נסענו ללאס-וגאס מהר-מהר בלי לראות כמעט שום דבר בדרך, כי מיהרנו למפגש המשפחתי, וחוץ מזה רצינו להגיע כבר לעיר מסודרת להתאושש בה אחרי הנסיעה מטקסס. אבל כשסיימנו שם, יצאנו צפון-מזרחה לסיבוב ארוך כדי לראות את כל דרום-מערב ארצות הברית שדילגנו עליה, לפני שנמשיך בחזרה לקליפורניה. חצינו קודם כול את הגבול למדינת יוטה, ועלינו בנהר קולורדו העליון אל רמת קולורדו, שהיא מדבר מישורי בגובה קילומטר לפחות שמכסה חלק גדול ממרובע המדינות אריזונה, יוטה, קולורדו וניו-מקסיקו. כל הרמה עשויה מסלעי משקע, שהסחיפה של נהר הקולורדו ויובליו יצרה בהם נופים מרהיבים ויוצאי דופן. האמת שזה אזור יפה אפילו בלי ארוזיה – עם עמקים נרחבים של חול אדום-אדום, צמחיה מדברית אמריקאית של שיחים ועצי מחט גמדיים וסחופים, ושמים ענקיים עם עננים יפהפיים, או (מייד לפני או אחרי סוף השבוע) נתיבי המטוסים, שמזכירים לנו את ההפרדה שעשו האחים רייט בין מעשה המרכבה שבשמים לבין ממלכת הטבע שעל הארץ. או, אם תרצו, בין מי שאצה להם הדרך לבין מי שלא כל כך, או בכל אופן, לא כרגע.

האזורים היפים והמיוחדים ביותר בנוף הזה נמצאים בפארקים הלאומיים, ואנחנו תכננו לבקר בארבעה מהם, ולהתחיל ב-Bryce ו-Zion במערב המדינה, מרחק כמה שעות נסיעה מגבול נוואדה שממנה הגענו. חנינו בעיירה גלנדייל (אוכלוסיה: 381), שנמצאת בדיוק באמצע בין שני הפארקים האלה, שעה נסיעה מכל אחד מהם, בחניון משפחתי חמוד ונוח, למרות קוטנו וקוטן העיירה. מהר מאוד גילינו שממש לידנו חונה משפחה נוספת, עם שני ילדים בגילאים של עוז ורפאל, גם הם מאזור מפרץ סן פרנסיסקו, שבדיוק התחילו טיול גדול משלהם. ושהילדים של בעלי המקום גם משחקים באזור, ושכולם שמחים וחמודים ועם כלבה ידידותית והרבה צעצועים שווים. אז החלטנו להעביר יום אחד במנוחה וסידור הבית, ולצאת רק למחרת לברייס.