סנטה פה נמצאת על כביש 66 ההיסטורי שהוביל משיקגו ללוס אנג'לס, ואנחנו המשכנו איתו מערבה. עצרנו לשבוע וקצת בבאר-שבע של צפון אמריקה, היא אלבקרקי, ניו מקסיקו: עיר תעשייה מחוספסת ומרוחקת בת כמיליון תושבים על גדות הריו-גרנדה העליון, בתוך עמק מוקף הרים בנוף מדברי. חנינו בחניון שמיועד למגורי קבע וקרווילות, שהיה מבחינתנו אחד המפנקים, עם שטח גדול פרטי ומגודר ועם לובי גדול ויפה שיכולתי לעבוד בו בשקט. לקחנו את הילדים למוזיאון הטבע והמדע ליום אחד, וביום אחר למוזיאון הכדורים הפורחים (שאלבקרקי מפורסמת בהם), אבל רוב הימים הלכנו למוזיאון הילדים והנוער Explora עם מגוון פעילויות יצירה ולימוד, שלילדים לא נמאס ממנו אף פעם.

Maker:0x4c,Date:2017-10-17,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

אחר כך נסענו כמה שעות מערבה לעיירה Gallup (אוכלוסיה: 21,678) שעל גבול אריזונה. זאת עיירת-רכבת, על המסלול והצומת של כמה מסילות חשובות, ובכל שעות היממה אפשר לראות ולשמוע רכבות באורך קילומטרים כל אחת, מתגלגלות במהירות הליכה בקושי, עם קרונות עמוסים בשתי קומות של מכולות וארבעה קטרי דיזל ענקיים בראשן. הדבר הבולט השני בעיירה זה השורות הארוכות של מוטלים ברחוב הראשי, אז ברור שזו עיירת מעבר, מקום לעצור ללילה לנוסעים ולמטען, שנוסעים מלוס אנג'לס מזרחה, או להיפך. בסך הכול זו הייתה אחת מהעיירות החמודות והנעימות שהיינו בהן, בלי הרבה פוזה אבל עם אנשים נחמדים ביותר ואוכל מקסיקני מעולה. מסתבר שמשהו כמו חמישים אחוז מאוכלוסיית העיירה היא אמריקאים ילידים, בעיקר משבטי נוואחו והופי, אז יכול להיות שחלק מהאוכל המקסיקני שאכלנו הוא בעצם אוכל נוואחו, או משהו כזה, אבל הם קראו לו מקסיקני ולי אין דרך לדעת. כל בוקר עזבו כל הקרוואנים בחניון שלנו, והתחלפו באחרים, אבל אנחנו נשארנו שם שלושה ימים – שחינו בבריכה של החניון, והלכנו לקולנוע לראות סרט ("משפחת סופר-על 2"), וללונה-הפארק הנייד שבדיוק ביקר בעיירה. בסוף ארזנו את עצמנו והמשכנו מזרחה.

לאורך כביש 66 נמצא "מכתש מטאור" המפורסם, והתפתח שם אתר תיירותי, אז עצרנו שם עם הקרוואן וראינו את המוזיאון ושמענו את ההסברים. הסיפור מעניין: מסתבר שזה מכתש המטאורים הראשון שנחקר וזוהה ככזה, אחרי שגיאולוגים חקרו אתרי ניסוי גרעיניים מתקופת פרוייקט מנהטן וגילו גם בהם וגם בו סוג של מינרל שיכול להיווצר רק בתנאי חום ולחץ קיצוניים של פיצוץ גרעיני או פגיעת מטאור, מה שהוכיח את העניין. גם אומרים שם שהוא אתר המטאורים הכי שמור בעולם, ובאמת הוא נראה מאוד יפה.

Maker:0x4c,Date:2017-10-17,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

בערב הגענו סוף סוף לגראנד-קניון באריזונה. עליו אני אכתוב בנפרד אבל היינו שם יומיים מלאים ופגשנו חברים שלנו שהתארחנו אצלם בוושינגטון די.סי ושבדיוק עושים רואוד-טריפ משלהם, והיה מאוד נחמד. בסוף הביקור המשכנו מערבה, חצינו את הקולורדו פעם אחת אחרונה, וראינו את פני השטח המדבריים הולכים ומשטתחים, בעוד מחירי הדלק בתחנות מטפסים מעלה, מעלה, מעלה. ב-28 בחודש, בדיוק שנה אחרי שהגענו ללוס-אנג'לס לראשונה בתחילת הטיול שלנו, חזרנו לאותו אתר קרוואנים, וחנינו באותו מקום שהיה פנוי לנו, מתחת לשני העצים גדולים, כאילו הדרך המשיכה להוביל ישר אליו כל הזמן הזה.

Maker:0x4c,Date:2017-10-17,Ver:4,Lens:Kan03,Act:Lar01,E-Y

חנינו שבוע בסנטה פה, עיר ההיפסטרים של ניו-מקסיקו, וכנראה עיר ההיפסטרים המקורית והאוריגינלית, שעל גדות החלק העליון של נהר הריו-גרנדה. מזג האוויר חם ויבש, האוויר דליל מאוד (גובה 2160 מ'), האוכל חריף, והווייפיי חזק ומהיר. כמעט כל הבניינים בני קומה אחת ובסגנון אדובי, עם קירות וגדרות מצופות בטיח חולי מחוספס בצבעי אדמה, עם כרכובים מדורגים ופינות מעוגלות, כאילו נמסו קצת בחום. ניו מקסיקו היא המדינה עם האוכלוסיה ההיספאנית הגדולה ביותר בארה"ב, כמעט חמישים אחוז. בניגוד למקומות אחרים שהיינו בהם סנטה פה גם מרגישה לי שהקבוצות האתניות בה חיות באינטגרציה ניכרת. בכל אופן, כולם, אמריקאים-לבנים, היספאנים ואמריקאים-ילידים, נראים מדבריים, מאווררים, בריאים ונינוחים, כל קבוצה לפי סגנונה. הניו-מקסיקנים גאים מאוד בעבר ובהווה הילידיים של המדינה שלהם, וגם על הדגל מתנוסס הקדום הסמל של שבט "זיה". ולא רק על הדגל, בכל מקום אפשר לראות אותו, על חולצות שהם לובשים ומשולב בלוגואים מסחריים או מוטבע על בניינים ובמדבקות על מכוניות.

באנו לסנטה פה כדי לראות את המקום, אבל בעיקר כדי לעצור בה בין טיולי הטבע באזור, כדי שאני אוכל לעבוד וכולנו נוכל לנוח קצת. לקחנו את הילדים כמה פעמים למוזיאון הילדים של סנטה פה, האינטימי אבל עשיר ומגוון, והם נהנו מאוד לשחק שם וליצור יצירות ולצבוע את הפנים. בימי שלישי יש שוק איכרים במרכז העיר, אז יכולנו לראות אותו ולטייל קצת, ושם קניתי ואכלתי בוריטו חביתה נפלא, עם תפוחי אדמה ופלפלים ירוקים חריפים חריפים.

ביום האחרון לקחתי את הילדים ללוס-אלאמוס (מרחק שעה נסיעה) היכן שפותחה הפצצה האטומית בפרוייקט מנהטן. הלכנו למוזיאון המדע Bradbury שמוקדש להיסטוריה של הפיתוח, אבל התברר הוא הרבה פחות מונגש לילדים מהמקומות שאנחנו בדרך כלל הולכים אליהם. ובכל זאת הם נהנו להסתובב בין המוצגים ולחקור אותם, וגם לראות את ההדגמות המדעיות (כמו ריחוף מגנטי של סביבון). מסיבות דומות נאלצנו גם לוותר גם על האתר הארכיאולוגי בן אלף שנה ב-Bandelier, והסתפקנו בצפייה מהאוטו בנוף הדרמטי של עמק הריו-גרנדה.

בסנטה פה לקחתי את הילדים לעשות את הדבר המוזר ביותר מאז שהתחלנו את הטיול, והלכנו לראות את "The House of Eternal Returns" של קבוצת Meow Wolf, שבגדול נראה כמו פרויקט הסיום המשותף של עשרת אלפים תלמידי בצלאל. בקטע טוב.

זה מבוך תלת-מימדי ענק שבהתחלה נראה כמו בית אמריקאי רגיל בין שתי קומות, שאפשר להיכנס אליו ולשוטט בין החדרים ולגעת בחפצים, עד שפותחים איזה ארון או מקרר ונכנסים למנהרה שמובילה ל… כל דבר שהוא. יער עם פיות. צומת של מתקן טלפורטציה לחופשות ברחבי העולם. התת-מודע. עבר, הווה, עתיד. כל אחד מבין כמה עתידים אפשריים. לתוך האקווריום עם הדגים שראינו בסלון כשנכנסנו, מוגדל פי עשר. לשלד של ממותה, זוהר בצבעים, שאפשר לנגן על הצלעות שלו כמו על קסילופון אלקטרוני. לתוך גרסאות שונות של הבית או החדרים שלו, בסגנונות עיצוב שונים. חלק מזה היה קריפי מאוד, הכול היה קריפי באיזושהי מידה, והכול היה מעוצב להדהים ומרתק.

יש סיפור מסגרת, שאפשר להבין חלקים ממנו אם עוצרים לראות מה משדרת הטלוויזיה או מחטטים בניירות על שולחנות הכתיבה או בקבצים על המחשב; משהו שקשור לאיזו יכולת טלקינטית יוצרת-מציאות שפיתח אב המשפחה, וזה גם התחבר קצת לי לכל הקטע של מציאויות מקבילות שהיה נראה כמו אחת התמות של הבית הזה. ה"מטרה", אם אפשר לקרוא לזה ככה, של כל הביקור בפרויקט הזה היא באמת לנסות לפענח את הסיפור. מהבחינה הזאת אולי הוא קצת דומה לחדר בריחה, רק גדול פי מאה, וגם פתוח, כלומר, אין בלעדיות על המקום ואנשים כל הזמן יוצאים ונכנסים, וגם אין הגבלת זמן. אנחנו לא ניסינו בכלל להתעמק בפתרון החידה אלא רק רצנו קדימה וחקרנו את המקום: הילדים היו מרותקים לחלוטין, וגם אני, אבל החוויה היתה כל כך אינטנסיבית שהיינו צריכים לצאת כמה פעמים להתרענן ולהירגע בקפיטריה (המגישה מנות ומשקאות יצירתיים כמעט כמו הבית) ובפינת היצירה לילדים. אם אני צריך לסכם את זה, אני אומר רק שאין לי מושג איך לסכם את זה.

מעניין לראות עד כמה רחוק משפיעות הערים הגדולות על סביבותיהן. במרחק שעה וחצי נסיעה יש פרוורים, כמובן, וערי לווין. ואם ממשיכים עוד, ערים קטנות ובינוניות, עיירות וכפרים, שהעיר הגדולה בשבילם רחוקה מדיי לנסיעה יומיומית, אבל היא כן מקום לנסיעה לבילוי, או לתרבות, או לעסקים, או לקניות לא-טריוויאליות. מעבר לזה, העיר מורגשת עדיין, אבל בדרכים מרומזות יותר. שלטי הדרכים מתייחסים אליה כנקודת ציון. המצרכים בחנויות משונעים דרכה, האופנות מגיעות ממנה, הכלכלה והתרבות מושפעים קודם כול ממה שקורה בה. היא לא נראית מעולם, ובכל זאת תופיה קובעים מרחוק את סדר החיים, וכולם מתכווננים לפיהם, כאילו מרימים מבט מדי פעם לכיוונה הכללי, בין אם בחיוך או בחשש.

אבל אם נוסעים עוד יותר רחוק מזה — כבר לא. חוצים קו בלתי-נראה, וכל המצפנים התרבותיים מפסיקים פתאום לעבוד. שם העיר הגדולה עוד מופיע על שלטי הדרכים, אבל לצד עוד שמות, של ערים גדולות ורחוקות אחרות. הכפרים והעיירות המקומיים הם פשוט כפרים ועיירות, ללא מרכז. הם לא קרובים לעיר או רחוקים מהעיר, הם לא בדרך אליה או ממנה, הם לא חלק משום מערכת. הם פשוט שם, מתקיימים, כשלעצמם. המציאות הפיזית מחרישת-אוזניים, כמו השקט במדבר.

עזבנו את אוסטין, אבל בעצם עזבנו את כל מזרח ארצות הברית, בנסיעה ארוכה-ארוכה מערבה. המרחקים לא ייאמנו. נוהגים כמה שעות, ועדיין נוסעים. נמנמתי שלוש שעות יחד עם הילדים בנסיעה, וכשהתעוררתי עדיין לא השתנה כלום. בדקתי במפה: נוסעים, עדיין על אותו כביש, באותו כיוון, כמעט באותה נקודה במערב טקסס.

אז כבר חצינו את קו האורך 100°. בין מזרח למערב ארצות הברית יש הרבה גבולות, וזה אחד מהם: הקו שממערב לו אין מספיק משקעים (מהלחות שעולה ממפרץ מקסיקו) כדי לקיים חקלאות בעל, ולכן עד לחוף המערבי כמעט ואין חקלאות, ולכן כמעט ואין אנשים. במילים אחרות, מדבר. אני ציפיתי שהשינוי יהיה הדרגתי, אבל הוא היה חד לגמרי: בבת אחת, כל ערוצי הנחלים שחצינו הפכו ליבשים. הכפרים והעיירות נעלמו מהנוף, והסימן הכמעט יחידי לישוב קבע באזור, לאורך שעות של נסיעה, הן הגדרות והשלטים שמכריזים כל כמה עשרות קילומטרים על שטח של חווה כלשהי. אבל גידולים אין בה; בטח רק שטחי מרעה לפרות. באחת הפעמים שבדקתי איפה אנחנו נמצאים גיליתי שבלי לשים לב חצינו את נהר Pecos, שידוע היסטורית בכך שמעבר לו אין דבר פרט לפורעי חוק ולשופט רוי בין. לא אכחיש שעבר בי רעד.

בסוף מצאנו עיירה גדולה בדיוק מספיק כדי שיהיה בה וולמארט, וחנינו שם ללילה.

בוקר טוב מאוזונה, טקסס. ולהלן העדכון: אין שום דבר בכלל באוזונה, טקסס. זה חור. עד כאן עדכוננו מאוזונה, טקסס. תודה שהייתם איתנו.

אז נוסעים עוד. עוד מדבר, עוד שיחים, עוד כביש, עוד גדרות של חוות.

"ככה תמיד דמיינת את אל-פאסו?"

"לא דמיינתי את אל-פאסו מעולם."

ראינו מרחוק את הנהר ריו-גרנדה, שמפריד בין אל-פאסו האמריקנית לסיודד-חוארז המקסיקנית, ובליבה פסל האיקס האדום הענק, בולט לקילומטרים. ואז חצינו את הריו-גרנדה עצמו, למדינת ניו-מקסיקו. תוך שעתיים נסיעה חצינו גם את קו פרשת המים היבשתית, מה שאומר שטכנית עברנו סופית למערב ארצות הברית.

"אם כבר שיחקנו אותה היום, והגענו עד כאן, אולי נמשוך כולה עוד חמש שעות נסיעה עד פיניקס? יש שם סניף של לגולנד".

אלוהים אדירים, הארץ הזאת לא נבנתה בקנה מידה אנושי בכלל.

עד פיניקס לא הגענו באותו יום, אבל כן הגענו לטוסון, אריזונה, וחנינו בוולמארט ללילה. קמנו למחרת בבוקר עם נוף מדברי הררי משגע ומזג אוויר קריר מאוד, אז החלטנו שאם אנחנו כבר נמצאים במרכז קניות זאת הזדמנות לקחת את הילדים לראות סרט. "פיטר רביט".

היה מאוד מוצלח, ואז התקפלנו בחזרה לאוטו והמשכנו צפונה לכיוון פיניקס, כשאנחנו מתחמקים מסערות חול על הכבישים וקוראים בקפידה את השלטים שמדריכים את הנהגים איך להתנהג במקרה שהם נקלעים לתוך אחת כזו בכל זאת.

פיניקס, בירת אריזונה, היא עיר נאה ונעימה, גדולה יותר משציפיתי, עם כמה מיליוני תושבים באזור המטרופוליני שלה, "עמק השמש", על אחד היובלים של נהר קולורדו. ואריזונה עצמה היא המדינה הצעירה ביותר בארה"ב היבשתית, מתחילת המאה העשרים. במקור האזור כולו התבסס על כריית נחושת, גידול כותנה, ותיירות-מרפא לחולי שחפת מהחוף המזרחי שבאו להשתעל קצת באוויר המדברי החם והיבש. היום, כשהמזגנים זולים והנדל"ן יקר, פיניקס פורחת מחדש כעיר הייטק.

נשארנו שם כמה ימים להתאושש קצת מהנסיעה, לאגור כוחות לחלק האחרון של המסע, ולתת לילדים ליהנות מהפעילויות שיש לפיניקס להציע (עליהן אני אכתוב בהמשך). סגנון הבנייה הייחודי של דרום-מערב ארצות הברית מאוד בולט בה — וגם בטוסון ובאל-פאסו — עם בתים מאבן-חול אדומה וחומה, עם כרכובים מעוגלים, ועיטורים גיאומטריים על בניינים וגשרים, פרחים אבסטרקטיים וספירלות, שנראים כמו סמלים ילידיים. אי אפשר לטעות ולחשוב שאנחנו בכל מקום אחר.

מבחינת השייכות של פיניקס לאזור מטרופוליני — היא נמצאת בדיוק… על הגבול. ממזרח, שטח ההפקר השטוח והאינסופי, שרק עכשיו סיימנו לחצות. וממערב, כמעט כלום. אלא רק רמז, התחלה, של נפילה ארוכה-ארוכה, איטית בהתחלה אבל הולכת ומואצת, מורגשת ויותר ויותר, לתוך אזור ההשפעה הענקי של מטרופולין לוס-אנג׳לס.

אחרי שלושה ימים התארזנו ונסענו צפון-מערבה, לכיוון לאס-וגאס. כל קילומטר שאנחנו נוסעים, הנוף והצמחיה הופכים להיות יותר ויותר טיפוסיים לאזור. תילי-סלעים שחוקי רוחות ושטפונות, צמחיה משונה, שנראית אחרת כל כך מצמחי המדבר של המזרח התיכון, עם קקטוסי-ענק ושיחים מוזרים, חלקם בפריחה אביבית מלאה.

בצהריים עצרנו בתחנת הדרכים Wikieup, האותנטית כמעט עד כדי פרודיה, אכלנו והתרעננו, ואז המשכנו בדרכנו.

לקראת ערב חצינו את נהר קולורדו לנוואדה, ובילינו את הלילה בחניון של וולמארט. ולמחרת בבוקר החנינו, סוף סוף, את הקרוואן בחניון ליד מלון גראנד, ועשינו צ'ק אין.

בלאס-וגאס כבר היינו כמה פעם-פעמיים, אבל אף פעם לא הגענו אליה ממזרח ארצות הברית. וההבדל בפרספקטיבה מורגש. הצורה שבה אורחי המלון והתיירים מתלבשים, הכיתוב על החולצות שלהם, הסנדלים האופנתיים, התסרוקות, הדיאלקט, נושאי השיחה, המוסיקה שהם שומעים או שמשמיעים להם: אלה אנשים מלוס אנג'לס. רשמית, העיר הגדולה עדיין במרחק של לפחות ארבע שעות נסיעה וגבול-מדינה אחד. אבל הנה: מעבר לכל המרחק, היא כבר פה.

קטגוריה: NM

בין הקולורדו לריו-גרנדה