בדרך מסאן דייגו בחזרה למפרציה עצרנו לארבעה ימים בלונג ביץ', קליפורניה. לונג ביץ' זו עיר הנמל של לוס אנג'לס, והגענו לשם כמעט באקראי, כי רצינו לשהות במטרופולין במקום קצת אחר. אז יצא ממש נחמד, כי זאת עיר מגניבה ואופנתית עם פעילות ומסעדות וחיי רחוב ודברים לעשות. קודם כול חגגנו לנעמה יום הולדת במסעדה של היפסטרים, ןאז חזרנו לחניון שלנו שנמצא ממש על המרינה. היה לי נוח לעבוד משם, וגם נסענו לפעילויות באזור, בעיקר בדרום לוס אנג'לס, שפתאום היתה במרחק 30-40 דקות נסיעה ולא שעה וחצי.

הלכנו ל-Discovery Cube Orange County, שזה מוזיאון מדע/ילדים עמוס בפעילויות — המוזר ביניהם היה דינוזאור ענק שהילדים יכולים לטפס לתוכו ולראות איך מערכות חילוף הדם והעיכול שלו עובדות, באמצעות צינורות שמתגלגלים בהם כדורי פלסטיק.

וגם הלכנו ל-Aquarium of the Pacific, שהיה ממש מרחק הליכה מהחניון שלנו. אין בו אקווריומי-ענק אקסטרווגנטיים כמו שראינו במונטריי ובאטלנטה, אבל בכל זאת הוא נרחב ויפה וכולל חיות ימיות מכל פינות האוקיינוסים, ממוינים לאגפים לפי הגיאוגרפיה. הילדים קודם כול התנסו בפינת הליטוף של המדוזות ושיחקו הרבה בחצר הפתוחה של האקווריום.

אחר כך נכנסנו פנימה והתחלנו לחקור. התרשמות מיוחדת נרשמה מהתצוגה הנאה של אריות הים, ואילו אני הכי אהבתי את התמנון הפסיפי הענק, שאיתו רפאל ניהל שיחה ארוכה.

הדבר החדש הכי מעניין שעשינו בלוס אנג'לס היה ללכת לבורות הזפת של La Brea, במרכז העיר. שם זפת טבעית מבעבעת אל פני האדמה, כבר עשרות אלפי שנים, וכבר עשרות אלפי שנים בעלי חיים נלכדים בזפת, שוקעים ומתים. היום בבורות האלה יש מצבורים אדירים של עצמות ומאובנים בעיקר מתקופת הקרח, שפליאונטולוגים משחזרים מהם את האקולוגיה של האזור.

אפשר לראות שם את בורות הזפת עצמם, ואת המוזיאון היפה שמציג את השלדים והממצאים ושחזורים של בעלי החיים המגניבים שהתגלו: נמרי שן-חרב, ממותות ממינים שונים, מסטודונים, זאבי בלהות, והכי משונה, עצלני-קרקע, שהיו די קרובים לעצלן של ימינו אבל גדולים כמו דובים והלכו על שתיים ואכלו צמחים. מסתבר שרוב השרידים שנמצאו שייכים דווקא לאוכלי-בשר, למרות שהם אמורים להיות מיעוט קטן; זה כנראה בגלל שברגע שנלכדה איזו חיה בזפת, המון אוכלי בשר קפצו עליה ונלכדו גם. יש שם קיר שלם שמוצגות בו מאות של גולגלות של זאבי-בלהות, למשל.

אני וגם הילדים הסתקרנו מהסיפורים ומהמוצגים, במיוחד בגלל ההדרכות המונגשות והמקצועיות במקום (שמופעל על ידי מוזיאון הטבע של מחוז לוס אנג'לס), וגם מהפארק מסביב שמקיף את המוזיאון והבורות. כשנסגר, הלכנו לטייל בין הפסלים של מוזיאון האמנות של לוס אנג'לס הסמוך.

הטיסה בחזרה ללוס אנ'לס כללה עצירת לילה בפאריז, עם מלון. זה אמר, מצד אחד, שהגענו לטיסה הטראנס-אטלנטית רעננים ומסוגלים לכול, ומצד שני שהילדים היו ערים כמעט את כולה. קשה לי לומר מה עדיף. נחתנו בבוקר בלוס אנג'לס, מה שהשאיר לנו מספיק זמן לאסוף את המזוודות, ואת האוטו, ואת הקרוואן, ולחנות בחניון הקבוע שלנו. טוב להיות בבית, גם במצב במעוך.

נשארנו בעיר קצת יותר משבועיים, בעיקר בחניון הקבוע שלנו ועוד קצת בחניון אחר. ההתאוששות היתה קלה בהרבה מאחרי הטיסה לארץ, ותוך כמה ימים התרגלנו כולנו לשעון החוף המערבי, ואחרי שבוע כבר לא נשאר לג'ט לג שום זכר. אז כנראה שקל יותר לעבור לישון ולקום עשר שעות יותר מאוחר מאשר 14 שעות. או שהחזרה לבית שלנו ולאורח החיים המוכר עזרה.

חזרנו לסדר יום רגיל כמה שיותר מהר ומיהרנו לקחת את הילדים למגוון הפעילויות והמוזיאונים בלוס אנג'לס שאנחנו מכירים ואוהבים מהביקורים הקודמים, והוספנו עליהם גם את מוזיאון הטבע של מחוז לוס אנג'לס (יפה וכיפי ומונגש מצוין לילדים), ואת השלוחה שלו בבורות הזפת של לה-ברייה (עוד על זה בהמשך). וגם פה ושם נשארנו בקרוואן ונהננו מהפעילויות בחניון.

בלוס אנג'לס נשארנו כמעט שבוע, אבל לא כדי לראות את העיר אלא כדי להתארגן לטיסה לישראל, לביקור של חודשיים, אחרי ארבע שנים שלא היינו בה. היו לנו דרכונים להוציא, טיסה להגיע אליה, והמון המון אריזות וסידורים. אז ביקרנו חברים, ולקחתי את הילדים למוזיאון המדע המעולה (ScienCenter) ולמוזיאון הילדים (Discovery Cube) שזכרנו לטובה בפעם הקודמת, וגם למוזיאון ילדים חדש ומוצלח (Kidpace), כדי לאפשר לנעמה לארגן בינתיים בשקט את כל מה שצריך.

לוס אנג'לס היא לא עיר שאני אוהב במיוחד, כשלעצמה. אבל החזרה אליה היתה מוכרת ומרגיעה. ביקרנו בה אחרי ארבעה חודשים בדרום-מערב מועט האכלוסיה, בעל המדברי הנוף המאדימאי, הארכיטקטורה הזרה, והאוויר הדליל והיבש. אז בלוס אנג'לס שעל חוף האוקיינוס יכולנו פתאום לנשום לרווחה אוויר צפוף של פני הים, לנסוע ברחובות עם בניינים בני שלוש וארבע קומות, עם דקלים בכל פינת-רחוב, ולראות על המדרכות אנשים אופנתיים ומרוכזים-בעצמם במכנסיים קצרים וסנדלי-אצבע וגופיות שמדברים לתוך טלפונים סלולריים באקלים הסובטרופי. זה כבר קצת כמו בארץ, נכון?

Maker:0x4c,Date:2017-10-17,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

בבוקר הארבעה ביולי החננו את הקרוואן במגרש אחסון, השארנו את המשאית אצל חברים ונסענו לנמל התעופה. בדרך לשם עברנו דרך העיירה אקטון, שבה התארחנו בשנה שעברה למצעד יום העצמאות של 2017. באקטון אנשים כבר התחילו לחכות עם כיסאות מתקפלים ושמשיות לצידי הכביש הראשי, אבל הפעם לא נהיה איתם.

הטיסה היתה… איומה נוראה. שזה לגמרי היה כמו שציפינו. בנמל התעופה, סחבנו פי שלוש וארבע יותר מזוודות ממה שיש לנו ידיים, במשך כמה שעות ולאורך קילומטרים, והילדים התחילו במצב הרוח הכי מתוק ומשתף-פעולה שיש להם בתחילת הטיסה עצמה, אבל עד סופה, עם העייפות, כולם הגיעו לתחתית שלהם, כל אחד לפי סגנונו. וגם אנחנו. היתה לנו עצירה יומית של 12 שעות בפאריס, שזה היה מאוד לא נוח מבחינת הנסיעה עצמה אבל ככה היתה יכולנו לצאת לעיר.

אז הנה: עיר אירופית גדולה. אירופית, שזה אמור להיות יותר כמו ישראל, עם הסגנון עירוני הצפוף, וההיסטוריה הארוכה של מדינות לאומיות, וכל זה. אבל הכול היה כל כך אחר, גם ממה שאנחנו מכירים מארה"ב וגם מהארץ, עם הבניינים הישנים, והז'נדרמים עם הכובעים שלהם, והסירנות המוזרות של מכבי האש, והשפה שאנחנו לא מדברים (נעמה ממש קצת). וכל זה אחרי שראינו כל כך הרבה ערים שונות בארה"ב התרגלנו לסטנדרטיזציה שלהן, ואיך שבכל מקום מדברים אותה שפה ויש סניפים של אותן רשתות והתנועה ברחובות והמוסדות הממשלתיים עובדים אותו דבר. והנה צרפת: עולם משל עצמה. לא דומה לארה"ב, לא ממש דומה גם לארצות אחרות באירופה. איך הם מסתדרים שמה, עם השונות הזאת? בכל אופן, גם זה לא דומה לישראל.

אז נסענו במטרו, וחצינו את הסיין, וראינו את מגדל אייפל מלמטה והתרשמנו (במיוחד יונתן, שחיכה לזה), ורפאל רדף אחרי יונים, ואז הלכנו לאכול במסעדה של תיירים, וחזרנו לנמל התעופה. יצא שהילדים ואנחנו היינו ערים כל היום, ובחוץ, כמעט בשעון ישראל, אז קיווינו שזה יסגור מהר את הג'טלג. זה לא הצליח, ובכל זאת היה נחמד.

עלינו לטיסת המשך לתל-אביב. לפחות היתה טיסת לילה, אבל הילדים נרדמו והתעוררו חליפות. אחרי ארבע וחצי שעות נחתנו תשושים בנתב"ג, ביום שישי בשמונה בבוקר. השמש זרחה, ואנחנו עלינו על הכביש לבת-ים. ישראל, בהשוואה לדרום-מערב ולדרום-קליפורניה, ירוקה ונעימה (גם אם הבניינים והמכוניות מוזנחים קצת), והעיר נראית כמו קיבוץ גדול: כל הדברים קרובים זה לזה, שכונות מגורים ליד הכביש ליד העסקים ליד העצים. אין מרחבים ומגרשים גדולים שמפרידים ביניהם. בערב קידוש.

החוף המערבי, שוב

סנטה פה נמצאת על כביש 66 ההיסטורי שהוביל משיקגו ללוס אנג'לס, ואנחנו המשכנו איתו מערבה. עצרנו לשבוע וקצת בבאר-שבע של צפון אמריקה, היא אלבקרקי, ניו מקסיקו: עיר תעשייה מחוספסת ומרוחקת בת כמיליון תושבים על גדות הריו-גרנדה העליון, בתוך עמק מוקף הרים בנוף מדברי. חנינו בחניון שמיועד למגורי קבע וקרווילות, שהיה מבחינתנו אחד המפנקים, עם שטח גדול פרטי ומגודר ועם לובי גדול ויפה שיכולתי לעבוד בו בשקט. לקחנו את הילדים למוזיאון הטבע והמדע ליום אחד, וביום אחר למוזיאון הכדורים הפורחים (שאלבקרקי מפורסמת בהם), אבל רוב הימים הלכנו למוזיאון הילדים והנוער Explora עם מגוון פעילויות יצירה ולימוד, שלילדים לא נמאס ממנו אף פעם.

Maker:0x4c,Date:2017-10-17,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

אחר כך נסענו כמה שעות מערבה לעיירה Gallup (אוכלוסיה: 21,678) שעל גבול אריזונה. זאת עיירת-רכבת, על המסלול והצומת של כמה מסילות חשובות, ובכל שעות היממה אפשר לראות ולשמוע רכבות באורך קילומטרים כל אחת, מתגלגלות במהירות הליכה בקושי, עם קרונות עמוסים בשתי קומות של מכולות וארבעה קטרי דיזל ענקיים בראשן. הדבר הבולט השני בעיירה זה השורות הארוכות של מוטלים ברחוב הראשי, אז ברור שזו עיירת מעבר, מקום לעצור ללילה לנוסעים ולמטען, שנוסעים מלוס אנג'לס מזרחה, או להיפך. בסך הכול זו הייתה אחת מהעיירות החמודות והנעימות שהיינו בהן, בלי הרבה פוזה אבל עם אנשים נחמדים ביותר ואוכל מקסיקני מעולה. מסתבר שמשהו כמו חמישים אחוז מאוכלוסיית העיירה היא אמריקאים ילידים, בעיקר משבטי נוואחו והופי, אז יכול להיות שחלק מהאוכל המקסיקני שאכלנו הוא בעצם אוכל נוואחו, או משהו כזה, אבל הם קראו לו מקסיקני ולי אין דרך לדעת. כל בוקר עזבו כל הקרוואנים בחניון שלנו, והתחלפו באחרים, אבל אנחנו נשארנו שם שלושה ימים – שחינו בבריכה של החניון, והלכנו לקולנוע לראות סרט ("משפחת סופר-על 2"), וללונה-הפארק הנייד שבדיוק ביקר בעיירה. בסוף ארזנו את עצמנו והמשכנו מזרחה.

לאורך כביש 66 נמצא "מכתש מטאור" המפורסם, והתפתח שם אתר תיירותי, אז עצרנו שם עם הקרוואן וראינו את המוזיאון ושמענו את ההסברים. הסיפור מעניין: מסתבר שזה מכתש המטאורים הראשון שנחקר וזוהה ככזה, אחרי שגיאולוגים חקרו אתרי ניסוי גרעיניים מתקופת פרוייקט מנהטן וגילו גם בהם וגם בו סוג של מינרל שיכול להיווצר רק בתנאי חום ולחץ קיצוניים של פיצוץ גרעיני או פגיעת מטאור, מה שהוכיח את העניין. גם אומרים שם שהוא אתר המטאורים הכי שמור בעולם, ובאמת הוא נראה מאוד יפה.

Maker:0x4c,Date:2017-10-17,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

בערב הגענו סוף סוף לגראנד-קניון באריזונה. עליו אני אכתוב בנפרד אבל היינו שם יומיים מלאים ופגשנו חברים שלנו שהתארחנו אצלם בוושינגטון די.סי ושבדיוק עושים רואוד-טריפ משלהם, והיה מאוד נחמד. בסוף הביקור המשכנו מערבה, חצינו את הקולורדו פעם אחת אחרונה, וראינו את פני השטח המדבריים הולכים ומשטתחים, בעוד מחירי הדלק בתחנות מטפסים מעלה, מעלה, מעלה. ב-28 בחודש, בדיוק שנה אחרי שהגענו ללוס-אנג'לס לראשונה בתחילת הטיול שלנו, חזרנו לאותו אתר קרוואנים, וחנינו באותו מקום שהיה פנוי לנו, מתחת לשני העצים גדולים, כאילו הדרך המשיכה להוביל ישר אליו כל הזמן הזה.

Maker:0x4c,Date:2017-10-17,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

בין הקולורדו לריו-גרנדה

‏בהזדמנות שאנחנו בלוס אנג'לס הלכנו להתפטם במסעדה ישראלית טובה וערכו לנו שולחן מלא סלטים מכל סוג שידוע במטבח המזרחי ‏והכול היה נכון ומדויק ומעולה, ותיזזנו את המלצרית להביא רה-פילים, ואז שאלנו את יונתן אם הוא גם רוצה לטעום סלטים והוא כזה "ברוקולי".

גולת הכותרת של הביקור במרכז המדע היה מעבורת החלל "אנדבור", שמוצגת באולם גדול ומרשים. קצת התאכזבתי שאפשר רק להסתכל עליה מבחוץ ולא להיכנס פנימה, אבל כשקראתי קצת את השלטים מסביב הבנתי למה: היא מיועדת בסופו של דבר לתצוגה אנכית בעמדת המראה, משודכת למיכל הדלק החיצוני (שמוצג כבר בחוץ) ולמאיצים. ובזה היא תשלים את שתי המעבורות האחרות ששרדו, שמוצגות (בחוף המזרחי) בעמדת נחיתה על מסלול, ובעמדה מבצעית בחלל. ייקח עוד שנתיים לבנות את הבניין הענק לתצוגה ולארגן את הכול, אז בינתיים היא מוצגת ככה. יפה מאוד.

היתה חוויה מעניינת, לראות אותה. הרי אני מכיר את מעבורת החלל, קראתי עליה, אני יודע איך היא נראית ועובדת בהרבה יותר פירוט ממה שאני אוכל לקבל מפשוט להסתכל עליה ככה. אבל זה לא אותו דבר. קודם כול, זה לא אותו דבר לראות דיאגרמות והסברים, ולראות את הדבר באמיתי בגודל מלא ובתלת מימד. אבל יותר חשוב, המעבורת הזאת היא לא פשוט מודל או מימוש של התוכניות. יש דברים שלא רואים בתוכניות או בוויקיפדיה. את סימני החריכה מסביב לפתחי הפליטה של רקטות הצידוד. את השחיקה על המשטחים. את הפסיפס של לוחות קרמיים ישנים וחדשים על מגן החום, כל אחד עם מספר סידורי משלו. זה ממש לא מודל וזה הרבה יותר מסתם מימוש של תוכניות. זו מכונה חיה ונושמת, שאנשים בנו ליחידה אחת מאלומיניום וטיטניום, שהמריאה לחלל ונחתה עשרות פעמים, שהרגישה על עורה את הרוח בהמראה ואת הוואקום של החלל ואת הפלאזמה הלוהטת בכניסה-מחדש לאטמוספירה, והנה היא בעצמה פה מולי.

הדבר המעניין ביותר שעשינו בלוס אנג'לס עצמה היה לבקר במוזיאון המדע, ה-ScienCenter. זה מוזיאון ענק, מגוון להדהים, עם תערוכות בנושאים כמו תחבורה, אקולוגיה של סביבות שונות, ובמיוחד כלי טיס שונים ונדירים או היסטוריים. היינו בו שני ימים שלמים וראינו אולי שליש.

בין השאר נעמה לקחה את יונתן לתערוכת BodyWorlds, שמציגה גופות ולחלקים שונים של הגוף שעברו פלסטינציה, למטרות השכלה אנטומית. התלבטנו איך להציג לו את הנושא ואם לקחת אותו בכלל, כי מצד אחד לומדים ומבינים המון, ומצד שני, נו. ובסוף החלטנו שהכי טוב להראות לו את הדברים כמו שהם ולתת לו לגבש את ההבנה שלו בעצמו. שאלתי אותו אחר כך איך היה והוא אמר שהיה מאוד מעניין, ותיאר במילותיו שלו: "At first I thought the bodies were statues. But then I could see that they were real, but not alive any more. And there were also different parts of bodies, and they were also real. But not alive any more." אז מבחינתי הדגים נהדר גם הבנה של פרטים וגם של הקשר וגם רגישות ובגרות ויכולת התנסחות מדויקת.

מה שאני הכי אהבתי (ואני חושב שגם הילדים) זה כלי הטיס ההסטוריים והנדירים, כולל הבלאקבירד, המטוס המהיר ביותר בהיסטוריה (פי חמש ממהירות הקול). כשזה ספציפית מהצי שתוכנן והופעל על-ידי ה-CIA, לא חיה"א, ויותר ספציפית מדגם האימון הדו-מושבי שלו. וכולל קפסולת אפולו בשלמותה, זאת ממשימת אפולו-סויוז. וגולת הכותרת, מעבורת החלל אנדבור, הוותיקה ביותר ששרדה מבין השלוש, כולל מיכל הדלק החיצוני האחרון בעולם.