לאחר אזור אטלנטה תכננו לנסוע לפלורידה, מרחק שמונה שעות נסיעה, אז כבר ניצלנו את ההזדמנות ועצרנו גם בסוואנה, ג'ורג'יה, בערך באמצע הדרך, כדי לפצל את הנסיעה הארוכה ולראות קצת את הדרום הישן.
חנינו בפארק מדינתי, שזה תמיד הכי נעים ויפה ומרווח, אולי ארבעים דקות מחוץ לעיר. הנוף נראה קצת כמו סוואנה אפריקנית, עם מישורי עשב נרחבים, אבל כשמתקרבים אפשר לראות שאלה פשוט ביצות, והעשב צומח מתוך מים. הילדים התרשמו מהשינוי לעומת היערות העבותים האינסופיים של אזור אטלנטה, ויונתן העיר שזה נראה כמו המקום שבו גרים אריות וקרנפים. מזג האוויר התחמם סוף סוף, מה שבאקלים המוזר של החוף המזרחי, שטרם הצלחתי להבין אותו, אומר עוד לחות והרבה יותר גשם. אבל גם זה היה מרענן.
סוואנה, ג'והג'ה, היא עיר יפה, מרגע שצלחנו את פרוורי העוני המרופטים בכניסה למרכז העיר. חנינו ליד פארק
פורסיית', הלכנו ברגל לנהר סוואנה, וחזרנו. היא די אופנתית, גם מבחינת המראה וגם מבחינת המסחר, מסעדות וחנויות, וגם מבחינת האנשים והאווירה שבה. מלא-מלא היפסטרים. אני חשבתי שיש הרבה היפסטרים בסן-פרנסיסקו, אבל זה כלום לעומת סווואנה. יותר מהכול היא הזכירה לנו את רובע לב העיר בתל-אביב, ובמיוחד את אזור שדרות רוטשילד, עם הבניינים הישנים שלה.
הכיכרות הקטנות המפורסמות שמפוזרות בגריד שלה במרווחים שווים, הם כמו קופסה של שוקולדים: אתם אף פעם לא יכולים לדעת מה תקבלו. מגיעים ורואים. לפעמים זה פסל ברונזה של גיבור ממלחמת העצמאות, לפעמים עמוד שיש לבן לזכר איזה קרב נשכח, לפעמים רק מזרקה או דשא או רחבה. באחת מאלה גם צולמה סצנת הפתיחה המפורסמת של "פורסט גאמפ".
לסיום שטנו קצת במעבורת על הנהר (שהיה פחות מעניין) והלכנו גם לאכול ארוחת ערב, כי סוואנה ידועה באוכל המצוין שלה. רצה המקרה וזאת היתה מסעדת קונספט סביב רעיון הטריילר-פארק, בעיצוב ובשמות המנות וכו', ואפילו עם הסרט "לגדל את אריזונה" של האחים כהן מוקרן ללא קול על מסך ענק על הקיר. זה קצת עצבן לי את הקלצ'רל אפרופריאיישן אבל האוכל היה מצוין והאווירה נעימה אז נו בסדר. אחרי הקינוח ארזנו ילדים לעגלות ומנשאים והם נרדמו יפה עוד לפני שהגענו לאוטו.
מתגלגלים את אמריקה 