גולת הכותרת של הביקור במרכז המדע היה מעבורת החלל "אנדבור", שמוצגת באולם גדול ומרשים. קצת התאכזבתי שאפשר רק להסתכל עליה מבחוץ ולא להיכנס פנימה, אבל כשקראתי קצת את השלטים מסביב הבנתי למה: היא מיועדת בסופו של דבר לתצוגה אנכית בעמדת המראה, משודכת למיכל הדלק החיצוני (שמוצג כבר בחוץ) ולמאיצים. ובזה היא תשלים את שתי המעבורות האחרות ששרדו, שמוצגות (בחוף המזרחי) בעמדת נחיתה על מסלול, ובעמדה מבצעית בחלל. ייקח עוד שנתיים לבנות את הבניין הענק לתצוגה ולארגן את הכול, אז בינתיים היא מוצגת ככה. יפה מאוד.

היתה חוויה מעניינת, לראות אותה. הרי אני מכיר את מעבורת החלל, קראתי עליה, אני יודע איך היא נראית ועובדת בהרבה יותר פירוט ממה שאני אוכל לקבל מפשוט להסתכל עליה ככה. אבל זה לא אותו דבר. קודם כול, זה לא אותו דבר לראות דיאגרמות והסברים, ולראות את הדבר באמיתי בגודל מלא ובתלת מימד. אבל יותר חשוב, המעבורת הזאת היא לא פשוט מודל או מימוש של התוכניות. יש דברים שלא רואים בתוכניות או בוויקיפדיה. את סימני החריכה מסביב לפתחי הפליטה של רקטות הצידוד. את השחיקה על המשטחים. את הפסיפס של לוחות קרמיים ישנים וחדשים על מגן החום, כל אחד עם מספר סידורי משלו. זה ממש לא מודל וזה הרבה יותר מסתם מימוש של תוכניות. זו מכונה חיה ונושמת, שאנשים בנו ליחידה אחת מאלומיניום וטיטניום, שהמריאה לחלל ונחתה עשרות פעמים, שהרגישה על עורה את הרוח בהמראה ואת הוואקום של החלל ואת הפלאזמה הלוהטת בכניסה-מחדש לאטמוספירה, והנה היא בעצמה פה מולי.