כמו הגירה. האתגר הגדול מבחינתי בלהחזיק את זה זה חוסר היכולת שלנו לשמור על סדר והנקיון בבית. זה קשה עם ארבעה ילדים בכל מקרה, ובשטח קטן זה עוד יותר קשה מאשר בבית גדול.

נעמה: כביסה, לסדר, אלה דברים שהופכים ממש קשים. ועוד יותר כי אין עזרה. אבל ככה גיליתי שאפשר לחיות בדירת חדר וקצת עם 4 ילדים, ושאפשר לחיות במועט גם מבחינת בגדים, אוכל, וכו'. אני אגרנית בנפש. אז זה חתיכת שיעור.

ש: עד מתי תטיילו? 

נעמה: לטעמי אנחנו מאוד קרובים לסיום. לא ברור עד מתי בדיוק, אבל אני כבר ממש מרגישה בצורך בבית שאינו נע. אולי יגיע היום ונעשה גם טיול שני, אולי ביבשת אחרת, אבל כרגע זה עוד רחוק מאיתנו.


(המקור: https://www.facebook.com/groups/kolhatshuvot/permalink/601198170330171)

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s