זה קצת משונה במבט ראשון, אבל אם לוקחים את לאס וגאס ופשוט מוציאים ממנה את הסטריפ, נשארים עם עיר נחמדה למדיי, נעימה, אפילו אופנתית, עם אופי דרום-מערבי חזק, שמזכירה קצת ערים בגודל דומה שהיינו בהן, כמו אוסטין, או אולי אפילו סנטה-פה. בדאון-טאון (שהוא לא הסטריפ! הדאון-טאון זה מקום אחר בכלל) לקחתי את הילדים ל-Downtown Container Park, שזה מרכז הקניות הכי מגניב שהיינו בו: כולו בנוי מכולות ממוחזרות ומשופצות, נערמות בגובה של שתיים ושלוש קומות מסביב לגן-שעשועים מקורי וכיפי במרכז, ככה שהורים יכולים לעשות קניות ולאכול בזמן שהילדים משחקים. ניצלתי את ההזדמנות לנשנש ברביקיו דרומי מהמסעדה ליד, ושירה גנבה ביסים. בכניסה גם היה חרגול ענקי בגובה כמה קומות, בנוי כולו מלוחות פלדה חלודים ממוחזרים. חשבתי שהחרגול היה מספיק מעניין כשלעצמו אבל אחרי השקיעה גם פתאום האירו אותו באורות צבעוניים, והמחושים שלו נדלקו בלהבות-ענק, והוא התחיל לנהל ויכוח עם כמה שחקנים אנושיים שעמדו ליד. זה השאיר על הילדים רושם עז, לטוב ולרע.

כמובן שהלכנו למקומות המוכרים והאהובים שלנו בלאס-וגאס מביקורים קודמים. וניסינו את מוזיאון הטבע של לאס-וגאס, שהיה נחמד וסביר לגמרי לז'אנר, עם שחזור של קבר תות ענח אמון.
וגם, יצא לנו טוב ובדיוק היה פסטיבל שנקרא Age of Chivalry שחשבתי בהתחלה שהוא לתיירים ומסתבר שלא! פסטיבל למקומיים לגמרי! שבו אנשים מתחפשים בקוספליי של ימי הביניים והאזור, ונלחמים בקרבות חרבות, וכו'. הוא היה ענק, עם עשרות אלפי אנשים, נראה לי. הפסטיבל לא ממש היה מיועד לילדים, ובכל זאת היה להם די מעניין, ואף ניסו כוחם בג'וסט עם רמחי ספוג וסוסי מקלות.
לאס וגאס היא עיר מצוינת ללקק בה את הפצעים. במחיר של מה שהיה עולה לנו חדר קטן במוטל מפושפש במפרציה, אפשר למצוא, אם מחפשים בזהירות, סוויטה גדולה ויפה עם שני חדרי אמבטיה ומטבחון, ונוף, וחניה חינם, ובופה כמעט חינם, בזמן שאנחנו מתעדכנים בטלפון בעלויות המאמירות ובזמן המתמשך של תיקון המשאית שלנו בבארסטו.
צריך לדעת איך לחפש, אומנם. באמצע שבוע, לא בזמן כנסים, ולהפעיל בדיוק את כרטיס המועדון הנכון ולנצל את הנקודות שלו בזמן. לי אין מושג איך עושים דברים כאלה אבל נעמה מעולה בזה, אז הילדים יכלו ליהנות לקפוץ בין המיטות ולהתרוצץ במרחב הגדול בהרבה מהקרוואן, ולראות טלווזיה ולהרכיב יצירות בלגו, ואנחנו מהראש השקט שלא צריך לסדר ולנקות כל הזמן, וכולנו התעגלנו היטב בבופה אכול-כפי-יכולתך הענק והעשיר שבו אכלנו בראנץ' כל בוקר עד שאחר כך לא יכולנו להכניס אפילו פירור לשארית היום. בעיקר נעמה העסיקה את הילדים, בזמן שאני השלמתי שעות ופרוייקטים בעבודה, רוב הזמן מהלובי. היה לי נוח שם. מסתבר שבשנים האחרונות הרבה מהמלונות הגדולים על הסטריפ בנו מגדלי מלון ממותגים צמודים בלי קזינו ובלי עישון, וזה התאים לנו.
בסך הכול היינו בלאס וגאס בדיוק שלושה שבועות, רוב הזמן במלונות Vdera של Aria ו-Delano של Mandalay Bay, ובזמן שהיה כנס הלכנו לדירת Airbnb. ולסיום התאכסנו לשני לילות במלון Luxor, שהיה הרבה פחות נוח לנו אבל עם ארכיטקטורה מדהימה, בנוי כולו כמו פירמידה ענקית עם חדרים בפאות ומעליות אלכסוניות (למעשה רכבל) בצלעות. שם גם לקחתי את הילדים לתערוכה עם חפצים שהוצלו מהטיטאניק הטבועה. עניין אותי מאוד לראות איך אנשים חיו אז, ולמרות שזה ספציפית פחות עניין את הילדים, הם התעניינו בסיפור עצמו, שממילא רציתי שיכירו. עשו את זה נחמד: בכניסה כל אחד מאיתנו קיבל עותק כרטיס עלייה להפלגה של אחד הנוסעים האמיתיים מהטיטאניק, וכשסיימנו את התערוכה יכולנו לעבור על כותרות העיתונים מאותה תקופה שהוקרנו על הקירות ולבדוק אם הנוסע של כל אחד מאיתנו שרד או טבע, מורבידי ככל שיהיה. וחוץ מזה נעמה לקחה את הילדים להופעת קרקס ב-Circus Circus, ועשינו עוד פעילויות בעיר, אבל על זה אכתוב בהמשך.
דאגתי קצת איך הילדים, ואנחנו, נתמודד עם השינוי באורח החיים, להיות מחוץ לבית לתקופה כל כך ארוכה. אז השינוי עצמו לא היה קשה בכלל, לאף אחד מאיתנו לא שינה כל כך איזה מלון זה בדיוק. אבל מה שכן היה קשה, גם לנו וגם לילדים, היו ההבדלים בתנאים: פתאום יש מכונת כביסה, פתאום אין, בחדר מלון הזה יש מקרר גדול אז צריך לקנות אוכל כדי שלא נצטרך לאכול בחוץ, ואז בחדר החדש אין מקרר אז צריך להיפטר מכל האוכל מהר, ובשני הלילות האחרונים כשהילדים גילו שאין להם סלון לשחק בו הם היו מאוד אומללים. לא נראה לי שהיינו יכולים לעשות את הטיול הזה רק במלונות. אי-הוודאות לגבי סדר היום מציקה כל הזמן.
לכן, כשהגיעה ההודעה שהמשאית שלנו מתוקנת, שמחנו להתארז לאוטו ולנסוע. וגאס היתה טובה אלינו, אבל די, מספיק. קצת אחרי מעבר הגבול לקליפורניה עוד יצא לנו לראות מהכביש את תחנת הכוח Ivanpah, תחנת הכוח הסולארית בגדולה ביותר בעולם, שדה המראות שלה נראה כמו ים כסוף ומגדלורי-ענק זוהרים מתוכו. עצרנו לחצי יום שוב בבארסטו, בשביל הסידורים של להחזיר רכב השכרה ולהעביר כיסאות בטיחות וכל זה, בזמן שאני לקחתי את הילדים לדיינר החמוד שאכלנו בו בפעם הקודמת. בסוף נכנסנו כולנו שוב למשאית המוכרת שלנו, עם הקרוואן מאחורינו שצריך, וחזרנו לדרכים. התחנה הבאה: סן-דייגו.
mvimg_20181015_1218422

המטרה העיקרית שלנו בזה שנשארנו באזור לאס-וגאס אחרי המלון הייתה לנסוע לראות את סכר הובר שעל נהר קולורדו, פחות משעה נסיעה מהעיר. והוא מרשים מאוד בגובהו ובנקיק העמוק והדרמטי שהוא בנוי בתוכו, למרות שמפלס המים נמוך מבעבר.

והוא גם אתר היסטורי, בהיותו הפרוייקט הפדרלי הענק מתקופת השפל הגדול בשנות ה-1930, והסכר שהיה בתקופתו הגבוה ביותר בעולם וכלל את תחנת הכוח ההידרואלקטרית הגדולה ביותר. הגענו מהצד של נוואדה ונסענו מעל הסכר, והסתכלנו בו מלמעלה, ואז עברנו את הבדיקה הבטחונית הקשוחה ביותר שעברנו בכל מקום בארצות הברית כדי להיכנס למרכז המבקרים ולצאת לסיור בצינורות הענקיים שנקדחו בתוך הסלע להוביל את המים לתחנת הכוח שלמרגלות הסכר, ולראות את הטורבינות עצמן. אני התרשמתי במיוחד מכמה שהסכר יפה, עם הקפדה על אסתטיקה ועיצוב ועיטורים שהיום אף אחד לא משקיע בהם. בסגנון הארט-דקו שלו הוא הזכיר לי קצת על גשר שער הזהב, דווקא, למרות שהוא בנוי כולו מבטון אפור ולא מפלדה צבועה באדום.

משמיצינו את ההדוניזם של הסטריפ בלאס-וגאס, נזכרנו שאחרי כל הזוהר זו עדיין עיר של למעלה ממיליון תושבים, עם דברים לעשות ככזו. אז חזרנו לקרוואן וחנינו בחניון באחת משכונות העיר לכמה ימים. הלכנו למוזיאון הילדים DISCOVERY הגדול והמגוון (תמונה ראשונה), ופגשנו חברים, אבל הדבר הכי שווה היה Springs Preserve, שז פארק ושמורת טבע גדול משובץ במוזיאונים ופעילויות וגנים בוטניים, מין סוג של מוזיאון טבע פתוח. עכשיו, כל מוזיאון טבע או מדע שראינו עד עכשיו כלל איזו תערוכה או שתיים על העיר והסביבה שהוא נמצא בה, אבל פה, זה ממש היה כל הנושא שלו. הטבע של אזור לאס-וגאס, ההיסטוריה העתיקה והמודרנית שלה, הגיאולוגיה, האקלים, מאמצי שמירת הסביבה, כל נושא שהיה התמקד בסביבה המיידית, והכול היה יפהפה ובארכיטקטורה נוחה ומשתלבת בסביבה. אז למדנו על חיות הבר באזור, ואיך מעיין גורם ליצירת תל מעליו ואיך ארכאולוגים ופליאונטולוגים יכולים ללמוד עליו כשהם חופרים בו, ומה קורה כשיש שיטפון במדבר, ואיך חי שבט הפאיוט הילידי באזור, והשתתפנו במכירה פומבית של אדמות כשהעיר רק הוקמה, וראינו את תחנת שאיבת המים האזורית ולמדנו איך מטפלים במים ומוודאים שהם בריאים לשתייה. הילדים אהבו מאוד גם את התערוכה הנודדת, שהיתה היחידה שלא עסקה באזור לאס-וגאס, אלא הדגימה איך מתמטיקה היא חלק מכל תחומי החיים. הם עדיין צעירים מכדי להבין את המתמטיקה אז נשאר לשחק, שזה גם נחמד.

על הסטריפ בלאס-וגאס בילינו כמעט שבוע, חמישה ימים במלון MGM Grand ועוד אחד במלון Excalibur, במפגש פסגה משפחתי (השלישי במספר מאז יצאנו לטיול!) עם אח שלי והאחיינים. היה מרחב לשחק, והילדים היו מאושרים להיפגש סוף סוף והראו אלה לאלה את סרטוני היוטיוב האהובים עליהם, ובנו יחד בלגו, ועשו תחרויות ריצה במסדרונות. חוץ מזה הסתובבנו בסטריפ ובין המלונות וראינו את את האטרקציות, ואת המזרקות של בלאג'יו, והלכנו לבריכה, ואכלנו כל יום בבופה אחר. כל הקטע של וגאס זה להרשים, בכל דרך שהיא. גינות עשירות, פסלים ענקיים, שכפולים של אתרים מפורסמים, בופה עם מאות מנות לבחירה מכל העולם.


שתי הופעות ראינו: קא́ של סירק דו סולייל (לשם לקחנו רק את הגדולים), סיפור שמתרחש בעולם פנטזיה שלא ברור אם הוא סיני או אצטקי או אפריקני או צפון-אירופי, עם סצנות סינמטיות מרהיבות שמבוצעות על ידי שחקנים-לוליינים, כמו אנשים זעירים שמדלגים כמו חרקים בין גבעולי העשב, וקרב אפי שמתרחש על משטח שמנוף מרים במאונך, עם השחקנים/לוליינים עושים סנפלינג וקופצים ונלחמים ככה שזה נראה כאילו אנחנו מסתכלים על הקרב מלמעלה. אף פעם לא ראיתי שום דבר שדומה לזה. הופעה השנייה היתה במלון אקסקליבר: טורמנט אבירים עם סוסים ממש ותחרויות הפלה ברומח וקרבות בחרב.

מעניין לראות עד כמה רחוק משפיעות הערים הגדולות על סביבותיהן. במרחק שעה וחצי נסיעה יש פרוורים, כמובן, וערי לווין. ואם ממשיכים עוד, ערים קטנות ובינוניות, עיירות וכפרים, שהעיר הגדולה בשבילם רחוקה מדיי לנסיעה יומיומית, אבל היא כן מקום לנסיעה לבילוי, או לתרבות, או לעסקים, או לקניות לא-טריוויאליות. מעבר לזה, העיר מורגשת עדיין, אבל בדרכים מרומזות יותר. שלטי הדרכים מתייחסים אליה כנקודת ציון. המצרכים בחנויות משונעים דרכה, האופנות מגיעות ממנה, הכלכלה והתרבות מושפעים קודם כול ממה שקורה בה. היא לא נראית מעולם, ובכל זאת תופיה קובעים מרחוק את סדר החיים, וכולם מתכווננים לפיהם, כאילו מרימים מבט מדי פעם לכיוונה הכללי, בין אם בחיוך או בחשש.
אבל אם נוסעים עוד יותר רחוק מזה — כבר לא. חוצים קו בלתי-נראה, וכל המצפנים התרבותיים מפסיקים פתאום לעבוד. שם העיר הגדולה עוד מופיע על שלטי הדרכים, אבל לצד עוד שמות, של ערים גדולות ורחוקות אחרות. הכפרים והעיירות המקומיים הם פשוט כפרים ועיירות, ללא מרכז. הם לא קרובים לעיר או רחוקים מהעיר, הם לא בדרך אליה או ממנה, הם לא חלק משום מערכת. הם פשוט שם, מתקיימים, כשלעצמם. המציאות הפיזית מחרישת-אוזניים, כמו השקט במדבר.

עזבנו את אוסטין, אבל בעצם עזבנו את כל מזרח ארצות הברית, בנסיעה ארוכה-ארוכה מערבה. המרחקים לא ייאמנו. נוהגים כמה שעות, ועדיין נוסעים. נמנמתי שלוש שעות יחד עם הילדים בנסיעה, וכשהתעוררתי עדיין לא השתנה כלום. בדקתי במפה: נוסעים, עדיין על אותו כביש, באותו כיוון, כמעט באותה נקודה במערב טקסס.

אז כבר חצינו את קו האורך 100°. בין מזרח למערב ארצות הברית יש הרבה גבולות, וזה אחד מהם: הקו שממערב לו אין מספיק משקעים (מהלחות שעולה ממפרץ מקסיקו) כדי לקיים חקלאות בעל, ולכן עד לחוף המערבי כמעט ואין חקלאות, ולכן כמעט ואין אנשים. במילים אחרות, מדבר. אני ציפיתי שהשינוי יהיה הדרגתי, אבל הוא היה חד לגמרי: בבת אחת, כל ערוצי הנחלים שחצינו הפכו ליבשים. הכפרים והעיירות נעלמו מהנוף, והסימן הכמעט יחידי לישוב קבע באזור, לאורך שעות של נסיעה, הן הגדרות והשלטים שמכריזים כל כמה עשרות קילומטרים על שטח של חווה כלשהי. אבל גידולים אין בה; בטח רק שטחי מרעה לפרות. באחת הפעמים שבדקתי איפה אנחנו נמצאים גיליתי שבלי לשים לב חצינו את נהר Pecos, שידוע היסטורית בכך שמעבר לו אין דבר פרט לפורעי חוק ולשופט רוי בין. לא אכחיש שעבר בי רעד.

MVIMG_20180326_110631.jpg

בסוף מצאנו עיירה גדולה בדיוק מספיק כדי שיהיה בה וולמארט, וחנינו שם ללילה.

בוקר טוב מאוזונה, טקסס. ולהלן העדכון: אין שום דבר בכלל באוזונה, טקסס. זה חור. עד כאן עדכוננו מאוזונה, טקסס. תודה שהייתם איתנו.

אז נוסעים עוד. עוד מדבר, עוד שיחים, עוד כביש, עוד גדרות של חוות.

"ככה תמיד דמיינת את אל-פאסו?"
"לא דמיינתי את אל-פאסו מעולם."
ראינו מרחוק את הנהר ריו-גרנדה, שמפריד בין אל-פאסו האמריקנית לסיודד-חוארז המקסיקנית, ובליבה פסל האיקס האדום הענק, בולט לקילומטרים. ואז חצינו את הריו-גרנדה עצמו, למדינת ניו-מקסיקו. תוך שעתיים נסיעה חצינו גם את קו פרשת המים היבשתית, מה שאומר שטכנית עברנו סופית למערב ארצות הברית.
"אם כבר שיחקנו אותה היום, והגענו עד כאן, אולי נמשוך כולה עוד חמש שעות נסיעה עד פיניקס? יש שם סניף של לגולנד".
אלוהים אדירים, הארץ הזאת לא נבנתה בקנה מידה אנושי בכלל.

עד פיניקס לא הגענו באותו יום, אבל כן הגענו לטוסון, אריזונה, וחנינו בוולמארט ללילה. קמנו למחרת בבוקר עם נוף מדברי הררי משגע ומזג אוויר קריר מאוד, אז החלטנו שאם אנחנו כבר נמצאים במרכז קניות זאת הזדמנות לקחת את הילדים לראות סרט. "פיטר רביט".
MVIMG_20180327_141155.jpg
היה מאוד מוצלח, ואז התקפלנו בחזרה לאוטו והמשכנו צפונה לכיוון פיניקס, כשאנחנו מתחמקים מסערות חול על הכבישים וקוראים בקפידה את השלטים שמדריכים את הנהגים איך להתנהג במקרה שהם נקלעים לתוך אחת כזו בכל זאת.
MVIMG_20180327_163324.jpg

פיניקס, בירת אריזונה, היא עיר נאה ונעימה, גדולה יותר משציפיתי, עם כמה מיליוני תושבים באזור המטרופוליני שלה, "עמק השמש", על אחד היובלים של נהר קולורדו. ואריזונה עצמה היא המדינה הצעירה ביותר בארה"ב היבשתית, מתחילת המאה העשרים. במקור האזור כולו התבסס על כריית נחושת, גידול כותנה, ותיירות-מרפא לחולי שחפת מהחוף המזרחי שבאו להשתעל קצת באוויר המדברי החם והיבש. היום, כשהמזגנים זולים והנדל"ן יקר, פיניקס פורחת מחדש כעיר הייטק.
נשארנו שם כמה ימים להתאושש קצת מהנסיעה, לאגור כוחות לחלק האחרון של המסע, ולתת לילדים ליהנות מהפעילויות שיש לפיניקס להציע (עליהן אני אכתוב בהמשך). סגנון הבנייה הייחודי של דרום-מערב ארצות הברית מאוד בולט בה — וגם בטוסון ובאל-פאסו — עם בתים מאבן-חול אדומה וחומה, עם כרכובים מעוגלים, ועיטורים גיאומטריים על בניינים וגשרים, פרחים אבסטרקטיים וספירלות, שנראים כמו סמלים ילידיים. אי אפשר לטעות ולחשוב שאנחנו בכל מקום אחר.
מבחינת השייכות של פיניקס לאזור מטרופוליני — היא נמצאת בדיוק… על הגבול. ממזרח, שטח ההפקר השטוח והאינסופי, שרק עכשיו סיימנו לחצות. וממערב, כמעט כלום. אלא רק רמז, התחלה, של נפילה ארוכה-ארוכה, איטית בהתחלה אבל הולכת ומואצת, מורגשת ויותר ויותר, לתוך אזור ההשפעה הענקי של מטרופולין לוס-אנג׳לס.

אחרי שלושה ימים התארזנו ונסענו צפון-מערבה, לכיוון לאס-וגאס. כל קילומטר שאנחנו נוסעים, הנוף והצמחיה הופכים להיות יותר ויותר טיפוסיים לאזור. תילי-סלעים שחוקי רוחות ושטפונות, צמחיה משונה, שנראית אחרת כל כך מצמחי המדבר של המזרח התיכון, עם קקטוסי-ענק ושיחים מוזרים, חלקם בפריחה אביבית מלאה.
MVIMG_20180331_142012.jpg
MVIMG_20180331_124401.jpg
בצהריים עצרנו בתחנת הדרכים Wikieup, האותנטית כמעט עד כדי פרודיה, אכלנו והתרעננו, ואז המשכנו בדרכנו.
MVIMG_20180331_162003.jpg
לקראת ערב חצינו את נהר קולורדו לנוואדה, ובילינו את הלילה בחניון של וולמארט. ולמחרת בבוקר החנינו, סוף סוף, את הקרוואן בחניון ליד מלון גראנד, ועשינו צ'ק אין.
בלאס-וגאס כבר היינו כמה פעם-פעמיים, אבל אף פעם לא הגענו אליה ממזרח ארצות הברית. וההבדל בפרספקטיבה מורגש. הצורה שבה אורחי המלון והתיירים מתלבשים, הכיתוב על החולצות שלהם, הסנדלים האופנתיים, התסרוקות, הדיאלקט, נושאי השיחה, המוסיקה שהם שומעים או שמשמיעים להם: אלה אנשים מלוס אנג'לס. רשמית, העיר הגדולה עדיין במרחק של לפחות ארבע שעות נסיעה וגבול-מדינה אחד. אבל הנה: מעבר לכל המרחק, היא כבר פה.