הרמנו עיניים וראינו את שאריות השמש בצורה של סהר זעיר, שהיה כבר מחולק למקטעים על ידי פסגות ההרים של הירח, והמקטעים הלכו והתקצרו עד שנשארו רק "חרוזי ביילי" של מעט משטח השמש שאפשר היה לראות דרך הגאיות העמוקים ביותר של הירח. ואז הוא כיסה את השמש לגמרי, ונכנסנו לטוטאליות.

וזה היה משהו *אחר לגמרי*. במשך שתי דקות, במקום שבו הייתה אמורה שמש, היה עכשיו רק עיגול שחור מוצק ואפל, מוקף בזוהר לבן בוהק. זה לא היה דומה לשום דבר שאנחנו מכירים, וגם התמונות לא מעבירות בכלל את החוויה. זה היה פשוט נראה כאילו השמש נעלמה, ובמקומה הופיע מאור אחר, זר וחייזרי, עושה בשמים כבשלו. אני לגמרי יכול להבין למה הקדמונים, שלא ידעו מה קורה וגם לא ידעו שהוא עומד לקרות, נבהלו כל כך. כל מי שהיה איתנו על הדשא הסתכל בשמים בתדהמה, והגדולים שלנו הביטו בהשתאות והיו שקטים לחלוטין, וגם רפאל, שהוא בסך הכול בן שנתיים וחצי, הצביע לשמים וצעק "Circle! Circle".

שאר השמים נראו כמו בשלבים האחרונים של שקיעה. כל האופק, שלוש מאות ושישים מעלות, היה בדמדומים, אבל לא הייתה שום נקודה בהירה או אדומה יותר שבה הייתה השקיעה. שקיעה ללא שמש. השמים היו כהים ואפשר היה לראות כוכבים – כוכבי החורף, כמו קונסטלצית אוריון – מקיפים את השמש השחורה כאילו כלום. חזון אחרית הימים. גם פלנטות היו, וזיהיתי אפילו את מרקורי, שאף פעם לא הצלחתי לראות לפני כן, מרחף קרוב מאוד לעטרה הבוהקת, ניצול נצחי מלהט השמש.

דקה וחמישים ושבע שניות נמשך הפלא, ואז ראינו בפינה הנגדית של העיגול השחור בוהק חזק שהטביע באורו את העטרה, ונראו לרגע כמו טבעת יהלום. מיהרנו להרכיב שוב מחדש את המשקפיים כדי לא להתעוור, וכל שלבי הליקוי החלקי חזרו על עצמם שוב, רק בסדר הפוך. ואז המאורות חזרו למקומם, והשמים חזרו לסדרם, והיום המשיך כרגיל כאילו לא קרה כלום.