יש משהו מוזר, ומצד שני קצת מובן מאליו, בנסיעה ארוכה: ציר המרחק הופך לציר הזמן. הנוסעים פוגשים כל מקום ברגע נתון, בנקודה יחידה, מנותק מההקשר שלו בעבר ובעתיד, קפוא וסטטי. אבל שרשרת המקומות נשזרת לרצף אחד, סיפור אחד. ובסיפור הזה, הגיאולוגיה משתנה, האקלים משתנה, הצמחיה ובעלי החיים עוברים אבולוציה מואצת, תרבויות מופיעות, מתפתחות, ושוקעות. וכל הדרמה הזו בלתי נראית לתושבי המקומות עצמם, אלא מופיעה רק מנקודת המבט של הנוסעים, המאונכת למציאות בתשעים מעלות.


לאחר שסיימנו את עניניינו בילוסטון פנינו שוב מזרחה, בשלושה ימים רצופים של נהיגה לרוחבן של מונטנה ודרום דקוטה. ו, או-הו, רוחב יש להן בשפע. ושטח. אבל כמעט שאין אוכלוסיה, והמעט שיש כפרית ופזורה. במערב התרגלתי למדינות שיש להן מרכז או מרכזים עירוניים גדולים וחשובים, וגם, בנוסף, שטח כפרי, לעתים מטופח ולעתים מוזנח. כאן, השטח הכפרי הוא-הוא המדינה, ואילו העיירות הקטנות והמעטות נועדו לתמוך בחקלאי האזור ולא להיפך. כמה משונה!

מרגע שירדנו מקו פרשת המים באזור ילוסטון, ההרים פינו את מקומם למאות מיילים של ערבות עשב נרחבות, על גבעות מתונות, חלק מהשטח בהשקיה ורובו מגודר. הערבות נראות אינסופיות, אבל להקות של איילות-הבר הצטופפו בשוליים, בין הגדרות לכביש, מביטות בשעמום במכוניות שחולפות מטרים ספורים מהן. אנשים לא היו כמעט בכלל, ואלה שהיו היו ביישובים זעירים בעלי שמות בלתי-סבירים. שלטים הכריזו עליהם מראש: עוד מאתיים מייל מגיעים ל-Espie! עוד שמונים מייל, Espie! עוד עשרים מייל, Espie! עוד מייל יחיד, Espie! ואז, סוף סוף, באה Espie בכבודה ובעצמה: ארבעה בתים קטנים ומוזנחים משני מידי הכביש. והופה, חלפה Espie מאחורינו כאילו לא הייתה. עוד מאה ושמונים מייל, Broadus!

כבר היה לילה והדרך הובילה אותנו משום-מה דרך השמורה האינדיאנית North Cheyenne. התרגלתי עוד קודם להבדל בין הבתים המטופחים והתשתיות המפותחות שסביב המרכזים העירוניים, לבין אלה המאולתרים והמשופצרים בכפרים. אבל השמורה נראתה ממש כמו עולם שלישי מינוס. הבתים המעטים שהיו לא רק נראו עלובים, אלא ממש היו חורבות. עצרנו בתחנת דלק באמצע השום-מקום, וצעירים ישבו בחושך במרחק-מה ממנה ושתו. מניח שאין להם משהו יותר טוב לעשות, או מקום יותר טוב לעשות את זה. כמו האיילות. אז גם נפל לי האסימון שהמקסיקנים הרבים שראינו כשעצרנו בעיר הגדולה Billings (אוכלוסיה: 166 אלף) הם כנראה לא מקסיקנים אלא פשוט מהאוכלוסיה הילידית באזור. אבל העירוניים נראו כמו עירוניים; השמורה נראתה כמו סלאמז כפרי. זה העציב אותי וקצת הכעיס אותי. אבל רק עברנו שם בחטף והיה לילה, אז מה אני יודע.

בסוף עצרנו לישון ב-Broadus, באמת, קצת אחרי השמורה. כבר היה אחרי חצות וידענו שעיר גדולה ממנה (אוכלוסיה: 468) כבר לא תיקרה בדרכנו. במזל, ראינו שלט שהוביל לחניון קרוואנים שלא הופיע בשום קטלוג או אפליקציה. חנינו והתחברנו לחשמל והלכנו לישון.

למחרת בבוקר לקחתי את הילדים לגן שעשועים שראינו ליד החניון בלילה ויכולתי לראות את העיירה. כבישי עפר, מכלאות בקר וסוסים לאורכן, מגרש עפר מוקף טריבונות עם שלט מעליו שמציג ציור של סצנת רודיאו, טרקטורים עוברים מדי פעם או מכוניות ישנות מנגנות רוק רועש דרך חלונות פתוחים.

פתאום הגיעו עשרים או שלושים ילדים בני עשר על אופניים, בלונדינים כולם, מלווים באדם מבוגר, משופם ומאפיר, עם משרוקית קשורה בשרוך על הצוואר. "שבע דקות!" הוא קרא, והילדים הסתערו על המתקנים. אחד מהם מצא חבל על הרצפה, קשר אותו ללאסו וסובב אותו במומחיות מעל הראש. המאמן הסתקרן מאיפה אנחנו. אמרתי שמקליפורניה והוא והילדים התפעלו מהמרחק ומהאקזוטיקה. דיברתי איתו קצת על הנסיעה, מזג האוויר ושריפות היער הרבות, ואז שבע הדקות נגמרו והם המשיכו בדרכם.

בינתיים הגיעה לגן השעשועים משפחה נוספת. הם דיברו ביניהם על הטריילר שלהם והאמא שאלה אותי אם אנחנו מברודוס, אז חשבתי שהם תיירים כמונו, אבל התברר שהם מעיירה אחרת במונטנה, מרחק אולי שש שעות נסיעה, ובאו בשביל הרודיאו שהיה בסופ"ש (ושפספסנו!), אבל המשאית שלהם התקלקלה אז הם נאלצו להישאר עוד לילה. הילדים שלי שיחקו קצת עם הכלבה שלהם, ואז הם המשיכו לענייניהם. אז מצאנו למי אמורים לשלם על החניה והמשכנו בדרכנו גם אנחנו.

הדרך חצתה את הגבול לדרום-דקוטה, ואנחנו איתה. היא נמשכה עוד ועוד. עצרנו לאחר-צהריים לראות את הר ראשמור (עוד על זה בפוסט נפרד) ושוב המשכנו. גבעות העשב הלכו והשתטחו, עד שמצאנו את עצמנו נוסעים במישור אינסופי ומלא בשדות תירס ירוקים-זהובים עד האופק. השמש שקעה, ואנחנו חצינו את נהר מיזורי, ענק ושקט ושחור. בלילה חנינו במגרש החניה בוולמארט, ובבוקר עברנו למינסוטה.

ככל שהתקרבנו לנהר מיסיסיפי, חזרו העצים והנהרות והערים והאנשים שהשארנו במערב. אבל הפעם הם נראו איכשהו שונים. העצים היו בגוון ירוק אחר, האור היה שונה. הנוף היה מעודן יותר, כאילו ציירו אותו בצבעי מים. מבני ציבור וחנויות היו בנויים מלבנים אדומות, וגם בתי העץ נראו בסגנון אירופי או קולוניאלי.

חזרה גם התעשייה! לא רק עשב ופרות, אלא המשך השרשרת. בכל שדה תירס, סיילו גבוה לאחסון לתבואה. כל כמה עשרות מיילים, מפעל ענק לעיבוד תוצרת חקלאית, מגדלי פלדה בגובה עשרות ומאות מטרים עטורים במגלשות וצינורות, מוארים כמו לונה-פארק, רכבות משא ענקיות עוצרות מתחת לפתחי הממגורות. וערים! לא ערי המחוז הקטנות והפזורות שמתקיימות כדי למכור ציוד חקלאי ולתקן טרקטורים, אלא רצף עירוני של ממש, שאינו קיים אלא למען עצמו, עם ספריות, מדשאות, מזרקות דקורטיביות, בתי קולנוע, משרדים, ואנשים שכל זה הוא ביתם. ברקע, מטוס ממריא מאיזה שדה תעופה מרוחק. ממריא, לא חולף. ציוויליזציה!

חנינו בחניון בפאתיה הדרומיים של מיניאפוליס, והנסיעה הארוכה הסתיימה. העיר נחשבת אומנם לחלק מהמערב התיכון. אבל מבחינתי, המזרח הגיע.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s