כל הציוד כבר היה ארוז במכולה, כבר עזבתי את העבודה, כבר סיימנו את החוזה על הדירה. אז אמרנו, למה לא נעשה טיול פרידה?
שונות ניו-אורלינס:
– "האינסקטריום", מוזיאון החרקים. שם למדנו על ההיסטוריה של חרקים ואורחות החיים השונים שלהם והתפקידים שלהם באקולוגיה. וגם אכלו חטיפים עתירי-חלבון (אני אישית ויתרתי).
– סתם נחנו לנו בפארק המדינתי וטיילנו בביצות שבו.
ה-City Park היפהפה של ניו אורלינס. יש שם פארק משחקים עם מתקנים בהשראת סיפורי ילדים מפורסמים, וגנים בוטניים נהדרים, וגם סתם מקומות לנוח ולטייל בהם.
כל ניו-אורלינס היא בעצם נמל אחד ענק, אז יצאנו לשיט על המיסיסיפי ששילב ארבעה בילויים מעולים באותו ארוע: סיור ברחבי העיר, ארוחה מצוינת, הופעת ג'אז מעולה, והכי שווה מבחינתי שהספינה היא ספינת-נהר שנבנתה לפי דגם של ספינות הנהר הקלאסיות של נהר המיסיסיפי, וגם עם חלק מהמערכות המקוריות. כולל גלגל בירכתיים, ומנוע קיטור, עם בוכנות ענקיות ושסתומים, טלגרף פנימי לתקשורת בין הגשר לחדר המכונות, ושריקה צלולה ומהדהדת. חדר המכונות היה אפילו פתוח לציבור, אז יכולתי לקחת את הילדים לראות איך הכול עובד.
נסענו שעה מזרחה מניו-אורלינס למדינת מיסיסיפי, למוזיאון המדע "INFINITY", שצמוד למרכז בדיקות הטילים של נאס"א, שם עלינו על סיור אליו וראינו את כני הבדיקות המפלצתיים, עליהם בדקו על רטוב את מנועי הסטורן V ומעבורות החלל לפני שהורכבו על כלי הרכב המיועדים שלהם, ושמענו קצת על התהליך. נסענו גם לסיור באזור וקיבלנו הדרכה על הצמחיה והאקולוגיה המקומיים. המוזיאון עצמו קטן למדיי אבל מכיל כמה מוצגים מעניינים בעיקר מתחום החלל וחיזוי מזג האוויר, מה שסגר לנו יפה את היום.
בדרך חזרה הביתה עצרנו על הגבול עם לואיזיאנה לאכול ארוחת ערב במסעדת הברביקיו הכי משפחתית ומקומית שיכולנו למצוא. עם תמונה של הבן במדי צבא מעל הדלת ודגלים של כל חמשת הכוחות המזוינים על הקירות ומלא שלטים עם כתובות קיטשיות ואוכל שמוגש בסלסלות פלסטיק מרופדות בנייר שעווה, שתבינו. והיה נהדר! ליקקנו את האצבעות כל שארית הנסיעה.
תדמיינו שגודזילה עולה מהאוקיינוס ומחריב חצי מטוקיו, ולאחר ששבע הרס ונשנושים פשוט נרדם על ההריסות. במשך שנה, חמש שנים, עשר, מאה. והתושבים משקמים את עירם, בונים בניינים וסוללים כבישים. גודזילה הנוחר לא זז לשום מקום, ולהזיז אותו הרי אי אפשר. אז הם בונים שורות בניינים בין ציפורניו, טיילת לאורך זנבו, תחנת-כוח תרמואלקטרית מול נחיריו, גשר ענק מעל צווארו כדי לקצר את ההגעה מצד אחד לצד שני. וממשיכים לחיות את חייהם. ואין להם מושג מתי, או אם, הוא יתעורר מחדש, או יתמתח, או יזוז.
אז ככה נראית לי ניו-אורלינס, והמיסיסיפי.
הנסיעה ממרכז פלורידה לניו-אורלינס לקחה יומיים ועברה לאורך חופי מפרץ מקסיקו, דרך צפון פלורידה, והחופים של המדינות אלבמה ומיסיסיפי. אבל האמת שרובה הגדול היתה פשוט בצפון פלורידה, שמרגישה ונראית כמו חלק מהדרום העמוק, עם יערות עבותים של עצי מחט שמשכשכים בתוך ביצות, וצריפים שמונחים על לבנים, ואנשים עם מבטא עמוק ומתנגן שאומרים y'all ו-fixin. עצרנו ליומיים בחניון קרוואנים בצפון פלורידה, ועוד חניית לילה אחת בוולמארט במדינת מיסיסיפי, והגענו לפאתי עיר הסהר.
ניו-אורלינס, יותר מכל עיר אחרת בארצות הברית או בקנדה, מרגישה כמו חו"ל. היא לא ממש חלק מרצף התרבותי של הדרום, או של אמריקה בכלל. הבנייה שלה שונה, האנשים נראים אחרת, האוכל חריף ומתובלן ובשילובים שלא דומים לשום מטבח אחר שטעמנו, שהזכירו מאכלים אפריקאיים וצרפתיים וספרדיים עם מרכיבים מקומיים.
חנינו בפארק מדינתי מהצד השני של הנהר, ונסענו לעיר לטייל ברובע הצרפתי ובדאון-טאון. העיר כולה מתכוננת לחגיגות ה-300 להיווסדה, מלאה בתיירים פרטיים ומבקרי כנסים מקצועיים, ותזמורות-רחוב ולוליינים ורקדנים ואמני רחוב.
מביקור לילי ברחוב בורבון עצמו התלהבתי קצת פחות, האמת. הוא מפורסם בזה שחוקי העזר העירוניים מתירים בו לשתות אלכוהול ממש בציבור, ולא רק בתוך הפאבים, שעבור האמריקאים זה שיא של התפרקות ופריצת כל גבולות. אבל התוצאה נראית פשוט כמו המון תיירים אמריקאיים שיכורים שעושים דברים שתיירים אמריקאיים שיכורים עושים, עם מלא עסקים שתומכים בהם בזה כמו פאבים ומועדוני חשפנות (לשמחתי עם שלטים טקסטואליים בלבד). קצת סליזי ולא נעים, בשבילי. אומנם אסתטית זה מהמם, כל המרפסות הצרפתיות והאורות והמוסיקה והלהקות והאנשים השיכורים הלבושים יפה, וגם הילדים היו מבסוטים מהמסיבה. אז בכל זאת טוב שבאנו.
וגם, אני צריך להגיד, בניו-אורלינס פגשתי את האנשים הנחמדים ביותר מכל המקומות שהיינו בהם עד עכשיו. זאת אומרת, בכל מקום אמריקאים הם ידידותיים כברירת מחדל, אבל פה קיבלתי מאיך שהמקומיים מתייחסים אלה לאלה הרגשה של אחווה כלל-אנושית שחוצה גבולות של מעמד ומוצא, שלא ראיתי בשום מקום אחר. גם בשום מקום אחר לא היו לי כל כך הרבה שיחות נעימות עם כל כך הרבה אנשים שפגשתי באקראי.
מתגלגלים את אמריקה 