המשכנו ל-Great Sand Dunes National Park בדרום קולורדו, שם צירוף של משטר רוחות וארוזיה של הרים מהנהר גרמה לחול להצטבר באותו מקום ועוד ועוד במשך מאות אלפי שנים. אנחנו חנינו בחניון מחוץ לפארק הלאומי, שנמצא על רכס גבעות נמוכות שמשקיפות על הדיונה מעבר למישור עשב רחב ושטוח כמעט לחלוטין. בלילה המישור היה חשוך לגמרי וזה הרגיש כאילו אנחנו נמצאים על חוף ים שקט ומסתורי. ביום היה אפשר לראות את צללי העננים שטים במישור כמו לוויתני-ענק תת-קרקעים ששוחים אנה ואנה, ומדי פעם עוצרים ללחך את העשב מלמטה.

למחרת נסענו לדיונה עצמה. היא ענקית, 230 מטר גובהה, ומכילה חמישה קילומטרים מעוקבים של חול. בניגוד לפארקים לאומיים אחרים שביקרנו בהם, הוא קטן למדיי, ואין בו מסלולים ושבילים אלא אנשים פשוט באים, לטייל ולבלות או לעשות סאנד-בורדינג (שמסתבר שזה דבר). לא טרחנו לטפס עד למעלה אלא רק עלינו על גבעת חול בשולי בדיונה, שעדיין היתה בגובה 10-20 מטר, והילדים התגלגלו בה למטה שוב ושוב, ושיחקו. במקרה הבאנו איתנו חלק של צעצוע מגנטי והגדולים גילו תגלית מפתיעה — גרגרי החול היותר-כהים כנראה מכילים ברזל, כי המגנט פשוט אוסף אותם. אחר כך נמנמנו קצת בשמש וחזרנו הביתה לאכול ואז למקלחות יסודיות.