אפילוג

אולי לא היה צריך להפתיע אותי שכשחיים חיים נייחים, עדיין יש בהם תנועה. לא במרחב, אבל קדימה בזמן. המחזוריות קובעת את סדר היום: כל בוקר מפעילים מדיח כלים, כל ערב מכונת כביסה. בימי רביעי באים לאסוף את הזבל וצריך להציב את הפח הגדול מחוץ לבית. פעם בשבועיים גם מיחזור. בימי שני מוזיאון המדע סגור אז אי אפשר ללכת, אבל בסופי שבוע יש שם סדנאות לילדים ואז דווקא שווה להגיע. ובינתיים, לאט לאט, מזג האוויר משתנה; ולא כי זזנו למקום אחר, אלא פשוט כי העונות מתחלפות. האוויר מתחמם, העצים פורחים, הימים מתארכים, שעון קיץ בתוקף. פתאום יש עוד זמן אחרי המוזיאונים, או אחרי סתם יום בבית, לקחת את הילדים לגן שעשועים לכמה שעות, או לטיול בעיר. ימי שלג כבר אין בכלל, ימי גשם יש פחות ופחות, ומבלים יותר בחוץ. לפני שלושה ימים פתחנו לילדים בפעם הראשונה את החצר האחורית, עם האופניים וכל המשחקים והצעצועים שהיינו משתמשים בהם מחוץ לקרוואן.
הבית גדול. בוודאי גדול מספיק לצרכינו. יש סלון, ויש חדר משחקים, יש משרד, יש חצר אחורית, ויש עוד מרתף בגודל כל הדירה כולה שאנחנו כמעט לא משתמשים בו כי פשוט לא צריך. כולנו, בו זמנית, יכולים להיות בבית ולעסוק בעניינינו, בלי להפריע זה לזה, ועם המון מרחב ואור מבחוץ. וזה נעים. אני עובד מהבית יומיים בשבוע, מביניהם פעם בשבוע אני מקפיד לעבוד מבית קפה שכונתי וללכת לשם ברגל. הילדים נהנים מהמרחב הפיסי, רפאל רץ מקצה אחד של הבית לקצה השני וזה לבד מספיק לעייף אותו, והגדולים מבסוטים שיש להם איפה להניח את יצירות הלגו שלהם. את הקרוואן לא טרחנו אפילו לפרוק. הולכים מדי פעם לקחת ממנו מה שצריך, אם צריך, וזהו.
לא לוחץ לנו לטייל, למרות שיש הרבה יעדים אטרקטיביים באזור. אין לנו ראש לזה. לא למאונט הוד היפהפה, שמברך אותנו לשלום כל בוקר כשאנחנו חוצים את נהר הקולומביה אל העיר, ולא לחופי האוקיינוס, ולא ליערות. על הנסיעה בת שלוש השעות לסיאטל אין מה לדבר בכלל. גם הילדים לא מבקשים. אבל לפני שבועיים עוז שאל למה אנחנו תמיד הולכים לאותם מוזיאונים, אז הזכרתי לו שהפסקנו לטייל ואנחנו עכשיו גרים בעיר אחת, ומה שיש בה זה מה שיש. אבל רשמתי לפניי, וניסיתי לגוון קצת יותר בפעילויות ולחפש מקומות חדשים שלא היכרנו, כמו גן החיות של אורגון, ומוזיאון היערנות, והם היו מבסוטים. ומה נעשה כשנמצה גם את אלה? אני עוד לא יודע. אולי חוגים, או פעילויות, או פרויקטים לימודיים או יצירתיים שמתמשכים. ננסה ונמצא.
וכל הזמן הזה הקרוואן עומד ליד הבית, בדיוק באותו מקום בו החנינו אותו, ענק וגמלוני, תופס כמעט חצי מהחצר האחורית. מבחינתו לא קיים זמן, יש רק מרחק, והמרחק הרי לא השתנה. הוא מסתכל על הילדים לומדים לרכב על אופניים בחצר, הוא מציץ עליי דרך חלון חדר האמבטיה כשאני מצחצח שיניים בבוקר, הוא משקיף בדממה לרחוב מעל הגדר החיה כשאני יוצא לטייל עם שירה בלילה. הוא שם, ואנחנו מתעלמים ממנו, כי הוא כבר לא רלבנטי לחיים שלנו. אבל הצמיגים שלו עדיין מנופחים, הסוללה שלו טעונה, המחבר שלו מוכן ומזומן להתחבר עם המשאית בכל רגע. אם עצרנו ללילה יחיד, לשנה, או לנצח, לא אכפת לו בכלל.
היות שהסתיים הטיול, מסתיים גם יומן המסע. אולי אכתוב עוד כמה פוסטים שהתחלתי בסדרה על חיי הקרוואן באופן כללי, ואולי לא, אבל בכל הנוגע לטיול אני מפסיק לעדכן, כי כבר אין פואנטה. השאר זה חיים רגילים. בכל מקרה, לפחות בפייסבוק אני אחזור לכתוב גם על דברים שאינם הטיול. תודה לכם, הייתם קהל נהדר, וגם מארחים נהדרים (לאלה מכם שהתמזל מזלנו לפגוש).
ולסיום, קצת סטטיסטיקות:
– גרנו בקרוואן בסך הכול שנה ושמונה חודשים. אבל מתוך זה חודשיים ויומיים היינו בחופשת מולדת בישראל. ועוד חודש וחצי מזה ישנו במלונות או אצל חברים, כשהקרוואן חונה בחוץ או במקום אחר (כולל 18 יום רצופים בווגאס כשהמשאית היתה בתיקון).
– בסך הכול גרנו בקרוואן ב-99 מקומות חניה שונים.
– ביקרנו, או לפחות חלפנו דרך, 36 מדינות בארה"ב, ובנוסף לזה במחוז קולומביה, ובפרובינציות הקנדיות אונטריו וקולומביה הבריטית. דילגנו על המדינות אלסקה והוואי, כמובן, וגם על דלאוור, מערב וירג'יניה, מיין, קנטאקי, אוהיו, צפון דקוטה, איווה, מיזורי, ארקנסו, נברסקה, קנזס, ואוקלהומה. בהזדמנות אחרת.
– ביקרנו ב-12 פארקים לאומיים.
– שתי הנקודות הרחוקות ביותר שחנינו בהן היו באיי ה-Keys בפלורידה, ובוונקובר בקולומביה הבריטית, מרחק 4500 ק"מ זו מזו.
– איי ה-Keys היו גם נקודה הדרומית ביותר שחנינו בה. הכי צפונית היתה ב-Slocan, קולומביה הבריטית. הכי מזרחית היתה ב-Plymouth, מסצ'וסטס, והכי מערבית ליד עיירת החוף Crescent City, קליפורניה, על גבול אורגון.
– בסך הכול גררנו את הקרוואן לאורך 22 אלף קילומטרים, אם מודדים בקווים אוויריים מחניון לחניון. (אז זה כנראה יותר.)
– הנסיעה נטו הכי ארוכה שלנו ביום אחד היתה תשע שעות, מוונקובר ל-Slocan בקולומביה הבריטית.
– החניון הכי גבוה שלנו היה בעיירה Estes Park, קולורדו, ליד הפארק הלאומי הרי הרוקי, בגובה 2300 מ'. הכי נמוך היה בגובה פני הים, והיו הרבה כאלה.
– הכי קר לנו היה בלילה של השניים בינואר 2018 ב-Alpharetta, ג'ורג'יה, ליד אטלנטה. מינוס עשר מעלות צלזיוס. הכי חם היה השישה ביולי 2017 ב-Acton, קליפורניה, ליד לוס אנג'לס. ארבעים ושתיים מעלות צלזיוס.
– בשלושה מקומות התניידנו מהקרוואן ובחזרה אליו בתחבורה ציבורית: ניו-יורק, וושינגטון די.סי, ודיסני-וורלד.
– המקומות שחנינו בהם הכי הרבה זמן ברציפות הם פלזנטון, קליפורניה, ממזרח לסן פרנסיסקו, ופורטלנד, אורגון, עם 24 יום בכל אחד מהם. אבל שניהם היו כבר ממש בסוף הטיול. בשום מקום אחר לא חנינו יותר משבועיים ברציפות. (אבל היו כמה חניונים שחזרנו אליהם כמה פעמים.)
– החניות הכי ארוכות שלנו בחניות של חברים היו של 13 יום. פעם אחת ב-Alpharetta, ג'ורג'יה, ליד אטלנטה, ופעם אחרת ב-Santa Clara, קליפורניה, מדרום לסן פרנסיסקו. אלה גם התקופות הארוכות ביותר שלנו בלי חיבור לביוב.
– השיא בלי חיבורי חשמל ומים היה שישה ימים, במואבּ, יוטה.
– החניונים הכי יקרים שלנו היו בג'רזי סיטי, ליד מנהטן, ובדיסני-וורלד בפלורידה, עליהם שילמנו $110 לילה כל אחד. הכי זול היה $20 ללילה בפארק הלאומי Everglades, בדרום פלורידה (בלי מים וחשמל). אבל בערך ב-40% מהפעמים לא שילמנו בכלל, כי חנינו בחניונים שיש לנו בהם מנוי, או אצל חברים, או במגרשי חניה.
– בסך הכול כתבתי על הטיול 216 פוסטים (כולל זה) שכוללים 1161 תמונות. המקום האחד שכתבתי עליו הכי הרבה היה נמל החלל קנדי, עם חמישה פוסטים שונים.
– במהלך הטיול שירה למדה ללכת — במוזיאון הילדים Explora באלבקרקי — ויונתן למד לקרוא שוטף — קודם כול שלטים במוזיאון הטבע בניו-יורק, ובהמשך ספרים שלמים בפארק העירוני בניו-אורלינס.
– בסוף הטיול, רפאל היה יותר מבוגר ממה שהיה אחיו הגדול עוז כשיצאנו אליו. לשירה חסרים שלושה שבועות כדי להגיע לגיל של רפאל.

screen-shot-2019-02-26-at-21.37.52

בחניון בפורטלד נשארנו בערך שלושה וחצי שבועות. בביקור הקודם שלנו הלכו למוזיאון המדע, OMSI. הפעם חקרנו אותו יותר לעומק וראינו אגפים שבביקורים קודמים בכלל לא נכנסנו אליהם. וגם ראינו את מוזיאון הילדים בפורטלנד, והלכנו לראות פסטיבל אומנות באור לאורך גדת הווילמט, Winter Light Festival.
אבל הסיבה העיקרית שבאנו לפורטלנד היא לא כדי לבקר באטרקציות של העיר, אלא כדי למצוא בית למגורי קבע. כן.
ובכן, פורטלנד עיר מתפתחת. היא לא גדולה, עם אולי שני מיליון תושבים באזור המטרופוליני שלה, אבל היא בטח לא קטנה. היא עוד לא בדיוק אופנתית, אבל כן נעימה מאוד ופעילה ומעניינת. יש לה אוריינטציה עירונית חזקה, בלי שתהיה יקרה מדיי. ואלה הרי הסיבות שבחרנו בה. זה מתאים שהעיר הזרה הראשונה שהגענו אליה בטיול, לפני יותר משנה וחצי, היא גם העיר האחרונה שאנחנו מגיעים אליה בכלל.
פורטלנד עצמה מחולקת לשכונות שונות שכל אחת מהן מקיפה כמה רחובות מסחריים וציבוריים, מיועדת לציבור ומשומשת על ידי הציבור. זאת אומרת: יש דאונטאון, אבל כל חלקי העיר מתאימים להולכי רגל, וקהילתיים מאוד. ביקרנו חברים באחד האזורים שסביב רחוב אלברטה, שנראה מגניב וליברלי ומלא עסקים ובתי קפה ואמנות רחוב ושלטים פוליטיים טרנדיים, וגם נסענו דרך אזורים אחרים ולכל אחד יש אופי קצת שונה, כשכולם נראים כיפיים מאוד בדרכם הייחודית. אבל בסופו של דבר החלטנו להתאפק. גם ככה רוב הפעילויות שלנו עם הילדים לא יהיו שכונתיות אלא ידרשו נסיעה באוטו, אז העברנו את חיפושינו לפרוור של פורטלנד שנמצא מעבר לנהר הקולומביה: וונקובר, וושינגטון (להבדיל מוונקובר, קולומביה הבריטית, קנדה, מרחק שש שעות נסיעה צפונה). בוונקובר אין חיי רחוב וקהילה מגניבים כל כך, אבל הבתים גדולים יותר וזולים יותר, וגם המיסים נמוכים בהרבה, מה שאיפשר לנו להתרווח.
בסופו של דבר מצאנו. קרוב לגדת הקולומביה, בשכונה שקטה (אבל עדיין, עם בתי קפה וגני שעשועים במרחק הליכה), בית פרוורי נאה ומרווח, שענה בצורה מושלמת לכל הדרישות שלנו. את שארית הזמן שהיה לנו עד שהבית התפנה העברנו בחניון שלנו, מתרגלים למזג האוויר הפורטלנדי החורפי ומרובה-המשקעים.
ב-14 בפברואר, בדיוק שנה ושמונה חודשים אחרי שעברנו אליו, גררנו את הבית הנייד שלנו פעם אחת אחרונה, מעבר לנהר, מעבר לגבול מדינת וושינגטון, למקומו הקבוע בחצר האחורית של הבית החדש שלנו. עוד באותו יום קנינו מזרנים כדי שנוכל לעבור לישון בתוך הבית. שאר המעבר יהיה מעבר הדירה הקל ביותר שהיה לנו אי פעם, מרחק עשרה צעדים.
mvimg_20190225_115346

הו שלום, לא חושב שראיתי אותך בשכונה עד עכשיו. בא לפה הרבה?

בדקתי ומסתבר שקוראים לו מאונט הוד, הגובה שלו 3,429 מ', והוא גר ברכס הרי הקסקיידס, מרחק אולי שעה וחצי נסיעה (התמונה על רקע נהר קולומביה). התחביבים שלו כוללים השלגה כמו שאפשר לראות, ואירוח אתרי סקי. אבל הוא לא תמיד רק כזה ילד טוב: הוא גם הר געש שנחשב לפוטנציאלית-פעיל. אז בנות, הישמרנה.

mvimg_20190129_1343032

יצאנו מפלזנטון, קליפורניה, צפונה לכיוון אורגון. הדרך כוללת חצייה של בסך הכול גבול מדינה אחד, אבל קליפורניה היא מדינה ארוכה, ארוכה, ומפרץ סן פרנסיסקו, שנחשב ל"צפון קליפורניה", בעצם נמצא די באמצע שלה. אז נסענו הרבה.
גם בתחילת הטיול שלנו, לפני שנה וחצי, יצאנו מקליפורניה לאורגון. אבל אז נסענו לאורך החוף, דרך עיירות של תעשיית העצים, בין עצי הסקוויה הענקיים לגלי האוקיינוס השקט. הפעם ויתרנו על כל אלה ונסענו ישר, בדרך המלך על אינטרסטייט 5, שעובר בעמק המרכזי של קליפורניה. זה עמק ענקי, מוארך מאוד, שלמעשה מהווה את אגן הניקוז של מפרץ סן פרנסיסקו והוא הדבר הבולט ביותר מבחינה טופוגרפית במדינה. הוא גדול בשטחו פי שתיים יותר מממדינת ישראל, וכולו פורה להדהים, כשיותר מחצי מהירקות והפירות של ארה"ב גדלים בו. זאת היתה נסיעה נוחה ויפה, בחלקים היותר גשומים ופוריים של העמק, במהירות מקסימלית ומעל אדמה שטוחה לחלוטין, מלאה במטעים וגפנים וערוגות ובתי חווה עד האופק, שמעליו אפשר היה לראות בקושי את צלליות רכס הסיירה-נוואדה ממזרח ורכס החוף ממערב.
mvimg_20190120_121834
אחרי שש שעות נסיעה נגמר לנו העמק. הגענו לפינה הצפונית שלו, בעיירה רידינג, והתחלנו לטפס במעלה ההרים. זה היה אולי ציורי לכתוב שהדרך התפתלה בין ההרים והאגמים, אבל היות שמדובר באינטרסטייט 5, יהיה יותר נכון להגיד שהדרך פשוט המשיכה כמעט ישר בזמן שההרים והאגמים קופצים מפניה הצידה בבהלה. ואז עלינו, ועלינו עוד, בזמן שהחוות והגידולים מתחלפים ביערות מחטניים, המישור עצמו בצוקים ורכסים. גם מזג האוויר התקרר במהירות, וירוק היער התחלף בלבן מושלג.
mvimg_20190118_171329
זה אזור הגבול שבין מדינות אורגון וקליפורניה, דליל-אוכלוסיה וחקלאי, מרוחק ממרכזי האוכלוסיה של שתיהן. תושבי האזור מרגישים מוזנחים על ידי שתי המדינות, ודוחפים כבר עשרות שנים לעצמאות ולהקמת מדינה משלהם, מדינת ג'פרסון. אני לא רואה לזה הרבה סיכויים, אבל הם מתעקשים, עם שלטים ודגלי מדינת ג'פרסון (צלחת זהב ועליה שני איקסים) וסמלים על מכוניות, ומבחינתי יש בזה משהו רומנטי.

mvimg_20190118_164147

כשהעריב היום הגענו למחוז חפצנו הזמני בעיירה Williams, בדרום אורגון. זה אזור שפרנסתו על חקלאות קנאביס, מלא כולו בחממות ובשדות ובתי חווה. קל לזהות את השדות שמיועדים לגידול לצרכים רפואיים, משום שאלה על פי חוק מגודרים לגובה ככה שאי אפשר לראות מבחוץ את הצמחים, בזמן שלשדות שמיועדים לגידולי פנאי אין דרישה כזאת, והם חשופים לעין, ירוקים ועליזים. נשארנו מחוץ לבית חווה של חברים, והילדים שיחקו, והיה כיף.
mvimg_20190120_113713
יומיים לאחר מכן חזרנו לדרכים, שוב. נכנסנו לעמק נהר Willammette, אחד מיובלי נהר הקולומביה, שזורם צפונה לאורך החוף של אורגון. בעמק הזה מתגוררת רוב אוכלוסיית המדינה, ואינטרסטייט 5 לקח אותנו דרכה בשלוש פעימות עירוניות הולכות ומתגברות: העיירה יוג'ין, הבירה סיילם, ולבסוף, העיר פורטלנד, עיר הנמל, העיר הגדולה ביותר באורגון, שבנויה על שפך נהר ווילמט לתוך נהר קולומביה הענק. כולה גשרים, מגדלי זכוכית, מנופים, מסילות טראם, גשרים מתרוממים, צפירות של אוניות ורכבות, ריח גשם וקפה. החניון שלנו נמצא על האי Hayden, בתוך נהר קולומביה, על הגבול. מדרום לו, אורגון. מצפון לו, מדינת וושינגטון. שילמנו שבועית, והתחלנו להתאקלם.
mvimg_20190203_172638

הליקוי היה מעולה. ישבנו על הדשא והסתכלנו על השמים וראינו הכול. קודם הירח כיסה לאט לאט את השמש ואנחנו לגמרי קלטנו שזו באמת באמת מערכת תלת-מימדית של כדורי ענק, ולא שהשמש והירח סתם מצוירים על השמים. ככל שיותר ויותר מהשמש היה מוסתר נעשה יותר חשוך וקריר מסביב, כמו לפני שקיעה. עשינו חורים בחתיכת קרטון וראינו שהצללים שלהם בצורת סהר ולא עגולים.

כשמהשמש נשאר רק סהרון קטן וקצר, הסתכלנו על שקית לבנה שהיתה מונחת על הרצפה וראינו "רצועות צל", רצועות מקבילות ומתפתלות של אור וצל, רודפות זו אחרי זו במהירות. הן התחילו ברוחב של סנטימטרים בודדים, וככל שהליקוי התקדם לקראת טוטאליות הן התרחבו עד שכיסו את כל המשטח. זה היה נראה כאילו היקום עצמו מהבהב, שזה בעצם מה שקרה כי ראינו את האור של השמש הכמעט-נקודתית מנצנץ כמו כוכב דרך האטמוספירה.

הרמנו עיניים וראינו את שאריות השמש בצורה של סהר זעיר, שהיה כבר מחולק למקטעים על ידי פסגות ההרים של הירח, והמקטעים הלכו והתקצרו עד שנשארו רק "חרוזי ביילי" של מעט משטח השמש שאפשר היה לראות דרך הגאיות העמוקים ביותר של הירח. ואז הוא כיסה את השמש לגמרי, ונכנסנו לטוטאליות.

וזה היה משהו *אחר לגמרי*. במשך שתי דקות, במקום שבו הייתה אמורה שמש, היה עכשיו רק עיגול שחור מוצק ואפל, מוקף בזוהר לבן בוהק. זה לא היה דומה לשום דבר שאנחנו מכירים, וגם התמונות לא מעבירות בכלל את החוויה. זה היה פשוט נראה כאילו השמש נעלמה, ובמקומה הופיע מאור אחר, זר וחייזרי, עושה בשמים כבשלו. אני לגמרי יכול להבין למה הקדמונים, שלא ידעו מה קורה וגם לא ידעו שהוא עומד לקרות, נבהלו כל כך. כל מי שהיה איתנו על הדשא הסתכל בשמים בתדהמה, והגדולים שלנו הביטו בהשתאות והיו שקטים לחלוטין, וגם רפאל, שהוא בסך הכול בן שנתיים וחצי, הצביע לשמים וצעק "Circle! Circle".

שאר השמים נראו כמו בשלבים האחרונים של שקיעה. כל האופק, שלוש מאות ושישים מעלות, היה בדמדומים, אבל לא הייתה שום נקודה בהירה או אדומה יותר שבה הייתה השקיעה. שקיעה ללא שמש. השמים היו כהים ואפשר היה לראות כוכבים – כוכבי החורף, כמו קונסטלצית אוריון – מקיפים את השמש השחורה כאילו כלום. חזון אחרית הימים. גם פלנטות היו, וזיהיתי אפילו את מרקורי, שאף פעם לא הצלחתי לראות לפני כן, מרחף קרוב מאוד לעטרה הבוהקת, ניצול נצחי מלהט השמש.

דקה וחמישים ושבע שניות נמשך הפלא, ואז ראינו בפינה הנגדית של העיגול השחור בוהק חזק שהטביע באורו את העטרה, ונראו לרגע כמו טבעת יהלום. מיהרנו להרכיב שוב מחדש את המשקפיים כדי לא להתעוור, וכל שלבי הליקוי החלקי חזרו על עצמם שוב, רק בסדר הפוך. ואז המאורות חזרו למקומם, והשמים חזרו לסדרם, והיום המשיך כרגיל כאילו לא קרה כלום.