חלק גדול מהביקור במרכז החלל קנדי היה מרכז המבקרים, שמכיל הרבה תערוכות ומוצגים לגבי תוכניות החלל של נאס"א. היה מעניין מאוד לראות אותו כי זה לא עוד מוזיאון אוויר-חלל, זה המוזיאון של נאס"א, שמציג את ההיסטוריה שלהם והסיפור שלהם כמו שהם רואים אותו, עם הדגשים שלהם. מה שאומר: נסיונות בטיסה מאוישת לחלל בשנות השישים ששיאם בנחיתה על הירח בתוכנית "אפולו"; ואז כמה עשורים של מעבורת החלל; ועוד כמה שנים נסיים לפתח את תוכנית SLS שתיקח אסטרונאוטים למאדים. ואלה התוכניות היחידות שמתייחסים אליהן ברצינות. שיגורים של חברות מסחריות מוזכרים רק בתור "נאס"א מעבירה משימות שגרה לחברות מסחריות כדי להתמקד במשימה העיקרית שלה"; תוכנית החלל הרוסית (או הסינית) לא מוזכרת בכלל אלא כדי לדבר על התמריץ לתוכנית אפולו. ככל שמדובר בטיסה מאוישת לחלל, תוכנית SLS והנחיתה על המאדים הן העתיד, בוהק ואופטימי, הכרחי ויחיד.

התחלנו ב"גינת הטילים" המפורסמת, שמציגה את הטילים המוקדמים של סוכנות החלל משנות החמישים והשישים, החל מטילי ה-ICBM המוסבים ששיגרו את אלן שפרד וג'ון גלן בתוך קפסולות זעירות על תקן ראשי-נפץ גרעיניים. היה מאוד מרשים לראות את הגודל שלהם לעומת הקטנטנות של הקפסולות שהם שיגרו.

הטיל Saturn V ששיגר את אפולו לירח גדול מדיי לגינת הטילים, וודאי שגדול מדיי לעמוד. יש לו בניין משלו, שם הוא שוכב במלוא מאה ועשרה המטרים של קומתו, מוקף במבקרים, כמו גוליבר הכבול בארץ הליליפוטים. רק השלב הראשון לבדו מפלצתי — סמיטריילר בגודל מלא יכול לנסוע דרך פתח פעמון הפליטה של כל אחד מהמנועים שמחוברים לתחתיתו. ויש לו חמישה מנועים כאלה, מסודרים כמו נקודות על קוביה. הם פירקו את הטיל לשלושת שלביו, עם רווח של כמה מטרים בין כל שלב לשלב, כך שאפשר לעבור ולראות את המנועים והמכשור של כל אחד בנפרד, אז ניצלתי את ההזדמנות ללכת עם הילדים (הגדולים, בכל אופן) את כל הדרך מהשלב הראשון ועד לקפסולת אפולו שבקצה, וספרנו כמה שלבים ראינו וכמה מנועים יש בכל שלב ושלב, וחזרנו על זה שכל פעם שלב אחד נופל לים ושאר המגדל ממשיך הלאה. זה נראה לי איכשהו יותר פשוט להבין וגם יותר מייצג מאשר מעבורת החלל, שהיא עוף די מוזר בסך הכול.

הם גם שימרו שם בשלמותו את חדר הבקרה של המשימות לירח, עם כל המחשבים והמסכים והכול. הוא לא רק עומד שם כבוי, הם ממש מפעילים אותו במין שידור חוזר של המשימה, עם השעונים רצים אחורה, יחד עם סרט ופסקול שמתאר את תהליך השיגור, שהיה גם מרגש וגם מחכים.

אבל השיא ללא ספק הוא מעבורת החלל אטלנטיס, המעבורת האחרונה. היא-עצמה מוצגת בצורה מושלמת: מוטה על הצד, עם דלתות תא מטען פתוחות, מוקפת במרפסות תצפית מכל הכיוונים. זה מראה הרבה יותר מרשים וברור מהמעבורות אחרת שראינו. הכניסה לבניין שבו היא נמצאת עוברת בין שני המאיצים הענקיים שלה, משוחזרים מבטון, עם מיכל הדלק החיצוני הכתום תלוי ביניהם, והם נראים כמו שער ענק בכניסה למקדש של איזה אל בעולם העתיק. שאר התערוכה שלה היתה נהדרת גם היא, וכללה הסברים והדגמות על כל המערכות שקשורות אליה, כמו למשל איך עובדת הכניסה לאטמוספירה, עם מלא סימולטורים שבהם אפשר להתנסות בתפעול שלה, כולל חיבור המעבורת למיכל הדלק החיצוני והמאיצים לפני השיגור, עגינה בתחנת הבינלאומית, והנחיתה על המסלול. יונתן ועוז ניסו ביחד להרכיב את חלקי המעבורת לשיגור, ובסוף סיכמו ש"זה ממש קשה, ואפילו למבוגרים לוקח יום שלם". היו גם העתקים של מתקנים שמראים את החיים בתחנת החלל הבינלאומית, כולל דגם מוקטן שלה שהילדים יכולים לזחול בתוכו, ותא שינה של אסטרונאוטים באפס-כבידה שעד עכשיו יונתן הכיר מסרטונים ביוטיוב ועכשיו ראינו בלייב, ואפילו שירותים באפס-כבידה, שצריך להשתמש בהם תוך כדי כיוון זהיר עם מצלמה במעגל סגור (כי אם מפספסים, הכול מרחף). וסימולציה מלאה בתוך תא מסתובב שמדמה שיגור של המעבורת למסלול, שיונתן עשה שלוש פעמים. וגם חדר הנצחה לחללי "צ'לנג'ר" ו"קולומביה", עם תיאורים ופריטים אישיים של כל אחד מהאסטרונאוטים, כולל דף מהיומן של אילן רמון.

התערוכה שמוקדשת ל-SLS היתה פחות מרשימה בעיניי, פשוט כי אין עדיין טיל אז אין להם מה להראות בינתיים — רק סרטים ומודלים ותוכניות, שאותם כבר ממילא ראיתי באינטרנט לפני כן. אבל התערוכה גם הרחיבה יפה על תוכניות המחקר של מאדים עצמו, כולל העתקים בגודל מלא של הרובוטים שנוסעים כרגע על פני השטח שלו, והסברים על כלי השטח שמתוכננים וסימולציות של הליכה ונהיגה על מאדים, שהגדולים מאוד נהנו להפעיל.