בערב היום האחרון שלנו יצאנו לטיול ג'יפים במדבר. אחרי שהתגברנו על הסיבוך הלוגיסטי של התקנת כיסאות הבטיחות בג'יפ, נסענו לשטח הררי מחוץ לעיר (אני חושב שזה היה אזור Lion's Back המפורסם, אבל לא סגור על זה), ובתור התחלה ראינו עקבות של דינוזאורים שהשתמרו בסלע. המדריך והנהג שלנו, שמסתבר שהוא בביזנס כבר ארבעים שנה, הראה לילדים איך אפשר לקרוא בעקבות מה בדיוק קרה ואיך להקת אלוזאורים צדו ביחד סטגוזאורוס ורדפו אחריו מאיפה שעמדנו ועד לצוק. אחר כך חזרנו לג'יפ ונסענו מעלה-מעלה על צוקים וסלעים במסלולים מתפתלים ומסמרי-שיער עד שהגענו בדיוק בזמן לראות את השמש שוקעת מעבר לפיתול נהר הקולורדו.

מואבּ, יוטה, היא עיירה שממוקמת על הגדה המזרחית של נהר הקולורדו (ולפיכך שמה), בין הפארקים הלאומיים ארצ'ז וקניונלנדס, ופרנסתה על התיירים שבאים לשני הפארקים האלה וגם לטבע באופן כללי באזור. הקטע החשוב של המקום הוא ספורט שטח מדברי אתגרי מכל המינים: ג'יפים, אופנועי שטח, ראפטינג, באנג'י, דאייה, ומה לא. הקהל, גם התיירים וגם המואבּים, נמרצים ומתוחכמים בהתאם, ולכן בהתאם גם השירותים שעסקי העיירה מספקים, החל בסופרים טבעוניים או אורגניים וכלה במסעדות מצוינות גם אם די לא פורמליות. לנו, אחרי שבועיים בפארקים הלאומיים ובכפרים בני כמה מאות תושבים לכל היותר, זה התאים בדיוק. אכלנו טוב, וציידנו מחדש את המקרר, ולקחתי את הילדים לפארק Rotary הגדול והמושקע, שמכיל בנוסף לציוד גן-השעשועים הסטנדרטי גם מלא כלי הקשה קבועים שהילדים יכולים לנגן עליהם, ונחל קטן.

בבוקר היום האחרון שלנו שם הלכנו למוזיאון פתוח, קטן אומנם, שמוקדש לדינוזאורים, Moab Giants, שבו הם יכלו לשחק בחוץ וגם בפנים, ולראות שחזורים יפהפיים שלהם. היה שם אפילו אקווריום גדול שהכיל מגוון גדול של זוחלים ימיים שנכחדו לפני מיליוני שנים. נכנסים לשם עם משקפי תלת-מימד, ומה שהוא בעצם מסכים על הקירות נראה כמו קיר זכוכית שמאחוריו שוחים יצורים שעד עכשיו ראינו רק בספרים, ריאליסטיים לחלוטין. המגלודון (כריש ענק נכחד) באקווריום האחרון ניסה לתקוף אותנו ושבר את הזכוכית, אבל הוזהרנו מראש והילדים ציפו לזה בתערובת של חשש והתרגשות. בערב היום האחרון נסענו כולנו לטיול ג'יפים על ההרים, אבל זה כבר לפוסט הבא.

סיימנו אחרי יומיים את פארק ארצ'ז, גם כי די מיצינו אותו וגם כי היינו בחניון שם על בסיס מקום פנוי, שנגמר לקראת הסופ"ש. אז עברנו לחניון מסחרי בעיירה הסמוכה מואבּ (עוד עליה בהמשך) ונסענו לפארק הלאומי Canyonlands. בשטח הפארק הזה נהר קולורדו נפגש עם היובל העיקרי שלו, הנהר הירוק, ומבתר את המישור המדברי לשלושה חלקים ויוצרים נוף דרמטי. הלכנו קודם למרכז המבקרים שעל שולי הקניון, והסתכלנו על הנוף וצילמנו הרבה.

אחר כך נסענו לראות את ה-Mesa Arch (שלמרות שהיא קשת נמצאת בפארק קניונלדס ולא ארצ'ז) ןהיא יפה ממש. תמונות לא מעבירות את הכמות הפסיכית של נוף שיש מאחוריה.

אחר כך הקטנים נרדמו באוטו, אז נעמה נשארה איתם ואני לקחתי את הגדולים לטפס על ה-Whale Rock, שזה סלע ענק בצורת, טוב, לוויתן, מעוגל ונוח וכיפי. עלינו מעלה-מעלה-מעלה מהזנב אל הגב של הלוויתן ועד חור הנשימה שבקצה הראש, והילדים נהנו נורא להתרוצץ על הסלע המעוגל ואני נחרדתי כל הזמן שהם יפלו ויתגלגלו כל הדרך למטה, אבל לא רציתי להפריע להם ליהנות. נשארנו לשבת קצת על הפסגה וסיימנו את החוברת Junior Ranger של פארק קניונלנדס והסתכלנו על הנוף המשגע.

בתור הפסקה מתודית מתמונות של נוף מדברי, קצת על איך זה לחנות חניה מבודדת, בלי חיבורי מים וחשמל וביוב, מה שנקרא בז'רגון קרוואנים drydocking או boondocking. יצא לנו לעשות את זה כמה פעמים, בעיקר בחניונים באתרים מרוחקים שאין בהם חשמל ומים בכלל, לתקופות של כמה ימים עד שבוע. (יש אנשים ומשפחות שבאופן קבוע עושים בונדוקינג הארד-קור, וחונים באמצע המדבר או ביער גם למשך שבועות כל פעם. אבל הם ערוכים לזה במיוחד – למשל, יש להם מערכים סולאריים גדולים מותקנים על הגג).

כתבתי בעבר שזה אומנם לא כמו לגור בבית רגיל, אבל שזה גם לא כמו לגור באוהל. האורות עובדים. יש מים זורמים, חמים וקרים. אם קר, אפשר להדליק הסקה. המקרר ממשיך לעבוד (על גז). את האוכל אי אפשר לחמם במיקרוגל, אבל אפשר על הכיריים. אי אפשר להכין קפה במכונת האספרסו, אבל אפשר במקינטה (ויש לנו מטחנה ידנית). המזגן לא עובד אבל אפשר להפעיל את הוונטה האימתנית. אפשר להטעין טלפונים וטאבלטים, פשוט צריך לזכור לחבר אותם למטען מצת-רכב בארון מתחת לטלוויזיה ולא לשקעים הרגילים.

בקיצור, יש תחליף סביר לגמרי להכול (למעט למזגן, ורק אם חם מאוד) – כל עוד יש משאבים. אם המים נגמרים אז אין מים, ואם אחד ממיכלי הביוב מתמלא אז אי אפשר להשתמש בכיור/מקלחת/שירותים הרלבנטיים, ואם הגז נגמר אז אין מקרר וכיריים והסקה ומים חמים. ואם המצבר נגמר, אז שום דבר לא עובד, כולל מערכות מבוססות-גז וכולל מים, כי המצתים החשמליים ומערכות הבקרה והמשאבה כן עובדים על חשמל. ואז הקרוואן באמת הופך לאוהל (עם כיריים בלבד). אנחנו מאוד משתדלים להימנע מהמצב הזה.

את המצבר צריך למלא כל יום-יומיים-שלושה על ידי הפעלת הגנרטור לאיזה שעתיים (ובזמן הזה גם אפשר להפעיל מזגן, אם רוצים). מיכל ה-200 ליטר מים שיש לנו יכול להחזיק לנו בין כמה ימים לשבוע, אבל אפשר גם למלא אותו מג'ריקנים אם באמת צריך. מביוב אין דרך להיפטר, צריך פשוט לסיים את החניה ולנסוע לבור ביוב. בשימוש זהיר, מיכלי הביוב מספיקים לנו בדיוק לשבועיים, שזה גם השיא שלנו.

בקיצור, ההבדל גדול בין חניה עם חיבורים לחניה בלי חיבורים הוא לא כל כך במה יש ובמה אין, אלא בזהירות שצריך להשתמש בה בכל דבר. אנחנו באמת צריכים את האור הזה דולק בלילה? אולי נדחה את שטיפת הכלים ליום האחרון, ליתר ביטחון? לא נרוקן את האמבטיה בין הילדים, הם יכולים להתרחץ באותם מים. יש לנו מספיק דלק לגנרטור? באילו שעות, אם בכלל, מותר להפעיל אותו מבחינת רעש?

אורח החיים הזה דורש להיות מודעים לכל המשאבים שאנחנו משתמשים בהם. זה לא סדר יום ספרטני, יש לנו הכול, אבל שום דבר לא מובן מאליו, כל דבר אנחנו צריכים לספק ולשים לב. מבחינתי זאת חוויה חזקה מאוד של חיבור לצרכים הפיסיים של החיים שלנו.

נפרדנו מהחברים החדשים שלנו ועזבנו את מערב יוטה לכיוון מזרח המדינה, לפארקים הלאומיים ארצ'ז וקניונלנדס. זאת היתה נסיעה של בערך ארבע שעות אבל ישנתי את רובה אז אני לא יכול להגיד על הדרך כמעט כלום. ואז חנינו בחניון קרוואנים של הפארק הלאומי Arches, שלמרות שלא מספק חשמל ומים היה אחד הכיפיים והנעימים ועם נוף נהדר. פארק ארצ'ז נמצא במישור, בלי נהרות או הבדלי גובה משמעותיים, עם סלעים בצורות משוגעות מוקפים בחול אדום-אדום ורך-רך. מה שהופך את הפארק להכי נגיש ונעים עם ילדים קטנים, כי כיף להם גם עם החול וגם עם הסלעים המעוגלים והנוחים-לטיפוס.

שלא כהרגלנו יצאנו לדרך מאוד מוקדם ולכן גם הגענו כמה שעות לפני השקיעה, אז היה לנו זמן לטיול רגלי: הלכנו לראות את Tapestry Arch, ובדרך הלכנו אומנם קצת לכיוון הלא-נכון אבל זה היה בסדר גמור כי הילדים שיחקו החול וחקרו את הטבע באזור. במיוחד נהנתה שירה, שצללה פנימה והחוצה בחול כמו דגיגת-מדבר.
למחרת נסענו לראות את Sand Dune Arch שנמצאת בתוך נקיק בתוך הסלע, שכולו מרוצף בחול נקי. הילדים עברו מתחת לקשת והתגלגלו בדיונות וחקרו את ההמשך הצר של הנקיק, עד שמיצינו את העניין וחזרנו למחנה.
הלכנו ליומיים לראות את פארק הלאומי Zion, שכולו נהר ומצוקים דרמטיים בתבניות ארוזיה מגניבות. ניצלנו טוב את ההנגשה המצוינת של שירות הפארקים הלאומי ונסענו באוטובוסים הפנימיים לכמה נקודות מעניינות, ושם עשינו סיורים רגליים קצרים.
בזאיון גם עשינו בפעם הראשונה משהו שרצינו לנסות הרבה זמן בפארקים הלאומיים, שזה לתת ליונתן ועוז לעשות את ה-Junior Ranger Program. זו מין חוברת עבודה שמדריכה אותם בכל מיני משימות לימודיות בפארק, ויונתן סוף סוף הגיע לרמת אוריינות מספיקה כדי לקרוא שאלות ולכתוב תשובות בצורה פחות או יותר עצמאית. שניהם התנפלו על המשימות בהתלהבות וחיפשו ביחד עקבות של חיות וסימני ארוזיה למיניהם לפי ההוראות. לאחר שסיימו את החוברת חזרנו למרכז המבקרים והם הושבעו בטקס רב-רושם כ-Junior Rangers, והתחייבו להגן על הטבע וערכיו בפארק ומחוצה לו.

בכל הפארקים הלאומיים של יוטה יש מישור של אבן חול שנסחפה על ידי נהרות ושטפונות, אבל מעניין לראות איך לכל אחד מהם יש תבניות נוף משלו . אז קניון Bryce פשוט מלא במבוכי ענק שנראים כאילו נבנו על ידי טרמיטים, או מאדימאים, או אולי הכי סביר, טרמיטים מאדימאים בגודל של סוס פוני כל אחד. התבוננו מלמעלה והתרשמנו, ואז מצאנו מה המסלול הליכה הכי קצר ויצאנו אליו, ובאמצע גילינו ששכחנו להביא בחשבון גם את המרחק האנכי. אבל הכול הסתדר: ירדנו לתוך המבוך וראינו מלמטה את צורות הנוף המשוגעות, והילדים נהנו מאוד לטפס על הסלעים ועל הגזעים ולהתחבא במערות. באמצע הדרך גם פגשנו את השכנים שלנו מהחניון שהחליטו לעשות את אותו המסלול, אז טיילנו איתם חלק מהדרך והיה שמח. אחרי שהצלחנו לטפס בחזרה ולהיחלץ מהמבוך חזרנו לאוטו ונסענו לאכול ארוחת ערב בדיינר של אופנוענים. ואז ישר הביתה לישון.