– נסענו לטייל במרכז העיר בולדר עם חברים (האמת שכבר ביום הראשון שלנו), והוא היה כיפי עם הרבה חנויות מגניבות ומסעדות טובות ופארקים קטנים לילדים לשחק בהם וכל מיני אמני רחוב.

מוזיאון הטבע והמדע של דנבר גדול ומגוון, והרגשתי שהמוצגים בו גם מאוד איכותיים, מאוד טובים בהנגשה של ידע מדעי לציבור הרחב בכלל ולילדים בפרט, ומצוינים במיוחד בלדאוג לזה שכל תערוכה תהיה מתאימה בו-זמנית גם למבוגרים וגם לילדים במגוון גילאים. למשל, על רצפת החדרים הגדולים שמציגים את הפוחלצים יש משחקים לילדים מכל מיני סוגים, חלקם לימודיים וקשורים לחיות הרלבנטיות ולפעמים גם זה לא, ואז שירה ורפאל יכלו לשחק באמצע, בזמן שיונתן ועוז עברו חיה-חיה והסבירו עליה זה לזה בהתרגשות, וכשהתעייפו הצטרפו לקטנים. בסך הכול היינו שם חמישה ימים מלאים (בזמן שחיכינו למוסך שייתקנו את המשאית שלנו) ואני חושב שראינו את רובו הגדול, וחלק מהתערוכות ראינו כמה פעמים.

 

שתיים הילדים אהבו במיוחד. אחת עסקה בבריאות מכל מיני היבטים, והילדים קיבלו כרטיס מגנטי ויכלו לעבור בין העמדות ולצבור מידע פיזיולוגי על עצמם ובסוף להדפיס אותו לדו"ח ממצה, מה שמאוד ריגש אותם. וגם לעשות מעבדות שקשורות בבריאות — הם מדדו והישוו את כמות הסוכר בכל מיני סוגים של דגני בוקר (מסתבר שיש המון! בכולם!) עם צנטריפוגה ורפרקטומטר והכול. וגם הסתכלו על תאים של עצמם במיקרוסקופ.

 

התערוכה המוצלחת השנייה עסקה בחלל, אסטרונומיה, אסטרונאוטיקה ומדעי כדור הארץ. אני לא חושב שבשום מקום ראיתי כזאת הנגשה מוצלחת של מושגים מדעיים די-מורכבים לילדים בצורה כל כך מוצלחת ומלהיבה. היו שם המון מתנדבים ועובדים שהסבירו על המוצגים או הדגימו דברים. בין השאר היה שם קיר זכוכית ענק שמאחוריו נוף מאדימאי עם בסיס בשנת 2044, ואסטרונאוט עמד שם וענה באינטרקום על שאלות מהילדים על איך זה לחיות על מאדים ומה הם עושים שם. ובמקום אחר, היה הסבר והדגמה על הקושי שבתכנון משימת מחקר לפלוטו, בגלל הטמפרטורה הנמוכה. המרצה השתמש בחנקן נוזלי כדי להראות איך כל מיני חומרים מפסיקים לתפקד כמו שצריך, למשל מתכות מתכווצות בקור וחלקים במכונות מפסיקים להתאים זה לזה. וגומי הופך להיות פריך: הוא טבל כדור גומי בחנקן והראה איך הוא מתנפץ כמו חרסינה על הרצפה. רפאל קצת נבהל, אבל כולם עדיין שומרים את פיסות הגומי למזכרת.

 

לסיום, הגדולים מצאו מסך מגע שמריץ סימולציות של מערכות שמש (די מציאותי ככל שיכולתי להבין, למרות שהיה דו-מימדי) ואיפשר להם להוסיף שמשות ופלנטות כרצונם. הם ריסקו לתוך השמש עוד ועוד שמשות צהובות עד שהיא הפכה לענק כחול, ואז עוד עד שהיא קרסה לחור שחור ענק. ואז הם מילאו את המסך באובייקטים נוספים ויצרו מערכת שמש מהגיהנום עם כמה שמשות שמקיפות את החור השחור הענק במהירות מפחידה ועם המון אסטרואידים וכוכבי שביט שמתנגשים זה בזה כל הזמן. לא נראה לי שיש שם חיים.

 

הפארק העירוני של דנבר גדול מאוד ויפה, עם משטחי דשא גדולים, ואגמים קטנים עם אווזים (מצוידים באפרוחים טריים, אפילו), ושני גני שעשועים כיפיים, ומזרקות מים לילדים.

ובנוסף גם שתי אטרקציות חשובות: מוזיאון הטבע והמדע, שעליו אני עוד אכתוב בהמשך; וגן החיות, שהוא גדול ומרווח ומתפרש על שטח גדול עם מכלאות נעימות שאפשר לראות בהן את החיות מקרוב, והרבה פעמים בלי גדר בכלל. הילדים התרשמו מאוד מהחיות השונות, כל אחד לפי העדפותיו, למרות שההליכה הארוכה בתוכו עייפה אותם מאוד לפעמים. גם נפלנו במקרה על חזרה גנרלית (עם המון פספוסים) בהשתתפות כל מיני חיות בר מאולפות שעלו על הבמה, וציפורים גדולות שעפו מעל ראשי הקהל, ונהננו מאוד.

נראה לי שבמוזיאון המדע הינו בסך הכול חמש פעמים, ובגן החיות פעמיים. אחרי כל ביקור כזה הלכנו לשחק בפארק, שגני השעשועים שלו תמיד מלאים בילדים שאפשר להתחבר איתם.

בחניה של הפארק הלאומי בהרי הרוקי נדפק לנו האוטו עקב שילוב של בלם יד משוחרר (כנראה?) ומדרון קל, ולא קרה כלום לאף אחד אבל הלכה הדלת. עדיין אפשר לנסוע, וגם יש ביטוח כדי לתקן, אבל המשמעות היא לחכות שבוע-שבועיים במקום אחד בלי יכולת למשיך במסלול, עד שהתיקון יסתיים. אז החלטנו לצלוע בחזרה לדנוור כי עיר גדולה יותר מזו כנראה לא כבר לא תהיה לנו במסלול בשבועיים-שלושה הקרובים. חנינו הפעם בחניון ציבורי, במחיר סביר, במגרש הירידים של מחוז ג'פרסון. טכנית, זאת הפעם השנייה שאנחנו חונים במגרש הירידים של מחוז ג'פרסון, אבל הפעם הקודמת היתה לפני כמעט שנה והיתה במחוז ג'פרסון של מדינת וושינגטון, לא קולורדו, אז איזה הבדל בכל זאת יש. האמת, בסך הכול מקום נחמד, מגרש חניה גדול מאספלט אבל עם הרבה מאוד דשא ירוק מסביב, וגן שעשועים גדול ויפה, ואורווה. לפנות ערב באות גם ארנבות בר לנשנש קצת מהדשא ואז זה בכלל פסטורלי.

התאים לנו לחכות שבועיים דווקא עכשיו כי זאת הזדמנות טובה בשבילי לעבוד בשקט, ויהיה כיף לילדים לחזור לאטרקציות העירוניות (עוד עליהן בהמשך) לעוד פעמיים-שלוש כל אחת. אז בסך הכול לא רע… אבל הידיעה שאנחנו צריכים להישאר בעיר ולא יכולים לנדוד הלאה גורמת לי להרגיש קצת לכוד. אז ממתינים למוסך.

קולורדו היא במקור, ועד היום, מדינת מכרות, ובעיירה גולדן שבה אנחנו נמצאים נמצא בית הספר לכרייה של קולורדו, ולבית הספר לכרייה יש גם מוזיאון גיאלוגיה. בחודשים האחרונים הגדולים מאוד מתעניינים בתערוכות של סלעים ומינרלים, ובכל מוזיאון טבע שאנחנו מגיעים אליו, זה הדבר הראשון שהם מבקשים לראות. אז חשבתי שזאת הזדמנות מצוינת לזרום עם תחום העניין הזה. אז גולדן היא, כאמור, עיירת אוניברסיטה, וגם נראית כמו עיירת אוניברסיטה, עם סטודנטים (צעירים מאוד, כמקובל בארה"ב) מסתובבים בכל מקום, חוץ מזה שהם לעיתים קרובות מאובקים ולבושים בגדי עבודה.

לא הייתי חושב שמוזיאון גיאולוגיה ירתק את ילדים לפרק זמן ארוך, והוא באמת מוזיאון די קטן, אבל הוא מסודר ממש יפה, עם תצוגות של סלעים שונים מכל מיני מחוזות בקולורדו, ומארצות הברית, ומהעולם, ועם תערוכות על מאובנים ועל כלי כרייה ועל סיווג של סלעים שונים. איך שנכנסנו עדכנו אותנו שבמיוחד לילדים יש משחק "חפש את המטמון" וילדים שיענו על כל השאלות יקבלו מינרל אמיתי. יונתן ועוז לא יכולים לעמוד בפני פיתוי כזה, והתרוצצו מעלה ומטה וחיפשו צינורות לבה ומינרלים מסין ומוני גייגר ואבנים מהירח ואיך מודדים קושי של סלעים. אני אהבתי במיוחד את המאובנים, שכללו דברים מופרכים כמו זרוע תמנון שלמה מאובנת (באמת?!) ומאובני טרילוביטים שנראו כל כך ריאליסטיים שנדמה כאילו הם תיכף יזחלו לנו לתוך התיק לחפש אוכל. וגם את התצוגה של עורקי זהב בכל מיני תצורות.

אז יצא שנשארנו שם ממש עד שעת הסגירה, ואז המשכנו לפארק וגן שעשועים גדול ויפה בעיירה על גדות הנהר, ושיחקנו שם והסתכלנו על קיאקים ששטים במעלה ובמורד הנהר. אחר כך גם נעמה הצטרפה אלינו אז הלכנו ביחד לאכול ארוחת ערב, וחזרנו הביתה.

יצאנו ממואבּ, יוטה, ונסענו מזרחה, במעלה נהר הקולורדו. הנהר והדרך הובילו אותנו מעלה-מעלה, מעבר לגבול המדינות, בין הרים שהלכו וגבהו, בעוד הצמחיה עליהם משתנה ממדבר, לשיחים, לעצים, ליערות מחטניים גבוהים ומרשימים, ואז לפסגות מושלגות שביניהן גאיות ירוקים עם עיירות קטנות. ולכל אורך הדרך, הקולורדו, שככל שהמשכנו לנסוע חזרנו איתו לתקופת ינקותו: קטן, שליו, מפכפך, שבילי טיולים לאורכו וגשרים כפריים מעליו, וסירות וקיאקים שטים בו לעת ערב. קשה להאמין שזה אותו הנהר שיהפוך לקולורדו האדיר של אריזונה ונוואדה, שיחתוך את המישור הסלעי לעומק של כמעט שני קילומטרים, ושיידרשו מיטב המשאבים ההנדסיים של אומה תעשייתית שלמה כדי לסכור אותו.

בסופו של דבר עזבנו את אגן הניקוז של הקולורדו ויצאנו מזרחה מבין ההרים, לתוך מישור וגבעות ירוקות בצל הרי הרוקי. זו דנבר. האביב כבר התחיל, אבל החניונים הציבוריים לא נפתחו עדיין, ואנחנו התקשינו למצוא מקום פנוי בפרטיים. לאחר חיפוש חנינו בחניון נוח ומטופח מאוד (גם אם יקר קצת לטעמנו) בעיירה המערבית גולדן. באחד הימים הראשונים נסענו לבולדר לפגוש חברים ולראות את מרכז העיר, וברוב שאר הימים נסענו לפעילויות בדנבר.

העיר אומנם נמצאת מחוץ להרי הרוקי, אבל היא עדיין בגובה של יותר מקילומטר וחצי, והאוויר דליל מאוד. באזור שלנו, המערבי, שנמצא ממש בשולי ההרים, פני השטח סוערים: עם גבעות, ומצוקים, וקצוות של שכבות גיאולוגיות אלכסוניות, חשופות כמו שבר פתוח. הבניינים והרחובות לפעמים פשוט בנויים ביניהם, מוקפים בדשא, עם חלונות שנפתחים ישר לסלעים.

ואנשים מטיילים, בכל מקום. אי אפשר לנסוע מטר בלי לראות אותם עם מקלות הליכה או רצים או עם אופניים או קיאקים, בכל גיל ובכל הרכב. וגם אופנועים כבדים, אלפים מהם נוסעים בשיירות שלוקח להן עשרים דקות לעבור. הקולורדיאנים נראים נמרצים מאוד, הרפתקנים, ובהרכב האתני שלהם גם מאוד לבנים. האווירה הזכירה לי מאוד את הצפון-מערב, שעזבנו לפני יותר מחצי שנה, למרות המרחק משם. החלטנו להישאר שבועיים.