בדרך כלל אנחנו לא מתכננים או מתחייבים מראש בטיול שלנו כמה זמן נהיה בכל מקום. בסאן דייגו חרגנו ממנהגנו וכן תכננו, וזה יצא קצת חבל, כי מסתבר שזאת עיר מעניינת בהרבה משחשבנו ואם היינו יותר גמישים היינו נשארים בה עוד קצת. ביקרנו בה כבר פעם לפני אולי חמש שנים, אז הפעם לא הלכנו למקומות שכבר היינו בהם בעבר (חוץ מגן החיות) ובמקום זה ניסינו דברים חדשים.
חוץ מהמוזיאונים בפארק בלבואה הלכנו ל-New Children's Museum בדאון-טאון, פעמיים (פעם אני לקחתי את הילדים ופעם נעמה). הוא לא מאוד גדול, אבל כל הפעילויות שהיו שם אחרות לגמרי ומרגישות שונה מכל מה שהיכרנו בכל מוזיאון אחר. במיוחד הילדים התלהבו מחדר מרופד ענק ומלא בכריות עד התקרה, שם הם המציאו משחקים ומלחמות וטירות ותהפוכות שלמות בינם לבין עצמם ולילדים אחרים שהיו שם. וגם פינת יצירה מוצלחת מאוד.
את תקופת האלווין העברנו בסאן דייגו, אז הילדים עשו טריק-אור-טריט בין הקרוואנים. חוץ מזה, הלכנו ללגו-לנד קליפורניה, שעשו פעילות מיוחדת לכבוד החג.
כשנגמרו השבועיים שלנו בסאן-דייגו נסענו שוב ללגו-לנד קליפורניה, לכמה ימים, והיה כיף מאוד אבל הוא דומה בכל פרט ופרט ללגו-לנד פלורידה, שעליו כבר כתבתי, אז אין טעם להרחיב שוב. הדבר החדש היחיד היה האקווריום SeaLife שנמצא שם, ושניצלנו את ההזדמנות לראות.
ואז הלאה, צפונה.

אז מה עשינו בפארק Balboa בסאן דייגו חוץ מלטייל בו? מלא.
קודם כול, גן החיות של סאן דייגו, אחד הגדולים והמפורסמים בעולם, ואחד הראשונים (או ממש הראשון?) שהתחילו להציג בעלי חיים במכלאות שנראות כמו הסביבה הטבעית שלהם, ומשתלבות בנוף הכללי בלי סורגים נראים לעין. עד סוף המאה העשרים האמצעים האלה הפכו להיות כמעט סטנדרטיים, אבל עדיין גן החיות מרשים ונעים מאוד, והשטח הקטן וההררי שלו דווקא עזר לנו להספיק הרבה ועדיין להרגיש שאנחנו במסע גילויים. אחרי התחלה רכה בפינת הליטוף, וביתן החרקים, התחלנו לתור את הפארק ולחפש חיות שהילדים התעניינו בהן: מפילים ועד יגואר (אם כי לא היה קונצנזוס שמה שמצאנו היה יגואר. התגלעה בעיית אמון מסוימת, אם אתם שואלים אותי). הכי הרשימו אותנו, אני חושב, היו ההיפופוטמים. כל החיים התרגלנו להסתכל אליהם מלמעלה טובלים בנהר או עומדים על הגדה, אז כאן נתנו לנו כאן מבט בסביבה הטבעית באמת שלהם: קיר זכוכית בתוך המים, כמו באקווריום. ותשמעו, אלה פשוט חיות ימיות. רק לעתים נדירות הם יוצאים בכלל ליבשה. רוב הזמן הם נמצאים ממש על הקרקעית, ורק פעם בכמה דקות מרימים את הראש כדי להוציא את קצה האף מהמים ולשאוף קצת אוויר, ואז  מורידים אותו בחזרה, כמו לוויתנים. אף פעם לא היה לי כל כך ברור שהם באמת קרובי משפחתם, כשההבדל היחיד הוא שהם לא שוחים אלא מהלכים ממקום למקום על הקרקעית. זה גם היה מראה יחודי ויזואלית, איך הם עומדים להם, בשלווה אינסופית, מוקפים מכל עבריהם בדגים, כמו אלים השרויים בנירוונה ומוקפים מכל עבר במלאכיהם ומשרתיהם. הדבר היחיד שפגם ביופי המוחלט של התמונה היה הכיעור יוצא-הדופן של הבהמות עצמן.

חייבים מוזיאון מדע, אז הלכנו ל-Fleet Science Center. אני חושב שזאת היתה הפעם הראשונה מאז אלבקרקי (זאת אומרת, מאז יוני) שהלכנו למוזיאון מדע חדש, ואיזה כיף לראות את הקסם בעיניים של הילדים כשהם רואים מוצגים חדשים לגמרי. אין שום דבר דומה לזה. אני חושב שהכי הרשים אותם היה לראות אשליה אופטית של קפיץ שהשתקף דרך מראה פרבולית ונראה כאילו הוא במקום אחר. אבל היו שם הרבה דברים יפים.


ניסינו את ה-Museum of Man, מוזיאון אנתרופולוגי בבניין עתיק ונפלא, אבל כנראה שהוא היה קצת בוגר מדיי לילדים. או שסתם נפלנו על יום פחות מוצלח, כי היו שם כמה תערוכות שהייתי חושב שימצאו בהן עניין — למשל, על מפלצות שונות בתרבויות שונות ברחבי העולם. אני חשבתי שזה היה מגניב אבל הילדים סירבו להתרשם. אז יצאנו מוקדם יותר משעת הסגירה (מה שאנחנו כמעט אף פעם לא עושים) והתרוצצנו בחוץ ועשינו פיקניק בכיכר.


מוזיאון הטבע היה מאוד מוצלח ועם כמה תערוכות יפות ומונגשות לילדים, אבל  שם היתה לנו בעיה הפוכה. בדרך-כלל אחד הדברים הראשונים שאנחנו עושים במוזיאונים יחסית כבדים, כמו מוזיאוני טבע, זה ללכת לחלק שמיועד לילדים יותר קטנים, ואז להתקדם משם אחרי שכולם נרגעים ונכנסים למצב רוח. אבל פה, החלק שהיה מיועד לילדים קטנים היה כל כך נפלא שהם בכלל לא רצו לצאת משם. לא יכולתי להתלונן כי בסך בכול הם נהנו מאוד, אבל היה לי חבל שאנחנו מפספסים את שאר המוזיאון, והספקנו לראות אותו רק קצת בהתחלה ובסוף. אז החלטתי לחזור אליו ליום נוסף (במקום למוזיאון האווירי שתכננתי), ולעבור גם על התערוכות, אבל הילדים, כולל ובמיוחד הגדולים, זכרו כמה כיף היה להם בפעם הקודמת ושוב ביקשו ללכת לחלק של הילדים, ושיחקו וסירבו לצאת. בסוף פשוט הלכתי למדף הספרים שהיה שם ובחרתי את הספר שהיה נראה לי הכי מעניין, שהיה מבוא לטקסונומיה לנוער, והתחלתי לקרוא אותו על הספסל. תוך כמה דקות לכל היותר התקבצו סביבי הגדולים לראות מה הולך שם, אז עברנו על הממלכות והמערכות והמחלקות של עץ החיים, ודיברנו על איך כל אחת מוסיפה תכונות ומה משותף ביניהן ומה שונה, וזרם יפה להפתיע. בשעה שנשארה בין הסגירה של החלק של הילדים לסגירה של כל המוזיאון שוטטנו בתערוכות וניסינו ליישם ולמצוא דברים שלמדנו, ומצאנו אלמוגים וחיות קביעות אחרות, ודוגמאות ממערכות אקזוטיות, והשוונו בין גולגלות של חולייתנים שונים. אז יצאתי גם אני מבסוט. 

סאן דייגו עיר יפה וירוקה, מחורצת בעמקים וקניונים עם בנייה על הרכסים, ומפרצים גדולים על האוקיינוס השקט, ומזג אוויר סובטרופי חמים. לפחות באזורים שבהם היינו היא גם נראית נמרצת וצעירה וכיפית, עם הרבה סטודנטים על קורקינטים חשמליים בכל מקום. גדולה משציפיתי — כשלושה מיליוני בני אדם באזור המטרופוליני, מה שהופך אותה להכי גדולה ומעניינת שאפשר, אבל לא גדולה ועמוסה מכדי להתמודד איתה.
אנחנו חנינו בחניון שיש לנו בו מנוי, בבמרחק אולי ארבעים דקות מהעיר, ונסענו מדי יום לעשות דברים. כמעט כל המוזיאונים השווים והפעילויות המעניינות נמצאים ב-Balboa Park, פארק עירוני ענק באמצע סאן דייגו, יפהפה באופן יוצא-דופן. הנוף המבותר והמיוער באלונים ממשיך גם פה, אבל השדרה המרכזית שלו מלאה בבניינים עתיקים ויצירות אומנות ובריכות, הרבה מהם נשארו מאז התערוכה הגדולה לכבוד פתיחת תעלת פנמה. זה היה לנו נוח ונעים מאוד כי כל פעם שסיימנו יום באיזה מוזיאון יכלנו לשחק ולטייל בחוץ, כל פעם לאזור אחר. יש אמני רחוב בשדרה, ציירים ומוסיקאים, ופעם אחת נתקלנו גם באמן בועות סבון שהפריח בועות ענקיות, ונתן גם לילדים להתאמן בזה, מה שהעסיק אותם לחצי שעה לפחות והיה ההילייט של היום.