זה קצת משונה במבט ראשון, אבל אם לוקחים את לאס וגאס ופשוט מוציאים ממנה את הסטריפ, נשארים עם עיר נחמדה למדיי, נעימה, אפילו אופנתית, עם אופי דרום-מערבי חזק, שמזכירה קצת ערים בגודל דומה שהיינו בהן, כמו אוסטין, או אולי אפילו סנטה-פה. בדאון-טאון (שהוא לא הסטריפ! הדאון-טאון זה מקום אחר בכלל) לקחתי את הילדים ל-Downtown Container Park, שזה מרכז הקניות הכי מגניב שהיינו בו: כולו בנוי מכולות ממוחזרות ומשופצות, נערמות בגובה של שתיים ושלוש קומות מסביב לגן-שעשועים מקורי וכיפי במרכז, ככה שהורים יכולים לעשות קניות ולאכול בזמן שהילדים משחקים. ניצלתי את ההזדמנות לנשנש ברביקיו דרומי מהמסעדה ליד, ושירה גנבה ביסים. בכניסה גם היה חרגול ענקי בגובה כמה קומות, בנוי כולו מלוחות פלדה חלודים ממוחזרים. חשבתי שהחרגול היה מספיק מעניין כשלעצמו אבל אחרי השקיעה גם פתאום האירו אותו באורות צבעוניים, והמחושים שלו נדלקו בלהבות-ענק, והוא התחיל לנהל ויכוח עם כמה שחקנים אנושיים שעמדו ליד. זה השאיר על הילדים רושם עז, לטוב ולרע.
קטגוריה: Las Vegas

החוף המערבי, שוב
המטרה העיקרית שלנו בזה שנשארנו באזור לאס-וגאס אחרי המלון הייתה לנסוע לראות את סכר הובר שעל נהר קולורדו, פחות משעה נסיעה מהעיר. והוא מרשים מאוד בגובהו ובנקיק העמוק והדרמטי שהוא בנוי בתוכו, למרות שמפלס המים נמוך מבעבר.
והוא גם אתר היסטורי, בהיותו הפרוייקט הפדרלי הענק מתקופת השפל הגדול בשנות ה-1930, והסכר שהיה בתקופתו הגבוה ביותר בעולם וכלל את תחנת הכוח ההידרואלקטרית הגדולה ביותר. הגענו מהצד של נוואדה ונסענו מעל הסכר, והסתכלנו בו מלמעלה, ואז עברנו את הבדיקה הבטחונית הקשוחה ביותר שעברנו בכל מקום בארצות הברית כדי להיכנס למרכז המבקרים ולצאת לסיור בצינורות הענקיים שנקדחו בתוך הסלע להוביל את המים לתחנת הכוח שלמרגלות הסכר, ולראות את הטורבינות עצמן. אני התרשמתי במיוחד מכמה שהסכר יפה, עם הקפדה על אסתטיקה ועיצוב ועיטורים שהיום אף אחד לא משקיע בהם. בסגנון הארט-דקו שלו הוא הזכיר לי קצת על גשר שער הזהב, דווקא, למרות שהוא בנוי כולו מבטון אפור ולא מפלדה צבועה באדום.
משמיצינו את ההדוניזם של הסטריפ בלאס-וגאס, נזכרנו שאחרי כל הזוהר זו עדיין עיר של למעלה ממיליון תושבים, עם דברים לעשות ככזו. אז חזרנו לקרוואן וחנינו בחניון באחת משכונות העיר לכמה ימים. הלכנו למוזיאון הילדים DISCOVERY הגדול והמגוון (תמונה ראשונה), ופגשנו חברים, אבל הדבר הכי שווה היה Springs Preserve, שז פארק ושמורת טבע גדול משובץ במוזיאונים ופעילויות וגנים בוטניים, מין סוג של מוזיאון טבע פתוח. עכשיו, כל מוזיאון טבע או מדע שראינו עד עכשיו כלל איזו תערוכה או שתיים על העיר והסביבה שהוא נמצא בה, אבל פה, זה ממש היה כל הנושא שלו. הטבע של אזור לאס-וגאס, ההיסטוריה העתיקה והמודרנית שלה, הגיאולוגיה, האקלים, מאמצי שמירת הסביבה, כל נושא שהיה התמקד בסביבה המיידית, והכול היה יפהפה ובארכיטקטורה נוחה ומשתלבת בסביבה. אז למדנו על חיות הבר באזור, ואיך מעיין גורם ליצירת תל מעליו ואיך ארכאולוגים ופליאונטולוגים יכולים ללמוד עליו כשהם חופרים בו, ומה קורה כשיש שיטפון במדבר, ואיך חי שבט הפאיוט הילידי באזור, והשתתפנו במכירה פומבית של אדמות כשהעיר רק הוקמה, וראינו את תחנת שאיבת המים האזורית ולמדנו איך מטפלים במים ומוודאים שהם בריאים לשתייה. הילדים אהבו מאוד גם את התערוכה הנודדת, שהיתה היחידה שלא עסקה באזור לאס-וגאס, אלא הדגימה איך מתמטיקה היא חלק מכל תחומי החיים. הם עדיין צעירים מכדי להבין את המתמטיקה אז נשאר לשחק, שזה גם נחמד.
על הסטריפ בלאס-וגאס בילינו כמעט שבוע, חמישה ימים במלון MGM Grand ועוד אחד במלון Excalibur, במפגש פסגה משפחתי (השלישי במספר מאז יצאנו לטיול!) עם אח שלי והאחיינים. היה מרחב לשחק, והילדים היו מאושרים להיפגש סוף סוף והראו אלה לאלה את סרטוני היוטיוב האהובים עליהם, ובנו יחד בלגו, ועשו תחרויות ריצה במסדרונות. חוץ מזה הסתובבנו בסטריפ ובין המלונות וראינו את את האטרקציות, ואת המזרקות של בלאג'יו, והלכנו לבריכה, ואכלנו כל יום בבופה אחר. כל הקטע של וגאס זה להרשים, בכל דרך שהיא. גינות עשירות, פסלים ענקיים, שכפולים של אתרים מפורסמים, בופה עם מאות מנות לבחירה מכל העולם.
שתי הופעות ראינו: קא́ של סירק דו סולייל (לשם לקחנו רק את הגדולים), סיפור שמתרחש בעולם פנטזיה שלא ברור אם הוא סיני או אצטקי או אפריקני או צפון-אירופי, עם סצנות סינמטיות מרהיבות שמבוצעות על ידי שחקנים-לוליינים, כמו אנשים זעירים שמדלגים כמו חרקים בין גבעולי העשב, וקרב אפי שמתרחש על משטח שמנוף מרים במאונך, עם השחקנים/לוליינים עושים סנפלינג וקופצים ונלחמים ככה שזה נראה כאילו אנחנו מסתכלים על הקרב מלמעלה. אף פעם לא ראיתי שום דבר שדומה לזה. הופעה השנייה היתה במלון אקסקליבר: טורמנט אבירים עם סוסים ממש ותחרויות הפלה ברומח וקרבות בחרב.
אז כבר חצינו את קו האורך 100°. בין מזרח למערב ארצות הברית יש הרבה גבולות, וזה אחד מהם: הקו שממערב לו אין מספיק משקעים (מהלחות שעולה ממפרץ מקסיקו) כדי לקיים חקלאות בעל, ולכן עד לחוף המערבי כמעט ואין חקלאות, ולכן כמעט ואין אנשים. במילים אחרות, מדבר. אני ציפיתי שהשינוי יהיה הדרגתי, אבל הוא היה חד לגמרי: בבת אחת, כל ערוצי הנחלים שחצינו הפכו ליבשים. הכפרים והעיירות נעלמו מהנוף, והסימן הכמעט יחידי לישוב קבע באזור, לאורך שעות של נסיעה, הן הגדרות והשלטים שמכריזים כל כמה עשרות קילומטרים על שטח של חווה כלשהי. אבל גידולים אין בה; בטח רק שטחי מרעה לפרות. באחת הפעמים שבדקתי איפה אנחנו נמצאים גיליתי שבלי לשים לב חצינו את נהר Pecos, שידוע היסטורית בכך שמעבר לו אין דבר פרט לפורעי חוק ולשופט רוי בין. לא אכחיש שעבר בי רעד.




